הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה היום (א’) סקר שנתי המספק מידע על תנאי החיים של האוכלוסייה הבוגרת בישראל ובמסגרתו רואיינו כ-7,500 איש בני 20 ומעלה מכל רחבי הארץ. מנתוני הלמ"ס עולה כי רוב הגברים החרדים (52%) דווקא שייכים לכוח העבודה. עוד עולה מהמחקר בקרב האוכלוסייה היהודית בגילאי העבודה העיקריים (54-25) כי 93% מהגברים החילונים שייכים לכוח העבודה, 91% מהמסורתיים, 94% מהדתיים ו-52% מהגברים החרדים. 88% מהנשים החילוניות, 80% מהמסורתיות, 83% מהדתיות ו-61% מהנשים החרדיות שייכות לכוח העבודה. כך שנתונים אלה מוכיחים שוב ושוב, שרוב האוכלוסייה בישראל הינם העובדות והעובדים, השכירות והשכירים – חלקם קשיי יום.
את דו"ח הלמ"ס דהיום יש לשלב בממצאי דו"ח נוסף שפרסם באחרונה בנק ישראל שבו נכתב כי בניגוד להנחת האוצר לפיה שהיציאה ממעגל העוני תתבצע באמצעות "שליחת המובטלים לעבודה", אין היציאה לעבודה מבטיחה את ההיחלצות ממעגל העוני. לדברי בנק ישראל "העוני בקרב משקי בית עם לפחות מפרנס אחד התרחב מאוד בעשור האחרון". מהטבלאות שפורסמו באתר הבנק, ניתן לתרגם את מילים "התרחב מאוד" למושגים ברורים יותר: שיעור העוני בקרב העובדים הוכפל בעשור האחרון! זאת, כאשר התוצר לנפש עלה – באותן השנים – בכ-40 אחוז.
עוד עולה מדו"ח בנק ישראל כי עוני בקרב משקי בית עם מפרנס יחיד העובד במשרה מלאה אופייני במיוחד למשקי בית ערביים. כמחצית מהעניים הערביים חיים במשקי בית שבהם מפרנס יחיד במשרה מלאה. הגורמים לעוני בישראל הם רבים, אולם הבולטים שבהם, אשר משותפים לכל סוגי המשפחות העניות הם מספר הנפשות הגבוה במשק הבית וכושר ההשתכרות הנמוך. לדברי בנק ישראל, מעמדם של העובדים העניים בשוק העבודה מעורער ופגיע, והם מתקשים לשמור על זכויותיהם.
על פי הבנק, שהוא שומר החומות של האורתודוקסיה הניאו-ליברלית, הגורמים הדומיננטיים לעוני בקרב העובדים "מדגישים את תפקידה המכריע של אכיפת חוקי העבודה להפחתת ממדי העוני בישראל". העובדים העניים, שכאמור "מעמדם בשוק העבודה מעורער ופגיע", מתקשים לשמור על זכויותיהם. דבר זה מתבטא, בין היתר, בשיעורם הגבוה של עובדים עניים המשתכרים פחות משכר המינימום. ואולם הבנק קובע אכיפת חוקי העבודה בישראל לוקה בחסר. כך למשל, בדוח שפרסם ארגון המדינות הקפיטליסטיות הגדולות לגבי ישראל נמצא כי מספר המפקחים העוסקים באכיפת חוקי העבודה נמוך מרבע מהתקן שנקבע.
נסכם לרגע את המידע שנמסר על ידי בנק ישראל: בישראל מיליון עובדים ובני משפחותיהם עניים, שיעור העוני בקרב העובדים הוכפל תוך 10 שנים, חלק גדול מהעובדים העניים הם ערבים. ועוד: מעמדם של העובדים העניים "מעורער ופגיע" – בין היתר בגלל אי-אכיפת חוקי העבודה ובייחוד אי-אכיפת חוק שכר מינימום.
ולאחר הסיכום הקצר ננסה להבין מדוע הוכפל מספר העובדים העניים תוך עשור? ההסבר הפשוט ביותר, הסבר שמשום מה כלכלני בנק ישראל מתקשים לספקו, הוא שהמשטר הקפיטליסטי הישראלי הופך למשטר ניצול של עובדים בשכר נמוך. קרי: חלקים הולכים וגדלים של מעמד העובדים עניים יותר, כי הם משתכרים פחות והם מנוצלים יותר על ידי מעסיקיהם. בקרב העובדים הערבים-פלסטינים בישראל הניצול הכפול המשלב ניצול מעמדי ואפליה לאומית הופך אותם לעובדים עניים במיוחד. לצערנו, אין בנק ישראל מספק נתונים על החלוקה המגדרית בין העובדים העניים. אבל מהמידע הרב שפורסם בשנים האחרונות הן על ידי הביטוח הלאומי והן על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי רוב העובדים העניים הן עובדות עניות. ובתחתית הסולם: עובדות ערביות, שעבור רבות מהן שכר המינימום הפך לשכר המקסימום אליו ניתן לשאוף.
ומה ניתן לעשות? הצעד המתבקש הוא אכיפה מסיבית של חוקי העבודה – ובייחוד חוק שכר מינימום. צעד זה אכן יכול לתת מענה ולו חלקי לסוגיה. אבל היעדר אכיפה של חוקי העבודה הוא תהליך הנמשך זה יותר מעשור ושהחל עם חיסול משרד העבודה והקיצוץ המתמיד בכוחות האכיפה וגם בתחולת החוקים שאמורים להגן על העובדים והמובטלים (כגון ההקפאה במשך שנים של שכר המינימום או פגיעה ממושכת בקצבאות האבטלה). כמובן, שהיעדר האכיפה אינו מקרי. המדינה מסוגלת להעניק "הלוואות" במסגרת המדען הראשי לבעלי ההון ולמעסיקים בהיקף של 2.5 מיליארד שקל (ועל כך באחד הגיליונות קרובים של "זו הדרך") אבל "שוכחת" לבקש להחזירן. אבל אותה מדינה אינה יכולה למצוא מקורות תקציבים נמוכים בהרבה כדי לתגבר את הצוותים במשרד התעשייה והמסחר העוסקים באכיפת חוקי העבודה. כך, שקשה לצפות שבמסגרת משטר ההון והשלטון שדווקא המדינה היא זו שתדאג לאכיפת חוקי העבודה. בכנסת, קשה עד מאוד לחוקק חוקים להגנת העובדים. קל מאוד, עבור המעסיקים והממשלה, להתעלם מקיומם. כך, שהעובדים יכולים לסמוך רק על עצמם כדי להגן על שכרם ורמת החיים של בני משפחותיהם. כדי לצאת ממעמדם ה"מעורער והפגיע" (כדברי בנק ישראל), התנאי ההכרחי הוא התארגנות מעמדית. התארגנות בוועדי עובדים ובמסגרת האיגודים המקצועיים מאפשרת לחלק אחרת את עוגת ההכנסות. התארגנות מעמדית יכולה להוביל, בסופו של תהליך, לכך שהעובדים יקבלו את כל הכנסות העוגה – שהם הם האחראים לאפייתה.
זה כבר מזמן לא קפיטליזם, אלא חזיריזם. גם בתי הדין לעבודה מפקירים זכויות העובדים, בהטילם על העובדים נטל לא מוצדק בהוכחת תביעה לשעות נוספות למשל. כך גם תביעה לדמי הבראה – חלק ממשי משכר עובדי שכר המינימום – מתיישנת כעבור שנתיים. לאחרונה נתקלתי בשופטת שקבעה שעובדת זרה שילדה כאן את ילדה אינה זכאית לתשלום מענק אישפוז למרות שעבדה כאן 7 שנים ושילמה דמי ביטוח אמהות. ביטוח לאומי טען שהיא באה לארץ לעבוד ומשהרתה אבדה תכלית שהיתה בישראל והיה עליה לנסוע ללדת בפיליפינים והשופטת אישרה טענה זו. אמנם ביה"ד הארצי הפך את ההחלטה, אבל לא לפני שהציע לצדדים להתפשר, הצעה שלמזלה של העובדת נדחתה על הסף על ידי המוסד לביטוח לאומי.
דוידי, כה לחי! תמיד נעים ומאלף לקרוא את מאמריך. המשך כך!
אין קפיטליזם לא חזירי.
העובדים הצליחו בכח,בשביתות ובמאבקים ובדם להשיג כמה פירורים והטבות ולא מרצונם הטוב של הקפיטליסטים
תמיד הייתה מלחמת מעמדות אבל היו תקופות של "שביתת נשק,אף פעם לא "שלום אמיתי"
וזאת,בגלל אינטרסים מנוגדים,פשוט מאוד.
בעיני דווקא יש קפיטליזם לא חזירי, והוא נמצא ברפובליקה העממית הסינית.
לפרופסורית המכובדת:
כמו בכל דבר,תלוי איך מגדירים "חזירי".
לדעתי הצנועה,מדינה בה פערי ההכנסות גדלים בקצב מדהים,מליוני כפריים נעקרים מכפריהם,תרבותם ועבודתם ונאלצים לעבור לתעשיות בערים ולהצטרף לצבא של עובדים כמעט בתנאי כפייה,מדינה בה רודפים את האומוים ואת הלסביות,מדכאים את חופש הביטוי וביקורת על השלטון ביד ברזל,המנוהלת מלמעלה למטה מבלי השתתפות העובדים בשלטון באופן דמוקרטי,מדינה זו היא חזירית ביותר.
הקפיטליזם הסיני שונה מזה שבמערב,אך שניהם חזירים,שמנים,מזריחים,דוחים ובלתי אנושיים.