בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה הוא זכה לעיתונות אוהדת יחסית, חרף ההאשמות הכבדות בשחיתות שהרחיקו ממנו כמה חברים קרובים בתקשורת. מקודמו אריאל שרון הוא ירש את התואר "אתרוג" וגם את השירותים התקשורתיים המתחייבים ממנו. השימוש במונח הוא תכוף פחות כיום, וכותבים כמו עיתונאי "הארץ" ארי שביט, שסלדו ממנו בעבר וחששו מאולמרט ה"ותרן", מעניקים אותו לביבי נתניהו ביד קפוצה, טיפין-טיפין ועם אלפי הסתייגויות והתחטאויות. לכן יש כבר אזרחים ששכחו את עצם קיומו. להם יש להזכיר, שהמונח "אתרוג" וגם הפועל ל"אתרג" נולדו כתוצאה ממחויבותם התיאורטית של כמה אנשי תקשורת לנושא השלום.
עזר וייצמן המנוח, שהיה איש שנון אבל שטחי מאוד, אמר פעם שהוא "יהיה מוכן לחבוש שטריימל אם זה יקדם את השלום". ההברקה הנחמדה הזאת עמדה בבסיסה של אסכולת האתרוג, שגרסה שיש להעלים עין מההאשמות בשחיתות, אם אולמרט ייאות להביא לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים, ואולי גם עם הסורים, הצעות קבילות לוויתורים למען השלום.
רעיון האתרוג ובעיקר ישומו בכמה כלי תקשורת חשובים עורר מחאה מובנת מימין. בימין הקיצוני קיננו אז פוליטיקאים ועיתונאים רבים, שהתקוממו נגד האִתרוג בידיים מאוד לא נקיות. רובם המכריע קידמו באהבה רבה את אריאל שרון כאשר היה סוּפּר-נץ והמקדם העיקרי של ההתנחלויות בשטחים, חרף העובדה ששחיתות המידות שלו הייתה גלויה, בוטה, מחוצפת ומנקרת עיניים. הם "נזכרו" בתאוות הבצע ובהתנהלות המושחתת של שרון רק כאשר פינה את ההתנחלויות ברצועת עזה. כאשר אותם אנשים עצמם שמעו על הצעות השלום של אולמרט (שהיו מרחיקות לכת יחסית לקונסנזוס ששרר אצלנו לפני כשלוש שנים) הפכו כולם ללוחמים עזי נפש בשחיתות. גם מבקרים מהמרכז הלאומני, שדוגלים בוויתורים באורח תיאורטי אבל מתעבים אותם כאשר מגיע רגע האמת, פנו נגד המאתרגים. בשמאל העקבי היו מבקרים שתקפו את אולמרט חרף עמדותיו המתונות יחסית בנושא השלום, אחרי שהפנימו את הנחת היסוד השלטת כיום במחשבה המדינית הנאורה, ששחיתות איננה תופעה שולית שניתן להתייחס אליה בסלחנות עד יעבור זעם, אלא מחלה ממארת שמסוגלת לקעקע מדינות מסודרות ויבּשות שלמות, כפי שאכן קרה באפריקה. אבל אולמרט בהחלט נהנה מן הספק, וחרף המרירות הגדולה שהוא מטפח בלבו כלפי התקשורת, הוא היה ונשאר חביבם של עיתונאים רבים.
מטפחי רעיון האִתִרוּג לקו בשטחיות תהומית לא רק בנושא המוסרי, ובבורותם באשר לחיידקים הממאירים שמאיימים על כל חברה הנוהגת בסלחנות במושחתים, הם גם ייחסו חשיבות מוגזמת לעצם התועלת שניתן להסיק מוותרנותו, כביכול, של אולמרט בנושא השטחים. את כל מסלול המשא ומתן המתוקשר שלו עם ראשי הרשות הפלסטינית, בחסות האוהדת של ארצות הברית, הוא ניהל בלי שום מנדט פוליטי מהציבור או מהכנסת. לא היה לו רוב בכנסת, ואולי גם לא בסיעת קדימה שיאפשר ויתור ממשי (בניגוד לדיבורים על ויתור) על שטחים, שלא לדבר על פינוי התנחלויות אמיתיות. ממשלתו לא הייתה מסוגלת לפרק אפילו מאהל רעוע שהוקם על ידי מתנחלים הזויים על גבעות השומרון. בוושינגטון, בדיוק כמו ברמאללה, ידעו היטב שאולמרט הוא ברווז צולע בלי כוח פוליטי ממשי. לא היו לו גייסות כדי להתמודד עם מתנחלים נחושים ועם ידידיהם ברחוב, סיעתו ?שַרצה נחשים ארסיים, ליכודניקים מוסווים וסתם אינטרסנטים שהיו מוכנים לערוק למפלגה נִצית יותר אם המצב הפוליטי יהפוך עריקה כזו למשתלמת. את חשבון הרווח וההפסד הזה לא עושים אצלנו במה שמכוּנה עיתונות פוליטית, כיוון שרוב העושים במלאכה הפכו לכתבי "חברה", כלומר לרכילאים שעוסקים, לעתים בסגנון די צהוב, באופיים של הפוליטיקאים ובאורח חייהם, אבל לא בסיכויים הריאליים שלהם לבצע את תוכניותיהם.
אפשר היה לזנוח את העיסוק בסיפורו של אולמרט, שמשלים עתה את מעברו מהמדורים המדיניים למדורי הפלילים, אלמלא פרצה עתה פרשת ציפי לבני, והמרד נגדה בקרב פעילי מפלגתה הקצת קיקיונית "קדימה". לבני לא הסתבכה בשחיתות מידות, חלילה, ואיננה זקוקה למאתרגים כלשהם, אבל תסמונת ההתייחסות הרצינית אליה כאל מנהיגה ליברלית מובילה, חרף העובדה שאין לאל ידה לספק את הסחורה, חוזרת שוב על עצמה. בנוסף על שאול מופז, אופורטוניסט שמרני שלא השלים מעולם עם מפלתו בהתמודדות הפנימית עם לבני, מתרוצצים ב"קדימה" פעילים רבים, בכנסת ובסניפים, שרוטנים על כך שלבני "מושכת את המפלגה שמאלה". בבסיס הטענה הזאת עומדות שתי עילות: לבני מגלה עוינות כלפי החרדים ותומכת בקהילה ההומו-לסבית; המנהיגה תומכת בהצהרות על נכונות לוויתורים במסגרת המשא ומתן המדיני וסבורה שקרע עם ארצות הברית הוא מסוכן למדינת ישראל. רוב עסקני "קדימה" מגלים גישה שמרנית בנושא הדתי וגם בנושא המדיני, ורבים מהם נוקטים בגישה מיושנת גם בהתייחסות לעניינים חברתיים שנויים במחלוקת (בעיניהם), כמו היחס לקהילה הגאה.
כדי לנתח את הדברים באורח בהיר, כדאי להקדים מיד ולומר, שגם לבני עצמה היא שמרנית ברוב הנושאים, אבל מבינה שחלק מציבור הבוחרים של סיעתה מואס בהתרפסות כלפי החרדים ומזדהה עם כל ההאשמות נגדם. לבני חוששת שתקום מפלגה אנטי-חרדית חדשה בנוסח "שינוי", אולי בראשות יאיר לפיד. אבל למופז יש רוב בסיעה בנושא החרדים, כיוון ש"קדימה" מוצפת בעסקנים המשוועים לתפקידי שר בממשלה, והם מאמינים שלא יזכו בהם בלי שיתוף פעולה עם הסיעות החרדיות. בנושאים הליברליים הפחות אופנתיים, בעיקר ביחס כלפי האזרחים הערבים, ?וררת ב"קדימה" השמרנות והלאומנות, והח"כים שלה מציקים לפוליטיקאים הערבים באמרות שפר מפוקפקות ובהצעות חקיקה פשיסטיות למחצה, לא פחות מח"כים מהימין הקיצוני. קשה לומר שלבני עוצרת את הגל העכור הזה בתוך סיעתה; במקרה הטוב היא שומרת על זכות השתיקה.
בנושא החוץ החשוב ביותר של ישראל, שיש בו גם היבטים ביטחוניים מכריעים, לבני מנהיגה את קדימה לעמדה נִצית ביותר כלפי איראן והכור הגרעיני שלה. היא שייכת לדרג הבכיר שהיה בסוד תכנון מתקפה על האיראנים בעבר הקרוב, ואין שום עדות שהיא שינתה את עמדתה מאז. אבל כאשר הייתה באופוזיציה, וחשה שעליה לחדד את ההבדלים בינה לבין מנהיג הליכוד נתניהו, היא הביעה עמדות מתונות יותר כדי לסבר את אוזניהם של האמריקאים. זהו, לכן, מבחנה האמיתי של לבני: האם תשכיל לרתום את הקונסנזוס בקרב בוחרי "קדימה" נגד עימות עם ארצות הברית, כדי לחזק את עמדתה כלפי ממשלת נתניהו? כל זמן שבִּיבּי עצמו מצליח למתן את העימות עם ושינגטון, סיכויי המורדים ב"קדימה" להדיח אותה הם גבוהים יותר.
* התפרסם ב"כל העיר".
אי אפשר לדעת אם היא מושחתת כי התקשורת מאתרגת אותה. אני משער שהיא רחוקה מלהיות נריה בגלל שהיא ללא הרף ליד אנשי עסקים כמו אדלר וכו’.
פשעיה של ממשלת הפירטים בהרג כמה משתתפים במשט מציבים את הממשלה מחוץ לחוק הבינלאומי והאנושי. רודנים כמו ביבי וברק ימצאו את עצמם במקום הראוי להם במזבלת ההיסטוריה, לצד סטלין, חרושצ’וב ועוד.
ממשלת פיראטים נפשעת, אתה צודק לגמרי. עם זאת, הם אינם רודנים כיוון שיש להם תמיכה ציבורית גדולה עד שהעולם ילמד אותם לקח אדיר, ואז גם אנשים כמונו ישלמו את המחיר