יום שישי (11 ביוני 2010) חל בתאריך העברי ליום השנה לרצח הדיפלומט המחונן והחרדי – רבי יעקב ישראל דה-האן (כ"ט סיוון תרפ"ד). 86 שנה אח"כ עדיין דמו מפעפע ומזכיר – ככתובת אדומה על קיר העימות הציוני פלסטיני – כי היתה גם אפשרות אחרת,  שפוספסה. היה זה הרצח הפוליטי הראשון בארץ הקודש, דווקא בימים שמתח דתי בין מוסלמים ליהודים לא היה מושג עובדתי. סיפורו של הרצח איננו רק עניין "עובדתי" שיש להעבירו מדור לדור לשם "אמיתות העובדות", אלא גם סיפורה של היסטוריה במעבר בין תקופות פוליטיות וקולוניאליסטיות בארץ הקודש. מי שאינו מכיר את אותה תקופה ואת הרקע שלה, לא ידע ולא יבין להעניק ניתוח ופיתרון אמיתי לסכסוך ההיסטורי בימינו אלה.

    עד שנת 1917, לפני בוא המנדט הבריטי, עדיין עמדה התנועה הציונית בצל העשיה וההחלטות הפוליטיות בארץ ישראל. המהפך ברחוב היהודי בארץ ישראל החל עם בוא הכידונים הבריטים, ותפס תאוצה שנה אח"כ (1918), עם סיום מלחמת העולם ה-1. בחסות הבריטים השתלטו הציונים על הנהגת הישוב היהודי, הזיזו ממעמדו את ה"ראשון לציון" הספרדי ואת הרבנים החרדים האשכנזים, ואת מקומם תפסו עסקני הציונים ובראשם חיים ויצמן שהבריטים פרשו עליו את חסותם. יתרה מכך, כדי לשנות את אופי התכנים הרוחניים ביהדות ולשלוט בהם, הוקמה אז ה"רבנות הראשית לישראל" והעמידו בראשה את הרב קוק, ללא קשר לאימון הציבור היהודי הוותיק בו. הכוונה הציונית היתה ברורה: הפיכת החברה היהודית מישוב פעיל אך רגוע לרוב דומיננטי וכובש. על כך לא נחלקו ז’בוטינסקי, ויצמן או "פועלי ציון" על כל פלגיהם.

בשנת 1919 נראה היה שהנה הגיע האיש ששוב יאזן את התמונה וימנע מתוכניתו האימפריאליסטית של הרצל לקרום עור וגידים. האיש הלה היה שמו בישראל פרופסור יעקב ישראל דה-האן שהגיע מהולנד. היה זה פרופסור ומשפטן, סופר, עיתונאי ומשורר ששורה ארוכה של הישגים דיפלומטיים נזקפו לזכותו. האיש גדל במשפחה חילונית בהולנד ועם השנים התקרב ליהדות, כאשר ציונות ויהדות היו לגביו גוף אחד. מיד עם בואו החליט להכיר את כל זרמי היהדות בארץ ישראל וכך נודע לאנשי "העדה החרדית". עד מהרה הבין שיהדות וציונות הם תרתי דסתרי וקיבל את הנהגתם של אנשי "העדה החרדית" ובראשם הרב הגאון והקנאי יוסף חיים זוננפלד. כמו כן התנגד לגזענות הציונית כנגד הילידים הערבים שהגיעה עד לכדי אי קבלת ערבים כאורחי מלונות יהודיים. דה–האן חריף הדעת הבין כי הציונות מובילה לשפיכות דמים שמי ישורנה תוצאותיה. הכיוון שלו השתנה במהרה והוא החליט לרתום את ניסיונו וכישוריו לטובת הישוב הישן והחרדי. כאשר חיים ויצמן וקולונל פדריק קיש פעלו באופן דיפלומטי להשתלט על הארץ ולסנוור עיני ההנהגה הערבית בפגישות סרק,  לימד דה–האן את ה"עדה החרדית" שיעור בפוליטיקה ויזם קשרים הפוכים עם ההנהגה הערבית.

כבר משנת 1921 החל הרב דה-האן לקשור קשר ופגישות עם ראשי הציבור הערבי במזה"ת ובראשם מלך חיג’אז – המלך חוסיין ושני בניו, האמיר עבדללה (לימים מלך עבר הירדן) והשריף פייסל מלך עירק. המנהיגים הערבים הבינו שדרכה של היהדות החרדית לשלום וכל מטרתה היו חיי דת ורוח ללא התגרות לאומית או נטילת השלטון לידיה. הציונים – מן העבר השני  – זעמו על כך ש"הסולידריות היהודית" נשברה ועל דה–האן החלו להישמע איומי רצח. האיומים לא נעצרו אך ורק כלפי דה–האן אלא גם רבני העדה החרדית החלו להיות מאוימים אם כי במינון נמוך יותר. הציונים החצופים הבינו שפגיעה ברבנים – ויהיו אלה השנואים ביותר עליהם – היא נקודת חושך בתעמולתם העתידית. שנית, הם ראו בדה-האן בוגד כפול: לא רק בהשקפתם כיהודים מורדים, אלא כאחד שנמנה עליהם, עלה לארץ מטעמם אך לבסוף הפך גבו ומאיים לנפץ פוליטית את חלומם.

האיומים לא הועילו ולא הפחידו וב-23 ביוני 1923 קרמה עור וגידים הפגישה לה ציפו החרדים והערבים גם יחד. למול הפגישה הערבית –ציונית שנכשלה התקיימה בעיירה שונה שבעבר הירדן המזרחי הפגישה בין ה"עדה החרדית" למנהיגות הערבית ההאשמית בערב ובמזה"ת. בראש המשלחת החרדית עמד הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד ועמו הרבנים שלמה יונגרייז ואברהם יפה, וכמובן רבי יעקב ישראל דה-האן. את הצד הערבי ייצגו מלך חיג’אז, המלך חוסיין, ובניו עבדללה ופייסל. הושגה הבנה מלאה ובכללה הרצון לביטול הצהרת בלפור. כמו כן, סוכם על היתר ערבי ליהודים להתגורר ולעבד אדמות בעבר הירדן המזרחי. שני הצדדים ראו את התנועה הציונית כ"סכנה רוחנית" וחפצו ב"המשך חיי הדת והמסורת במזרח הערבי". הצלחת הפגישה והחתימה על הסכם משותף רק הגבירו את הטרור הציוני ואת איומי הרצח נגד דה-האן. גם פעילותו המשותפת של דה–האן עם "ברית שלום" וה-פ.ק.פ. הקומוניסטית היו לצנינים בעיני הציונים שהחלו לחשוש שמא חלומם האימפריאליסטי מתנפץ. באוויר החלו לעמוד אפשרויות פוליטיות חדשות, כמו החלפת השלטון הבריטי בתוך שנה ועם כך ביטול הצהרת בלפור. האיומים על דה-האן גברו ודמו ממש הותר לרציחה. במיוחד עלה על כל המסיתים מר בן ישי, עורך העיתון "על המשמר", ששוב ושוב קרא לדה-האן בוגד והטיף כי "דינו של בוגד זה אינו אלא מוות". לימים לא הפריע לעיתון זה לצרף לסיסמת הציונות שלו שתי סיסמאות נוספות: ל"סוציליזם" ו"לאחוות עמים".

ב-30 ביוני 1924 השיג הטרור הציוני את פירותיו הבאושים. בדיוק שנה לאחר הפגישה הערבית-חרדית נרצח הרב דה-האן בפקודתו של מי שלימים יוכתר כ"נשיאה השני של מדינת ישראל"- יצחק בן צבי. הרוצחים נסו והתחבאו במעונה של אשתו של בן צבי, רחל ינאית בן צבי, שהיתה באותם ימים פוליטיקאית בכירה אף יותר מבעלה בתנועה הציונית. לא לחינם נבחר יום הרצח ונקבע לאותו היום. ביום שלמחרת עמד הרב דה-האן לנסוע לבריטניה ולהיפגש עם אלה שהיו אמורים ליטול את השלטון החדש בבריטניה ולבטל בעצתו את הצהרת בלפור. השלטון הבריטי החדש עמד להתחשב גם בעובדה שלא רק החרדים הם אלה החפצים בביטול הצהרה זו, אלא עוד מספר זרמים יהודיים שאינם דתיים דווקא. לאחר תפילת "מעריב", בצאתו מבית הכנסת שבביה"ח "שערי צדק" (אז עוד שכן בית החולים  ברחוב יפו בירושלים), השיגוהו שתי היריות שירה בו אחד משני הרוצחים. היורה היה אברהם תוהמי, לימים מפקד ה"הגנה" ובהמשך – מפקד "הגנה ב"(האצ"ל). לצדו פעל חברו יוסף הכט.

למעלה מ-60 שנה סרבו קברניטי הציונות, ובראשם אנשי מפלגת העבודה, להודות ברצח. עד שבאמצע שנות ה-80 הופיע אותו רוצח נאלח – תוהמי שמו, ומעל מרקע הטלוויזיה הודה ברצח ואף הסביר את מניעיו. הופעתו של הלה היתה כ"ציוני נלהב" לשעבר, רחוק מארץ הקודש שם פיקד בנעוריו על אירגוני הטרור הקולוניאליסטיים של הציונות הימנית אך גם "השמאלית". השידור עמו נעשה מ…הונג קונג הרחוקה! בכך באה לסיומה תעלומת הרצח הפוליטי ה-1 בארץ ישראל על שקרי והכפשות הציונות סביבו.

הרבה משמעויות היו לרצח הזה, ובראשן – נטרול היהדות החרדית ממרכז המו"מ הפוליטי עם הערבים, מתוך פחד מנהיגיה שרצח כזה לא יישנה, חס ושלום. הרצח הלה עודד את הציונים בכל יכולתם להטיל טרור פשיסטי נגד כוחות השלום היהודיים שעוד נותרו (והסתתרו בקיני סלעים), ולשעוט לעבר המשך הקולוניאליזם ונישול הערבים, תוך הפקרת דם יהודי של חפים מפשע שפחדו – מחמת אותו רצח –  לזעוק לעצירת שפך הדם הזה. חמש שנים לאחר מכן נקצרו פירות הוואנדליזם הזה על ידי מה שכונה – "מאורעות תרפ"ט". הפעם הפקירו הציונים את דם ותיקי היישוב הישן מחברון, צפת, ירושלים וטבריה, בלי שתקום מנהיגות נגדית כנגד אותן הרפתקאות ציוניות קשות. בנמצא כבר לא קם דה-האן שני. שבע שנים אח"כ (1936) המשיכו האסונות להתגלגל ("המרד הערבי") ולימים באו אסונות חדשים כה"נכבא" של 1947–1949, "מימשל צבאי" של קרוב ל-17 שנה ולימים כיבוש שטחים עם משטר ללא זכויות על מיליוני בני אדם ולמעלה מארבעים שנה. כמו כן, חיים תמידים ליהודים סביב גיוס לצבא הנמשך לאורך כל החיים, סיכון יהדות העולם משכניה עקב הפרובוקציות הציוניות ועוד כהנה וכהנה צרות.

ברצח דה-האן לא הסתיימו ניסיונות הרצח הפוליטיים–הציוניים נגד פעילי שלום. אורי אבנרי ומאיר וילנר חוו ניסיונות כאלה פעמיים ובדרך נס ניצלו. יצחק רבין לא נמלט מגורל דומה לגורלו של דה–האן. כאשר "נערי רבין" הדליקו נרות לזכרו בסוף 1995 איש לא דאג לספר להם כי אילו אותם אלה שקדמו לרבין במפלגתו לא היו רוצחים את רבי יעקב ישראל דה- האן אזי, הכל היה נראה אחרת, וכי  הרצח של 1924 לא רק שהיה מיותר, אלא אף החל שרשרת של שפך דמים שעד היום איננו רואים את האור בקצה המנהרה.

על שמו של האחראי דה יורה לרצח, יצחק בן צבי שמו, קראו בשמות של רחובות ובניינים ואף לנשיא הוכתר. שמו מתנוסס, יחד עם שם אשתו ושותפתו, על כל עץ רענן ותחת כל קתדרה אקדמית. גומרים עליו את ההלל ומכתירים אותו כאיש רוח דגול, היסטוריון בחסד ומדינאי למופת. תארו לעצמכם , קוראים יקרים, שרחובות , בנייני ציבור ומכוני שלום יקראו בעתיד על שמו של מר יגאל עמיר וזו שנישאה לו לא מכבר.

"יהי זכרו של רבי יעקב ישראל דה- האן ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים".  

* כותב שורות אלו הוא היסטוריון, סופר ועיתונאי.

Share on Facebook