לפני 51 שנים עזבתי בפעם האחרונה את בית חינוך תיכון, ששכן אז בבניין הישן והיפה ברחוב כ"ט בנובמבר, והלכתי העירה ברגל, בעלייה התלולה לכיוון כיכר סלאמה. מצד ימין ניצב לו "בית המצורעים", שהטיל עלינו אימה כל השנים. חרף קירבתו הגיאוגרפית לבית הספר הוא נראה תמיד מרוחק ואפוף מסתורין, כאילו היה עטוי ערפל כחלחל, שמיקם אותו בתודעתנו אי-שם, מעבר להרי החושך.
אחי הבכור אמר לנו פעם, שהמצורעים נוהגים לשוטט בחצר ולחפש גפיים שנשרו. הוא אהב להפחיד, וגם אז זה נשמע מופרך, כמעט כמו אגדות האחים גרים, אבל החשש הסתום בכל זאת התאכסן לו בפינה מרוחקת בתת-הכרתנו, ואיש מאיתנו לא העז להטריד אותו מרבצו. רק דני, שהיה נועז במיוחד, הרהיב עוז להיכנס לחצר בית החולים "הנסן", אבל לא חלק איתנו את חוויותיו. הוא התנהג כאילו היה אחוז אימה, אבל ייתכן שרק ניסה להרשים. בית המצורעים, והחצר עם הברושים ועצי האורן שלה, נותרו חרותים בזיכרון הקולקטיבי שלנו כעוד אתר ירושלמי, כמו מנזר המצלבה למשל, שאינו שייך להתנסויות היום-יומיות, אבל שבלעדיו אין לתאר את עירנו. אתרים רבים כאלה היו פשוט מעבר לגבול המדיני של ישראל, בממלכת ירדן, אבל כולנו הכרנו אותם מרחוק: את המגדל של אוגוסטה ויקטוריה, את טור מלכא ואת כיפת הזהב של מסגד עומאר. הם היו חלק מנוף ילדותנו, אבל דווקא השילוב בין המרחק המדיני לקירבה הפיזית שיווה להם קסם מיוחד. כאשר הגענו לעיר המזרחית אחרי יוני 1967, ראינו את כל האתרים מקרוב והתרשמנו מיופיים אבל מסע הקסם המסתורי הסתיים, והשפעתו המאגית תמה.
ביום האחרון בהחלט בבית הספר, עם הפרידה מחברי בכיתה י"ב, לא היה לי זמן למצורעים. עד מהרה הדחקתי אותם ממוחי, וניסיתי לחשוב קצת על המצפה לי מעבר לפינה. נשארו חמישה שבועות עד הגיוס, ורוב חברי החליטו ללכת לנח"ל. ידעתי שיהיה לי רע, שמחכה לי תקופה כמעט בלתי נסבלת וקשה לומר שציפיתי לצבא ולחיים שאחריו במצב רוח אופטימי במיוחד. אבי קיווה אולי שאהיה קצין קרבי, אבל לא היה לי סיכוי או רצון כלשהו להגשים את הציפייה הזאת. הרגשתי כמו אדם שלא שחה בים מימיו, אבל עליו לנסות את כוחו בצלילה, מתוך תקווה נואלת שייחלץ איכשהו בשלום מההתנסות הקשה. לא נותר לי אלא לאגור אוויר בריאותי, כדי שאוכל לשרוד איכשהו עד שנת 1962. בינתיים צעדתי אל הערב המנוקד עדיין בכתמי אור חיוורים, ושמעתי, או שמא רק דימיתי לשמוע, את הצלילים הבוקעים מאולם הכנסים של בית הספר, שאליו נצמדו עדיין אחרוני החוגגים.
מסיבת הסיום דעכה לאִטה עוד לפני שערקתי ממנה, וכאשר רקדו את "אל גינת אגוז" הבנתי, שאולי הפרידה מחברי לספסל הלימודים לא תהיה קשה כל כך. בכל זאת רבצה עלי מין עצבות מתוקה, ותחושה כמעט ערטילאית של אובדן, שלא תאמה בכלל את רגשותיי המסורתיים כלפי בית חינוך תיכון, הנהלתו, מוריו וחלק ניכר מתלמידיו. הייתי רק בן 18 אבל היטבתי להבין, שלא עליהם אני מתאבל כמעט עד לדמעות אלא על הימים שידעתי שלא ישובו עוד. בדקות האחרונות של המסיבה התבוננתי במפזזים שרקדו בהתלהבות, אבל בלי שמץ של חיוך אמיתי, וחשבתי שאת רובם לא אראה עוד.
ארבע השנים בבית חינוך חלפו ביעף, אבל במהלך הזמן התרגלתי לחלק מהתלמידים, וחשבתי על הסרטים האמריקאיים הרבים שראיתי, שבהם מסיבות המחזור הן לא רק מאורע עצוב, אלא לעתים גם דרמטי ואפילו טראגי והרה אסון. הדרך הביתה נראתה ארוכה מתמיד, וקיוויתי שאיש לא ישאל אותי על המסיבה. כולם בבית הכירו את איבתי העתיקה למסיבות בכלל ולריקודי עם בפרט, וגם אבי צחק בקולי קולות כאשר תיארתי פעם באוזניו את הצרימה שעוברת בכל גופי לשמע שירי הרועים בפיהם של אנשים, שלא ראו עדר צאן אפילו בקולנוע. נדמה היה לי שאולי מלעיטים אותנו בטקסים פטריוטיים עד לזרא, ותמיד ידעתי לאתר צלילים של זיוף לא רק בשירים, אלא גם בנאומים הארוכים ששמענו בחצר בית הספר לפני החגים.
חברי ג’וֹג’וֹ, שהיה איש העולם הגדול והאזין לבּלוּז אמריקאי כאשר כולנו עוד היינו שטופים בשירי הצבא האדום שלמדנו בתנועה, טען תמיד שהמוזיקה הישראלית איננה אלא שילוב של שירי דת מתימן ותרגומים לא מוצלחים של פולקלור סובייטי. הוא לימד אותי להאזין לג’וֹש וייט, ששר על קורבנות שחורים של מעשי לינץ’ בדרום ארצות הברית, ועל דוּפּרי, שניצלה בכיסא החשמלי אחרי שביצע רצח במהלך שוד מזוין, והצליח ליצור אהדה חרף העובדה שלא היה כל ספק באשמתו. הייתי ער לחלוטין למטען החברתי והפוליטי של שירי הבלוז ששמעתי עם ג’וֹג’וֹ, והחוויות מהמוזיקה השחורה הֵקלו עלי מאוד את הפרידה מהתנועה המאוחדת. הפרישה מהקולקטיב וההתכנסות בתוך עצמי לוותה בשיריה של אלה פיצג’ראלד, ויש דרכים יותר גרועות מאלה לרהט את הקן הפנימי כאשר המסגרת החיצונית מאבדת את ערכה ואת חִנה.
ליד משרד המוניות של "נשר" פגשתי את יוסל’ה משערי חסד, שהיה מבוגר ממני בשלוש שנים. שנים רבות חששתי מהפגישה הזו, אולי מאז שהוא הטיח פעם בראשי את שקית הבד שלו, שהכילה נעלי התעמלות פשוטות. זה קרה כאשר הייתי בכיתה ב’, ויוסל’ה נפרע ממני בשל העובדה שהלכתי לדודתי ברחוב הירשנברג בלי כיפה לראשי. בשנים הארוכות שעברו מאז ניסיתי להימנע מחברתו, אבל הוא גר לא רחוק מהקן שלנו ברחוב נרקיס, ותמיד נעץ בי את עיניו הקטנות ושלח אלי את חיוכו הנתעב. אבל עכשיו נראה מדוכדך מאוד. הוא הבחין בי חרף מאמציי להתמזער איכשהו לתוך חדר המדרגות הסמוך, חשף שיניים פגומות מאוד והעלה על פניו חיוך מריר ועוין, שנראה מאיים עוד יותר באור החיוור שהטיל עלינו פנס הרחוב. "זרקו אותי מהדואר בגללכם", כך אמר, "פיטרתם אותי כי אני מצביע בגין". זו הייתה קביעה נחרצת שאין עליה שום ערעור, והעובדה שהייתי בסך הכול נער לא שינתה דבר וחצי דבר. נאלמתי דום, וגם הוא השתתק. כמה קצינים בצנחנים שהיו בדרך לקפה "ניצן" הביטו בנו בסקרנות ואז המשיכו בדרכם. יוסל’ה קילל אותי ואת משפחתי בקול קצת מרוסק, וחרף מאמציו לא נראה מאיים במיוחד. אחר כך הפנה לי עורף והלך במהירות לכיוון רחוב הלל. הקסם המלנכולי שרבץ על הערב שלי החל להתפוגג אחרי הפגישה הקצרה הזו. מרכז העיר החשוך והריק למחצה העיק עלי, את עשרים המטרים האחרונים בדרך הביתה עשיתי בריצה, ורק בחדר המדרגות התחלתי לנשום לרווחה.
בבית המתינה לי מעטפה מלשכת הגיוס, עם פרטי הפרטים של ההתייצבות לשירות סדיר ב-11 באוגוסט 1959, וגם הודעה מרחל ענבר, עורכת העיתון המנוקד לעולים (נדמה לי שקראו לו "למתחיל"), עם הנחיות לביצוע ראיונות שהבטחתי לה לערוך לפני הגיוס עם זקן השומרים אברהם שפירא בפתח-תקווה ועם יהושע כהן משדה בוקר, איש לח"י שהפך לידידו המסור של דוד בן-גוריון. אבי הגיע הביתה לקראת חצות, כדרכו, והיה עדיין נרגש מכניסתו הוודאית לכנסת אחרי הבחירות בנובמבר הקרוב. לא אמרתי לו מלה על הפגישה עם יוסל’ה והוא לא שאל אותי בכלל על מסיבת הסיום. הוא רק שתה לידי תה רוסי חזק וקרא בשקט את "דבר". הכרתי לו תודה על שתיקתו החביבה, ואפילו על חוסר התעניינותו בקורותיי, ביום כל כך משמעותי בחיי. המאמרים ב"דבר", שניבאו ניצחון גדול למפא"י בבחירות לכנסת הרביעית, גרמו לו נחת רוח, המוקש בדמותו של יוסל’ה המקופח התגמד כאילו מול הסיכויים הגדולים, והסתפקתי בכך. כשפרש לישון ישבתי שעה ארוכה בגזוזטרה הקטנה שנשקפה לרחוב המלך ג’ורג’, והתבוננתי בזוגות לבושי ההדר שיצאו מקפה "ירדן" מתחת לביתי, סמוך לחנות הפלאפל "מעוז". אחרי לילה מסויט ושינה טרופה התעוררתי אל הבוקר החם של הארבעה ביולי, הבחנתי בתיק בית הספר שלי, אז קראנו לזה רק "ילקוט", ובעטתי בו אל מתחת למיטתי. כך חציתי את הגבול הכמעט בלתי נראה בין שנותיי כתלמיד לבין שארית חיי. כאשר ירדתי לרחוב המלך ג’ורג’, בלי להסתרק ועם נעלי בית לרגלי, איש לא הרים גבה. בשעת בוקר מאוחרת נכנסתי ל"פינתי" לאכול חומוס, מעשה מבוגר. בתוך שעות אחדות הפך בית חינוך תיכון לשריד ארכיאולוגי קדום בתודעתי, כאילו היה חלום שפקד אותי לשעה קלה ונעלם כלא היה.
* התפרסם ב"כל העיר".
סיפור חמוד,כמה מוזר ששנינו למדנו באותו בית ספר,יתכן וישבנו באותה חורשת אורן של המצורעים
ולשנינו חוויות כל כך שונות
אני זוכר את בית החינוך כמעוז האירופוצנטריות
שם, סוכר(במזרחית) הפך לסוכר(באשכנזית)
אני זוכר את הד"ר קירשנבאום כאחד מגדולי הגזענים
לא שריד ארכיאולוגי…אולי חלום רע!
סיפור מקסים ונוגע ללב, הכתוב בכישרון וברגישות.
לא למדתי באותו בית ספר, וגם לא באותה עיר. אבל חשתי שאתה כותב גם עלי בבית ספר אחר במושבה במרכז הארץ שסיים(?) את בית הספר התיכון כמה שנים לפניך , וקיבל צו גיוס גם כן ל-11.8,,,,אבל ב-1953 .
איתן יקירי, הגעת למסקנות די קיצוניות. בסך הכל תיארתי התרחשות בערב אחד. הוא היה אדם עסוק, אבל דווקא איש חם במיוחד. החיים מורכבים וכנער תמיד אהבתי את מרחב הנשימה ואת השקט שלי.
סיפור נחמד . לא נראה לי שאביך היה אדם המרעיף ומראה אהבה אם ביום כה חשוב לא התייחס אלייך .
אוקיי , יתכן שהגעתי למסקנות מרחיקות לכת . לא התכוונתי לעורר הרגשה לא נעימה ומקווה שלא עוררתי
לחיים, האם יוסלה הוא הבחור שתמיד שאלנו אותו אם "יש לך בולים?" הוא היה בעל גרגרת קופצת ולבש ז’קט בלוי. גר בשערי חסד למטה בפינת קק"ל. ורחל? לעתונה ראו "שער למתחיל" והוא יוצא גם היום. הכרתי אותה בתקופה שהייתי "מתנחל" וזה היה מזמן. לרחוב ללא מדרכות שהזכרת קראנו "עלית המצורעים" ודי פחדנו מהחומה.
לרמי,
תודה על ההתעניינות. אתה צודק, אבל יוסלה, כמו רוב הדמויות שלי, מורכב מכמה אנשים. אשר לעיתון בעברית קלה, נדמה לי שבכל זאת קראו לו "למתחיל" בשנת 1959, והמלה "שער" נתווספה מיותר מאוחר.
סיפור מקסים. נוגע ללב.
תודה חיים. גם אני למדתי בבית חינוך, אבל בשנות השמונים, בעולם אחר לגמרי. אני לא חושב שיש לי אפילו זיכרון אחד טוב מבית הספר הרדוד הזה. בכל מקרה, חורשת הירח עוד הייתה וגם אנחנו גדלנו על האגדות המפחידות סביב בית המצורעים ("אסור לגעת בקירות כדי לא להידבק ממחלות…)