מדי שבוע אני עוקב אחר הפולמוס שהתפתח מעל דפי העיתון. נושאים רבים עולים לדיון. אני רוצה להתייחס אך ורק לנושא אחד ויחיד. רבים מהכותבים סבורים ש"יש לבצע שינויים, אבל רק לאחר שהם נשקלו היטב. יש לבצע שינויים באיטיות רק לאחר שנלמדו היטב". זאת, על מנת למנוע טעויות. אחרים דורשים לבצע שינויים נחוצים עד מאוד, ובמהרה. אני מצדד באלה הדורשים להאיץ את קבלת ההחלטות.
לדעתי, אלה הסבורים שלהתקדמות האיטית יש בהכרח תכונות טובות – אין להם כל הוכחה לכך. אין כל קשר בין החלטות שקולות היטב לבין נכונותן. יש מימד נוסף לסוגיית ההחלטה: מימד הזמן. יש להחליט בזמן כדי לתת מענה לצרכי האוכלוסיה. אנו חיים בעידן שבו יש להכריע על עתיד המהפכה והסוציאליזם הקובני. השינוי הדורי, המצב החברתי הפנים-קובני והמצב הכלכלי והחברתי העולמי שונים מאוד מאלה שנרשמו בשנות ה-60, ה-70 וה-80. אני מכבד את ריבוי הדעות, אבל לצערי חברים רבים הכותבים בעיתון זה אין להם מושג וחצי מושג מהשינויים שחלו מאז בקובה ובעולם. הם מתבצרים בגרסה מאובנת של הסוציאליזם בעודם מניפים סיסמאות שכל קשר בינן לבין המציאות הוא מקרי לחלוטין. הם סבורים שבכך הם מחזקים את החברה הסוציאליסטית. למעשה, הם גורמים לנזקים בלתי הפיכים.
אני תומך בדבריו של אחד הקוראים, חוסה רודריגז פרס, שכתב במדור הזה ב-7 במאי כי, "אנו זקוקים לסוציאליזם דינמי היודע להתאים את עצמו לשינויים". בשנים האחרונות נערכו אסיפות עממיות שבהן העלו האזרחים שורה ארוכה של תלונות ומאות קושיות. האזרחים טרם קיבלו מענה הולם לדרישות האלה. בכניסה לבניין, בכל תחנת אוטובוסים, בכל חנות ובמילים אחרות – כל מקום שבו מתאספים יותר משני אנשים, הופך במהרה לאסיפה עממית ספונטנית. המכנה המשותף לכל האסיפות הללו הן השאלות: עד מתי נמשיך כך? האם אין סיכוי לשינוי?
אין ספק שיש לשנות את הבנתה של הנהגת המפלגה והממשלה את המהפכה הקובנית. יש לשנות את כל מה שהכרחי לשנות. זו אגב סיסמא שהנפיקה הממשלה עצמה. אבל אין להפוך את הסיסמא הזו לריקה מתוכן, לעוד תשדיר טלוויזיה או למודעה בעיתונים. רבים משלבים את הסיסמא בנאומיהם – מעטים הופכים את הסיסמא לשפת המציאות.
ואני שואל: מדוע יש כל כך הרבה איסורים בקובה? מדוע לא מבטלים את האיסורים האלה כפי שמבקש העם? מדוע אנו ממשיכים לדשדש באין ספור החלטות בירוקרטיות וארגוניות שאין קשר ביניהן לבין המציאות החברתית העכשווית? הרי ברור שהאיסורים, בתוספת להחלטות שאיש אינו ממלא אחריהן, גורמים להתנהגות עבריינית. הממשלה רגילה להילחם במחלה חברתית זו, אבל אינה נותנת את דעתה למקור המחלה.
שוב ושוב אנו שומעים ברדיו, רואים בטלוויזיה וקוראים בעיתונים את אותן תלונות (צודקות, יש לציין!), את אותן דרישות ואת אותו חשש לגבי העתיד הקיים בקרב אזרחי קובה. אך הימים, החודשים, השבועות והשנים חולפים מבלי שישתנה דבר. כך אנו מטפחים מוסר כפול ומזיק: של המדיניות המוצהרת ושל העשייה בשטח. צברנו, העם ומנהיגיו, ניסיון כה רב בעשרות שנות המהפכה. השגנו הישגים כה רבים, שכואב הלב להיווכח שדבר לא נעשה כדי לקדם את השינויים הנחוצים. יש לבצע שינויים אלה ובמהרה, תוך כדי תנועה, תוך כדי התקדמות, לטובת חיי האזרחים ולטובת קובה.
* מכתב מאת הקורא גוסטבו מריו בלאנקו פרס שפורסם במדור "מכתבים למערכת" ביום ששי האחרון, 18 ביוני 2010, בעיתון המפלגה הקומוניסטית הקובנית "גראנמה".
לא מצאתי במאמר אפילו תיאור אחד מהשינויים המתבקשים.
אני מניח שיש כאלה,אבל המאמר נראה לי ריק מתוכן פרט לרצון לשנות (שזה תמיד טוב כי תמיד יש מה לשפר)
אם מפרסמים מכתב כזה חצוף וקונטר-רבולוציוני ופרו-ציוני בעיתון "גראנמה", שתדעו שזה לא במקרה! זה אינדיקטור ברור לזה שהקונטר-מהפכה הריקאציונית מתכוונת להשתלט על השלטון העממי ועל ענפי ייצור הסיגרים!
ממה שקראתי כאן על קובה חשבתי שזה גן עדן שאין מה לשנות בו.
אשר פרויליך אני יתרגם לך: לשנות את המשטר
מכתב מאת קורא לעיתון קובני? מיום שישי האחרון? סטופ דה פרס (ז"א את ג.מ.ב.פרס)!!!
ל"מבין עניין":
ב"גן אדן" של ארה"ב יש 50 מליון אזרחים החיים מקופונים לאוכל,5 מליון החיים בתוך מכוניות או תחת כיפת השמיים,80 מליון ללא ביטוח רפואי ורק לאחרונה,20 מליון העלולים להפסיד את בתיהם בחודשים הקרובים.
קובה לא "גן אדן",אך גם לא ארה"ב ומדינות רבות נוספות בעולם.
ההבדל עם קובה הוא ששם אין אדם ללא בית,אם כי צנוע מאוד,אין אדם ללא טיפול רפואי מלא ואין אדם שלא אוכל ללמוד כל משירצה ללא דרישה כספית.
יתכן שדברים אלה זניחים עבורך וחשוב לך יותר לטייל בקניונים מפוארים ולעשות WINDOWS SHOPPING בגלל שאין לך כסף לקנייה אמיתית,או לדמיין שאתה חי חיי עשירים.
לא אמרתי שאין מה לשנות בקובה,השאילה היא מה.
אגב,ה"תרגום" שלך אינו נאמן למקור.
מנהיגי הרפורמיסטים במפלגה הקומוניסטית המתכוננים למלחמת עולם על השלטון נגד הסטאלינים וההונקרים של קובה המתגודדים סביב קסטרו המת-החי.
בכנסייה הטוטליטארית הקומוניסטית מכריזים הכרזות מלחמה ב’מכתבים למערכת’ של עיתון המפלגה. כשלנין כתב מכתב לפראבדה היתה זו הכרזת מלחמה על יריביו במפלגה. כשסטאלין כתב מכתב היתה זו קריאה לתליינים להיכנס לכוננות רציחות.
עכשיו זאת קריאת תגר על המשך השלטון הקומוניסטי בכלא הצף.
אוי אוי פרוליך, בקובה אסור להביע דעה, קטן עליך,ואם תביע אוי ואבוי,על הקובנים אסור לצאת וסתם לטייל נגיד בפלסטינה,שטויות בשבילך,אין להם נבחרת כדורגל,למה לדעתך המלומדת? ובכלל אני שמח בשבילך שהבת שלך לא חיה שם כי פרנסת נשים שם …..והמבין מבין,ואני שהייתי שם זמן לא קצר, רוצה עוד כתוב לי.
לטוביה פרנקל
מותר לך להביע דעה אך מבלי ללכלך.סגנון הכתיבה שלך "המבין מבין" היא מלוכלכת ואין לה מקום באתר זה אבל בכ"ז אענה לך:
אמרתי קודם שיש מה לשנות בקובה,ולדעתי הצנועה בעיקר בקשר להשתתפות הדמוקרטית של ההמונים,כוון שאין מהפכה אם היא לא מהפכה מתמדת.שאלתה לגבי נבחרת כדורגל:
בקובה יש תמיכה ועידוד רב לספורט בענפים מסוימים ואף ספוראים קובניםבעיקר באטלטיקה זכו בתחרויות רבות.כדורגל הוא לא ענף נפוץ
(גם בארצות הברית הגדולה כדורגל לא מי יודע מה).בקורת על קובה כמו כל בקורת אחרת אם היא
לא דמגוגיה ודה-לגיטימיזציה זולה מבורכת תמיד,אבל סתם לכלוך סה"כ פוגע במבקר ולא במבוקר.ו"המבין יבין".(אולי)