בהוקרה רבה לח"כ חנין זועבי ולגיבורי/ות ארמדת
"המרמרה" ולאלו שיבואו בעיקבותיה.
1. מודאגים ונרגשים התדפקו לפנות בוקר על דלתנו במלון בלימסול, קפריסין, אנשי אש"ף השומרים עלינו – קבוצה קטנה של אנשי שמאל ישראליים שעמדה להפליג על "ספינת השיבה" – מפני איומים סמויים וגלויים מצד ישראל וקבוצות פלסטיניות לפגוע בנו. השומרים טענו כי הבחינו בדמויות "המטפלות" במכוניות שבמגרש החנייה אשר שימשו אותנו בנסיעות התחמקות מכמה עיניים בולשות, ככל הנראה ישראליות, וביקשו את עזרתנו לסייע להם לבדוק האם אכן הוטמנו פצצות בכלי הרכב.
כמה מאיתנו אשר שרתו ביחידות קרביות בצבא ההגנה לישראל ובניו, ירדו מיד למקום ולא מצאו דבר. בחיפוש ובבדיקה, כמו גם בשמירה עלינו, השתתף עלם חמודות וחייכן שנצמד אלינו בכל פינה ודאג שלא נבלוט יתר על המידה באחת מסמטאות ניקוסיה, אליה הגענו בהמתנה הכפויה לקראת יציאת האוניה שבוששה לבוא. דמותו של אותו בחור יפהפה עולה כל אימת שזיכרון אותה נסיעה לקראת הפלגה מגיח מסיבה זו או אחרת: באחת השיחות בינינו גולל את סיפור משפחתו שנעקרה מתרשיחא במהלך מלחמת 48 ועל החיים במחנה הפליטים. וכך אט-אט בהשלמה שאין כואבת ממנה דיבר אודות הטבח בסברה ושתילה ורצח הוריו, אחיו ואחיותיו לפניו. והוא, ילד בן שתים עשרה הצליח להסתתר מתחת אחת המיטות. הרוצחים הנוצרים, הנעזרים בפרוז’קטורים שתרמו שרון ורפול לפלנגות, לא הצליחו לאתר אותו.
2. המקום: לימסול. הזמן: פברואר 1988. הזמן הרחב: האינתיפדה הראשונה. בין חברי הקבוצה אנשי מק"י וחד"ש: תמר גוז’נסקי, צ’רלי ביטון, מרים אלגזי שצוותי טלביזיה עטו עליה ועל סיפורה כעולת "אקסודוס", גדעון ספירו, איש מפ"ם לטיף דורי העומד גם כיום בראש הוועד הישראלי-פלסטיני וכן אנשי "על המשמר", עודד ליפשיץ וכותב שורות אלו, שלא ייצגו את העיתון אלא את עצמם בלבד.
בעיצומה של ההתקוממות העממית בשטחים הכבושים, הידועה יותר במונחה הערבי אינתיפאדה, שפירושה – התנערות, עמדה לצאת מקפריסין ספינת מטען בת ארבעים שנה ובעלת מעמס של 6000 טון (ספינה קטנה במושגים דאז ומיניאטורית באלו השולטים כיום בתחום הספנות). שמה המקורי "סול פרין" הוסב לספינת אלאעוודה – ספינת השיבה בעברית, ועליה היו אמורים להפליג פליטים פלסטינים, עיתונאים מכל רחבי העולם ואנשי שמאל מארצות שונות.
ראש הממשלה דאז היה יצחק שמיר, שקם בבוקר והלך לישון עם המילה "בוגדים" על דל שפתיו. כך כינה את אנשי השמאל שיצאו שנה קודם לכן למפגש עם אנשי אש"ף ברומניה וכך את המשורר והפזמונאי, דן אלמגור, שיצא בפומבי נגד המשך הכיבוש. שר הביטחון היה יצחק ("לשבור להם את העצמות") רבין. מטרת ההפלגה היתה להגיע אל קו הגבול של המים הטריטוריאלים של ישראל ולשוב לקפריסין.
הספינה לא יצאה לדרכה; הכת הצבאית השלטת הזניקה, ככל הנראה, כמה מ"בחורינו הטובים ביותר", לקפריסין. והללו הצליחו במיטב הג’יימס-בונדיות לחורר את הספינה העלובה ולהוכיח למצהלות הנתינים הציונים למי יש יותר גדול ולאילו רמות של דגנרציה שכותרתה "חכמים על חלשים" מסוגלת מדינה זו להגיע.
3. התעמולה השקרית של ישראל הפיצה באחרונה סרטונים אודות מסעדות גורמה בעזה כדי להזים את הטענה שאין רעב ומחסור בעיר זו וברצועה בכלל. באותן שנים טענה מערכת ההסברה הישראלית שאנשי אש"ף מתגוררים בהיכלי פאר ומנהלים חיים ראוותנים. לא מן הנמנע שאצל חלק מהם זה אכן היה כך. אנחנו, מכל מקום, הוזמנו בימי ההמתנה להפלגה לבתי חברי הארגון המתגוררים באי. הללו השתכנו בבתים צנועים ומטופחים, בניהם ובנותיהם זכו לחינוך הולם ולביטחון מסוים. אולם מה שבלט יותר מכול אלו היו העיניים של המארחים שנפקחו לאורך ולרוחב כאשר סיפרנו להם אודות המקומות מהם גורשו בצעירותם. היה זה מספר שנים לפני שהחל תהליך אוסלו.
4. בחזרה להווה האינוולידי: באמצעי תקשורת מסוימים היו מי שקוננו על "תקלת המשט". גם טבח הופך במגרסת המלים המקוממת לתקלה. הקינה הצביעה על התחכום הרב שגילתה קהילת מקבלי ההחלטות בשנת 1988 בהשוואה לזאת השולטת כיום, בניצוחם של אדונים שהנפש כבר עייפה לכנותם בשמות שהעניקו להם הוריהם. מזכירו של רבין המנוח, איתן הבר (המוגדר למרבית הפליאה כאיש שמאל. נו באמת), כתב זה לא מכבר ב-Ynet: "אותה ספינה אתם לא זוכרים, הא? מדוע לא זוכרים את "ספינת השיבה" עם מאות המפגינים שעמדו להגיע על סיפונה לנמל חיפה? כי לא רצו אצלנו פרובוקציה. בעיתונים בעולם קיבלנו חמש שורות וגם זה בהגזמה. כמובן שאין לצפות רבות מהפנסיונר הזה: הסיקור העולמי היה אדיר ולא מן הנמנע שהייתה לו השפעה כלשהי על הגישושים והשיחות שהובילו להסכם אוסלו. כאז כן עתה: "מיטב" הפרשנים התגוללו על פעולות המאבק הפלסטיני. הפרשן החושב את עצמו לאלוהים במשרה וחצי, האדון אהוד יערי כתב אז כך: "ישראל הפכה את מה שאמור היה להיות מפגן תקשורתי נוצץ לפיאסקו יחצ"ני של אשף".
כותב שורות אלו, כחבריו למשלחת, זומן לחקירה במשרדי היחידה לפשעים בינלאומיים בפתח תקווה. שני חוקרים זכי עיניים וברי לבב קיבלו את פניו. לשאלה לשמותיהם של החוקרים ענה אחד מהם: "יגאל אלון". הנחקר שאל שוב לשמו כדי להיות בטוח והלה השיב בחוסר סבלנות מסוים. הנחקר פרץ בצחוק ושני החוקרים עימו. (יגאל אלון, הצבר האגדי מת שמונה שנים קודם לכן במהלך מסע בחירות פנימיות במפלגת העבודה מול שמעון פרס והוא בן שישים. כמפקד הפלמ"ח היה אלון בין מיישמי תורת הגירוש של ד. בן-גוריון) הנחקר, מכול מקום, קיבל שנתיים לאחר מכן הודעה שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור.
לחיי הנוסטלגיה???
—————
רשימתו של אבשלום קווה אודות "ספינת השיבה" שלא יצאה לדרכה מסיבות כאלו ואחרות בשעתו נטען שכלל לא הייתה ספינה-
מצביעה למעשה על מחדל חמור בשאריות השמאל הישראלי: אף יהודי לא נטל חלק במשט האחרון שפרץ, בסופו של דבר ועל אפם וחמתם של חברי השביעייה, ולו במעט את המצור הברברי על רצועת עזה. אם לפני עשרים שנה נמצאו יהודים המוכנים לבעוט בקונסנסוס ולשאת בתוצאות מדוע לא נמצאו כאלו עתה? האם אין קשר בין מארגני ההפגנות הבינלאומיות לבין "האחרונים על הרכס" בקבוצות השמאל
החיים ופועלים למרות הכול ולמרות הקולות הכובשים כל חלקה רעה
בתודעה הכוזבת של החברה הישראלית הקורסת. מי ייתן ובמשט הבא
עלינו טובה ייעשה משהו בנדון. לחיי הנוסטלגיה, אך מה עם החיים כאן
ועכשיו?
תוספת:
שני משתתפים נוספים שערכם לא יסולא בפז אשר נטלו חלק במשלחת היו:חבר הכנסת וראש עיירית נצרת, המשורר הלאומי המנוח תופיק זיאד וכתב "אל-איתיחאד" באותם ימים נז’יר מג’לי. לא מן הנמנע כי בגלל מרחק הזמן אפשר כי נפלו ברשימה טעויות כאלו או אחרות.
לפי המילון, ארמדה = צי מלחמה, צי ספינות קרב, כינוי לספינות מלחמה
אולי זו הדרך הנכונה לתאר את חלק ממשתתפי המשט ההומנטרי שרצו להיות שהידים והקליטו ראיונות על כך לפני צאתם, אבל בכל מקרה זה מזיק למחנה השמאל כי זה יוצר מצג שאנחנו לא פציפיסטים ושבעצם הכוונה היא להתעמת צבאית.