שומרי החומות של הצדק והמוסר מקרב המרכז הלאומני השמיעו השבוע רעשי מחאה רמים ואולי גם כנים, מנקודת ראותם הסלקטיבית. למרבה הצער, קשה לשאת את הקינות המוסרניות של תומכי הממשלה, שנתנו אישור מלא במערכות הבחירות האחרונות למדיניות תוקפנית ואלימה, ושמגלים לאחרונה סימני היסטריה נוכח כישלונם המוחלט לפתור את כל הבעיות בכוח. השנאה הכמעט אנטישמית לחרדים איחדה בעירנו אנשים עם תדמית עצמית ליברלית ואפילו שמאלית, סביב ראש עיר לאומן שמאמין שתפקידו הוא להביס את תושבי הערבים של העיר בשם מלחמת הקודש האנטי ערבית לאומנית שלו. לכן קשה להזדהות עם אנשים שלא דרשו לפעול בתקיפות נגד רמטכ"לים ומפקדי חיל אוויר, שאחראים לרצח אזרחים וביצעו הוצאות בלתי חוקיות להורג בלא משפט.

זה נאיבי לראות בבית המשפט העליון את היכל הצדק, כאשר הוא מאשר פעולות נגד ערבים בשטחים כבושים בניגוד לאמנת ז’נבה הרביעית, ומתפשר לאורך כל הדרך עם ההתנחלויות. כל זמן שאנחנו חיים במסגרת המדינית והגיאוגרפית ששמה מדינת ישראל, לא נוכל להכחיש את חשיבות שלטון החוק, גם אם החוק פגום ושליחיו נגועים בלאומנות. החוקים מגינים גם עלינו במידה ידועה, אבל אנשי שמאל (שלא לדבר על אזרחים ערבים) חשים את העוינות מצד המשטרה והצבא בכל הפגנה ובכל גילוי מחאתי ליד המחסומים או בשייח’ ג’ראח. מכאן היחס האמביוולנטי כלפי כל מוסדות האכיפה במדינה, שמפנים לנו עורף יותר ויותר, והופכים את טובי בניה של האנושות ברחבי העולם למבקריה החריפים. אדריכלי המתקפה המטורפת על משט השלום, והטכנוקרטים שמתכננים בחשאי את ההפצצה הרת האסון באיראן, הופכים אותנו למדינה מצורעת, ומי שהרס את יחסינו עם טורקיה גרם יותר נזק לישראל מכל המאמרים שפִרסמנו מאז 1967 בעיתונים בארץ ובחוץ לארץ. 

גם על רקע ההיסטריה במעמד הבינוני אין לנו אלא להודות שרבני ההתנחלות הבלתי חוקית בעמנואל אינם ראויים להגנה. הגזענות של הרבנים האשכנזים כלפי הציבור המזרחי היא עתיקת יומין, ועל רקע קיומה הממאיר קמה ש"ס. בעבר לא שמענו בכלל על קנאות דתית של רבנים ספרדים, ורק מתי מעט, שהושפעו מהקיצוניות המזרח אירופית, הצטרפו לפעילות יזומה נגד הציבור החילוני. עם זאת, ברור לגמרי שגם לאשכנזים וגם למזרחים אין מה לחפש בעמנואל, ושעצם שהותם שם נוגדת את עקרונות המשפט הבינלאומי שאוסרים על אִזרוחם של שטחים כבושים.

מובן שעלינו להתנגד לקיפוח ולגזענות בכל מקום, גם בעמנואל, אבל אסור לשכוח לרגע שרבים מאלה שעולים עתה על המִתרסים ניאצו מאז ומתמיד את הציבור המזרחי-דתי, וזעקו, ברוב סיכלותם, את הסיסמה הנואלת "רק לא ש"ס", בעצרת המביכה של מנהיג העבודה אהוד ברק אחרי ניצחונו בבחירות בשנת 1999. ברק הוא גרוע מכל בחינה אפשרית מהרבנים האשכנזים של עמנואל, ורק מי שהוקיע אותו ראוי להתייחסות רצינית בנושאים אחרים השנויים במחלוקת.  

לכן צדק חברי שלום ירושלמי ממעריב, איש מרכז לכל דבר בימים אלה, כאשר הוקיע את הממסד שירה את כל התחמושת במחסנית בפרשה הזאת, וחיסל את כוח ההרתעה והאכיפה של שלטון החוק. הבעיה איננה נעוצה רק בטיפשותם האמיתית או המדומה של ראשי הממסד, אלא בהעדרה של אסטרטגיה לאומית רחבה לגישור על פני השסעים האמיתיים, המבניים, בחברה הישראלית. בטיפול במשט השלום לעזה ובפרשת עמנואל היו מאפיינים דומים, כמעט זהים: מוסדות המדינה (הרשות המבצעת בנושא המשט והרשות השופטת בנושא עמנואל) ביקשו להפעיל כוח וסירבו להשתמש בתבונה. כשם שלא ניתן להפעיל כוח אכיפה שלטוני נגד תושבים שהרגו מְרצֵח שניסה לטבוח בהם במערת המכפלה או בשפרעם, זה לא מציאותי לשלוח לכלא מאות ואלפי אנשים שהבג"צ נראה בעיניהם בסך הכול עוד כלי נשק של הרוב החילוני נגד התורה. נכון שהעילה היתה הפעם די משכנעת, והפרשה הביכה את ש"ס והגבירה את תחושת הביחד של לאומנים חילונים. אבל כוחו של כל ממסד תלוי בסמכות שלו, בנכונותם של רוב האנשים לכבד את הכרעותיו, במינימום של מכנה משותף בין הקבוצות השונות באוכלוסייה. כיום פועלת הממשלה נגד החרדים בעמנואל (וגזענותם לא מאפשרת גם לידידי הציבור החרדי להגן עליהם) אבל מחר היא יכולה להשתמש בפרשה כדי להצדיק פעילות רחבה ותקיפה הרבה יותר נגד האזרחים הערבים, ולא קשה למצוא היום בכנסת רוב שיתמוך בכל צעד גזעני כלפיהם. לכן התקדים שנוצר עלול להיות חרב פיפיות, שתקשה עלינו מאוד להגן על הציבור הזקוק לו ביותר.

העיקרון הזה נכון גם בנושאי היחסים בין מזרחים לאשכנזים, בין המרכז לפריפריה, בין גברים לנשים, בין שכירים למעבידים. הנטייה הרווחת עתה להפעיל כוח היא הרסנית, ולא רק בשל פגמיה המוסריים. היא גם בלתי רציונאלית. הקברניטים המופקדים על מנגנוני העוצמה לא מצליחים להבין את המוגבלות שלהם. הם ויתרו על חשיבה מעמיקה ונטולת דמגוגיה וגם על הבניית השקפה אסטרטגית רחבה, הבוחנת את יחסי הכוחות, את המחיר לעומת הרווח ואת משקלה של דעת הקהל העולמית והמקומית.  

האם יש למדינת ישראל את הכוח הדרוש גם להילחם נגד כל מדינות האזור, גם להחזיק את הפלסטינים בעזה בכלא אחד גדול, גם להגיע לעימות עם מדינות לא-ערביות חזקות ומושרשות במזרח התיכון כמו טורקיה ואיראן, גם להסתכסך עם כל אירופה ועם הבית הלבן, גם להיות אחת המדינות השנואות בעולם, וגם להיאבק עד חורמה נגד כל חלקי הציבור בתוכה שאינם נמנים על המרכז הלאומני החילוני השולט? נדמה שהתשובה היא די ברורה, וגם קואליציה שמרנית בין הליכוד, העבודה וקדימה (אולי בתוספת נופך יחצני של יאיר לפיד) לא תפתור את מִכלול הבעיות המפחידות האלה.  

לפתרון הבעיות היסודיות המבעתות את ישראל לא נגיע בשנים הקרובות, ולא תהיה לשום ממשלה סמכות שלטונית אמיתית, עד שהיא תטפל בנחישות בסוגיית ההתנחלויות. לממשלת נתניהו-ברק-ליברמן אין שום תוכנית פעולה בשטחים הכבושים שהם הגורם העיקרי לבידוד המדיני המסוכן של ישראל. לכן אין כל ודאות שהמסגרת המדינית הנוכחית תישאר איתנו עד לסוף המאה ה-21; ייתכן שהאילוצים החיצוניים והפנימיים יביאו להקמת מדינה דו-לאומית אחת. בינתיים, במצב הגיאופוליטי הנוכחי שמחייב מזעור קונפליקטים, לא תוכל ישראל לכלוא בעשרות בתי סוהר את הרבנים החרדים. לחרדים האשכנזים עצמם יש אינטרס משלהם למצוא במהירות הסדר נאות: מוטב שגדולי התורה יתעשתו ויבינו, שהם יאבדו את השפעתם על הציבור המזרחי כולו אם לא יזנחו את הגזענות ויפתרו בעצמם את בעיית בתי הספר המשותפים

* התפרסם ב"כל העיר".

Share on Facebook