רק משקיפים רעי לב יגדירו את בנימין נתניהו כ"נוכל". זהו ביטוי קשה מדי, ולא יעלה כלל על דעתנו להעליב בסגנון כזה את ראש ממשלת ישראל. לעומת זאת, אם נכריז שהוא סמל היושר והיושרה, הקוראים יצחקו לנו בפנים. אז נסתפק אולי באמירה שביבי הוא קצת נכלולי (devious) ובכך נמלא במלואו את תפקידנו כעיתונאים: נעלוב בו במידה מתונה העומדת במבחן של תקינות פוליטית, וגם נסביר נכוחה את דעתנו על האיש, ועל אורחו ורבעו.
לפני שנים רבות שמענו את נתניהו לואט בקול חרישי באוזניו של הרב יצחק כדורי ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים", או משהו דומה. הלחישה הכי רועמת בתולדות המדינה לוותה בטקס הפולחן הפגאני שהוא ערך במרכז הליכוד, שבו שינן לשומעיו המוּטרפים את המאנטרה התמוהה "הם מ-פ-ח-ד-י-ם, הם מ-פ-ח-ד-י-ם" שכבר הפכה לנכס צאן ברזל בפולקלור הלאומי שלנו. למעֵט קהל השפוטים שלו, שאיננו ניתן לשום שכנוע רציונאלי, תדמיתו הנכלולית של נתניהו כבר נתקבעה בקרב הציבור המשכיל בישראל, ואפילו ארי שביט מ"הארץ" כבר הטיל בו ספק. "אני לא מתכוון למה שאני אומר ואני לא אומר מה שאני מתכוון", אמר פעם שר האוצר המיתולוגי, שמחה ארליך, והאמירה השנונה הזאת שיקפה בעיקר פחד מאריאל שרון ומדומיו. אבל ביבי מעקם את האמת לא מתוך פחד, אלא מתוך הרגל מגונה שרכש לעצמו במרוצת הקריירה שלו.
ישנם גם אילוצים: נתניהו מבין שאם יקפיד על אמירת אמת ייווכח העולם כולו שאין לו מדיניות חוץ כלשהי אלא רק קו מאז’ינו של מערכים טקטיים שנועד להגן עליו ועל שותפיו לדעה מפני התוצאות הבלתי נמנעות של מדיניות, הנשענת על המצע הישן של תנועת החרות. כשביבי נאמן לנטיות לבו האמיתיות הוא שולח מרעיל בארות מוּעד כמו אביגדור ליברמן לנהל את מדיניות החוץ של ישראל. אבל האמריקאים מאזינים לכל שיחת טלפון ולכל לחישה במסדרונות קריית הממשלה ולא מתרשמים מהעובדה שהוא הושיב את שר החוץ שלו על כיסא נמוך, התיישב לו על כיסא גבוה, השפיל אותו קבל עולם ואז הנפיק את ההתנצלות המתעתעת ביותר שהשמיעה לשכת ראש הממשלה אי-פעם.
ייתכן שנתניהו קיווה בסתר לבו שליברמן יתפטר, וכך יוכל לזרוק עצם לנשיא ברק אובמה מבלי לשלם עבורה מחיר גבוה במיוחד. אבל ליברמן מעריך שיש לו תומכים לא מעטים גם בסיעת הליכוד ואולי אפילו ב"קדימה". התרגיל של נתניהו, לשלוח את שר התמ"ת ממפלגת העבודה פואד בן-אליעזר לפייס קצת את הטורקים על חשבון יוקרתו של ליברמן, היה קלאסי. הוא עזר לקבּע את תדמיתו של בן-אליעזר, איש האגף הימני של המרכז הלאומני וזולל ערבים ותיק, כ"מתון", את שר החוץ שלו שיבץ בתפקיד הימין המטורף והוא עצמו תפס מקום טוב באמצע.
דומה שמספרם של ההולכים שולל אחרי הספִּינים של ביבי הולך ויורד מיום ליום. הטורקים, שרואים בישראל גשר לארצות הברית אפילו בעידן אובמה, מעדיפים להעמיד פנים שהם מאמינים שפואד מייצג מדיניות אחרת כלפי הפלסטינים, כלפי טורקיה, העולם המוסלמי ואפילו האיראנים. הם אפילו לא התאכזבו כאשר בן-אליעזר לא הציע להם שום דרך משמעותית להתגבר על המשבר שנוצר בעקבות פרשת משט השלום. הם הבינו שממשלת ישראל איננה מסוגלת למחוות הדרושות כדי להפיס את דעת הקהל בטורקיה. אם ליברמן הוא פרסונָה נון-גראטָה מעצם טבעו (הביקורים שלו באסטוניה או בלטביה אינם משנים את המצב הבסיסי הזה) כדאי לשרים המתונים בממשלת טורקיה לפגוש את פואד, גם במחיר של ויכוח מר עם דעת הקהל בארצם. הממשלה הטורקית שייכת אמנם למחנה האיסלמי המתון, אבל היא חוששת מאוד מעימות קשה עם הצבא הטורקי, ולא רק מההשלכות של מדיניות פרו-איראנית ואנטי-ישראלית על יחסיה עם ארצות הברית. הגנרלים בטורקיה מסרבים להצטייר כפרו- ישראלים אחרי הטבח באזרחים טורקים במהלך המשט, אבל החשש שלהם מנסיגה רעיונית ופוליטית של ארצם ממורשת מוסטפה כּאמל אתאטורק אל העידן העות’מאני הוא מאוד דומיננטי במערכת השיקולים שלהם.
הגנרלים מעדיפים השתלבות מבוקרת במערב, אבל רואים בשמרנים המתונים בקרב האיסלמים בעלי ברית אפשריים. היחסים עם ישראל הביאו תועלת עצומה לשני הצדדים בכל הנוגע ללגיטימציה, לסחר, לשיתוף פעולה ביטחוני, לתיירות ולריכוך הביקורת בארצות הברית על היבטים שונים בהתנהגות הטורקית, בעיקר (למרבה האירוניה) בנושאי זכויות אדם. אבל המכנה המשותף שאותו מבקשים הגנרלים ליצור, בסיוע המעמד הבינוני החילוני בטורקיה, מושתת על לאומיות חזקה הגובלת בלאומנות ולא על דבקות דתית (שיכולה לדעתם להיות רק מלט בגיבוש הזהות הלאומית). לכן הם לא יכולים להרשות לעצמם לתת יד לצעד שיגרום להשפלה פומבית של ארצם בידי מדינה כמו ישראל, השנואה כל כך באזור ולאחרונה גם במדינות רבות באירופה. אחרי המחווה המטומטמת של סגן שר החוץ דני איילון כלפי שגריר טורקיה בישראל, הם מחו בכל תוקף. מעולם לא עלה מעשה קטנוני כזה כל כך ביוקר לכל כך הרבה בני אדם. נתניהו היה חייב לפטר מיד את ליברמן ואת איילון, ובכך להוכיח שיש כאן מנהיג שרוצה לא רק בתדמית שונה אלא גם במהות יותר שפויה של מדיניות החוץ הישראלית. אבל נתניהו העדיף לשתוק, לבלוע את תוצאות האסון שאיילון המיט על יחסינו עם טורקיה, ואז לנקום במשרד החוץ באמצעות בן-אליעזר. הנקמה העלובה הזאת הניבה התנצלות עוד יותר עלובה, וליברמן (שהוא איש ממש מסוכן אבל לא טיפש במיוחד) אפילו לא העמיד פנים שהוא מאמין לביבי. הסיפור המעליב שביבי "שכח" להודיע לליברמן על כך שהוא שולח את פואד טורקיה מאחורי גבו של שר החוץ, שיקף את שתי התכונות השליליות העיקריות של ראש הממשלה: הוא לא דובר אמת; והוא גם פחדן.
נתניהו החליט להקים מסביבו מעין גדר המורכבת כולה מעלי תאנה, ומאחורי כל עלה הושיב מפלצת מפחידה, ובכך הוא מבקש לקנות לעצמו חיי שעה בכל העולמות. אבל כמו בסיפור הקלאסי של חיה שנהב "מיץ פטל", האריה והג’ירפה לא מצליחים להסוות את עצמם. דן מרידור הוא עיקר עלה נשיר, ושרי העבודה הם גרועים מביבי. גם נוכלים אמיתיים (ולא סתם חובבנים כמו ביבי) חייבים לעגן את תרגילי העוקץ שלהם במציאות אולי בדיונית, אבל אמינה למראה. במדיניות של נתניהו אין שום אלמנט של שקיפות, אבל היא בכל זאת שקופה שלא בטובתו. גם מנהיגי העולם מוּדעים לכך היטב.
* התפרסם ב"כל העיר".
ביום שלישי השבוע, היה ליברמן בפינלנד. כרגיל, גם שם הוא דיבר כילד בגיל התפתחות מוקדם. כשנשאל בהלסינקי לדעתו על הידרדרות יחסי ישראל עם הקהיליה הבנילאומית, וגם מדוע רצחה ישראל 4 משקיפי או"ם בלתי-מזוינים, ששהו בתצפית ליד חיאם בלבנון ב-25.7.2010, וביניהם משקיף מפינלנד השיב כילד בן 9, שדרגת התפתחותו המוסרית בסולם קולברג היא #2, והאשים את השואל ב"צביעות". טען ליברמן: "זו צביעות של הקהיליה הבינלאומית. באותו השבוע נטבחו 5,000 בקירגיסטן, יותר מ-600 נהרגו בידי טרוריסטים בפקיסטאן, אפגניסטאן ועיראק, מאות כורדים נהרגו בתקריות בטורקיה, ועוד מאות באפריקה, וזה לא מדאיג אף אחד. ואתה שואל אותי על 4 משקיפי או"ם".
זהו המושחת שהוא ראש המפלגה הלאומנית-פשיסטית של ישראל, שבו בחר נהנתניהו להפקיד את תיק שר חוץ. ואת מי הוא מייצג? – איזה חצי מליון מתנחבלים.
חראגיל, בשבוע שבו החלו הדיונים על התקציב, מלאה התקשורת איומים על מלחמה קרבה, על התחמשות החיזבאללה, על עשרות ובקרוב מאות אלפי טילים בכל כפר שיעי… הגדיל לעשות דווקא "הארץ". כידוע הצבא הוא הפרה הקדושה שיש למדינה. זה צבא המגן על עמישראל בהתנחבלויות, מטיל מצור על אזרחי עזה, ומפעיל את "דוקטרינת דאחיה" היודו-נאצית. וכדי להגן על צה"ל נדרש עמוס הראל – שהיה עיתונאי אמין וביקורתי – להשתפן והחל לאתרג את הצבא, לאחר שקודקודים הבהירו לו שהוא "עבר קצת את הגבול", ושאם לא ישנה דרכיו יהיה גורלו דומה לזה של ראש דסק החדשות מירון רפופורט, ש"אף כמו טיל". כך השבוע הראל ואחד אנשיל פפר עמדו בראש מפיצי הפחדים והאיומים. ומעניין שדווקא ב"מעריב" מזמר עיתונאי-קרוב לשר האוצר זמירות אחרות: "ברק הוא שר הביטחון היקר בתולדות ישראל"!
איך בן כספית יודע, ומדוע עורכי "הארץ" לא יודעים שהפירסומים של אנשיל פפר ועמוס הראל על "איומי החיזבאללה" הם חלק מהתעמולה הצה"לית, שבכירי האוצר אומרים עליה ש"מעניין שבכל פעם שהדיון מתקרב, מוציאים מהבוידעם את הטילים של חיזבאללה" [הציטוט מ"מעריב"]. וגם ש"פירסום חומרים מודיעיניים בעיתוי [הדיון על התקציב] תמוה, וחמור במיוחד… ו"זה חוזר על עצמו בכל פעם מחדש ". והשאלה האם "הארץ" הפך לחלק ממערכת ההסברה הצבאית, שמאיימת על הציבור כדי להשיג תקציב, ונמנעת ממילוי המלצה מפורשת של ועדת ברודט להעלות את גיל הפנסיה [בצבא] ל-57?
— קישור —
תשובתו של ליברמן לא הייתה הסבר להריגתם של אנשי האו"ם אלא התייחסות לתגובה חסרת הפרופורציות – מאות אנשים נטבחים בכוונה ברחבי העולם ואין שום הידרדרות בשום יחסים, אבל כשזה מגיע לישראל כל הכללים שונים.
בהקשר הזה, השואל הוא אכן צבוע ותשובתו של ליברמן הגיונית.
ליברמן מייצג לפחות את דעתם של האנשים שהצביעו למפלגתו, כלומר כשמינית מקולות הבוחרים. כמה אנשים מייצגת התגובה שלך?
דבר אחרון, הכינוי "מתנחבלים" הוא כינוי שמבזה בעיקר את המשתמשים בו ומראה בבירור את פתיחותם לדעות שונות משלהם.