קיץ קשה עובר על צבא הגנה לישראל ועל קברניטיו, כאשר במקביל לחזיתות הלוחמה השונות המאיימות להתפקע עקב התנהלות מדינית כושלת, חווה הארגון כרסום גובר במעמדו בציבוריות הישראלית. עם חדירת אמצעי תקשורת ההמונים בשנים האחרונות לקרביה של הפרה הצה"לית הקדושה, כבר לא מספיק לירות ולבכות, צריך לספק תשובות.
הביקורות הקשות לנוכח תפקוד כוחות הביטחון, וצה"ל בראשן, בשטחים הכבושים, נדון בפורומים רבים וזוכה לקואליציה רחבה, מגורמי שמאל אנרכיסטיים, דרך ארגוני זכויות אדם עד ועדות חקירה של האו"ם, אך לא מדובר בסוף פסוק. המוסד הצבאי, שעד לאחרונה היה בחזקת קונצנזוס, שכן הוא נתפס כצבא העם, זוכה לקיתונות של צוננין דווקא בשל מסכת אירועים שהתרחשה בחודשים האחרונים ואינה קשורה בהכרח לכיבוש בגדה. הצבא, אשר מפקדיו הבכירים מאמצים דפוסי חשיבה ציניים וקצרי רואי, מובילים את אזרחי המדינה, ואתם את אלה המרכיבים את הצבא, לשאלת שאלות רבות בנוגע לאינטרסים המובילים לאותה מדיניות קבלת החלטות קלוקלת.
התנהלותו המסואבת של צה"ל בעניין אופן קבורתו של החייל המנוח יאיר ששון, שסופה בהכרעת היועץ המשפטי לממשלה לטובת משפחת החייל, מדגימה עד כמה הפכה להיות הקצונה הבכירה חמדנית ביושבה על סיר הבשר. תזכורת: צה"ל סירב לממן קבורה צבאית לחייל יאיר ששון אשר נפקד משירות החובה במשך כמעט חודש שבמהלכו נהרג בתאונת דרכים. התרת דמו של מי שהיה קרוי בפי הגנרלים "עריק", משמשת דוגמה נוספת בשרשרת המתארכת של חיילים ואזרחים אשר המערכת הצבאית כולה התגייסה, על שלל סריסיה ועושי דברה בתקשורת, כדי לבצע להם דמוניזציה מתוכננת ומרושעת. גופתו המקוררת של ששון הוטלה ארבעה ימים בין שמים וארץ כיוון שלא מת על חרבו בעת מילוי תפקידו, מות קדושים, כזה שהמערכת הייתה יכולה להפיק סיפור גבורה מדמם נוסף.
המערכת הצבאית מנסה זה שנים להילחם ב"תופעה", שלפיה הולכים לעולמם חיילים במסגרת שירותם הצבאי, אך באופן שלא מאפשר לה לייצר מיתוסים חדשים. במקרה של יאיר ששון הריחה הקצונה האופורטוניסטית של הארגון דם כזה שניתן לחסוך עליו. משנשמעה החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, יצאו נשרי הפנסיה הצה"לית הבכירה, שחששו שמא מדובר בניסיון לחמוס את משכורתם השמנה, במסע הכפשה נגד החייל והמשפחה. האלוף במילואים אלעזר שטרן התקשה לבלוע את הגלולה המרה. פיו ניפק לא מעט פנינים בעבר ולא אכזב גם הפעם. הנשר התורן ניסה לרתום את המשפחות השכולות נגד החלטת היועץ באומרו, שאם ייקבר ה"עריק" תתבזה אותה חלקה צבאית. רק אצלנו הנשרים הם גם הנבלות. על מקרה זה לשמש כתמרור אזהרה לפני כל מועמד לגיוס חובה, עבור הוריהם של המשרתים והמשרתות כיום, ולמעשה עבור רובינו כמשרתי מילואים באותו צבא.
תקריות נוספות המגלמות בתוכן מאבקי אגו עד כדי כסילות מוחלטת קיימות בנמצא. רק תבחרו. המאבק התקשורתי על הארכת כהונת הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, ובין לשכתו של שר הביטחון, אהוד ברק, יצרה מאזן אימה מבהיל ברדידותו והסתיימה במפלה צורבת של מפקד הצבא למי ששררה והון-שלטון הם שמותיו המשניים.
גם שר האוצר לא נשאר חייב, והחבטה הבאה בצה"ל לא איחרה לבוא. כעבור ארבע שנים ממלחמת לבנון השנייה מתבקשת לראשונה המערכת הצבאית לצמצם את התוספת התקציבית שאותה היא צפויה לקבל בשנתיים הבאות. מערכות הבריאות והרווחה משוועות לתוספות תקציב על מנת להציל חיים; משרד החינוך סובל מהזנחה חמורה שסימניה ואותותיה ניכרים בשפתו של הדור הצעיר והרגלי הפנאי המאיימים שחלקו סיגל לעצמו, וצבא ההגנה לישראל בשלו. נשרי הקצונה הצה"ליים לא אכזבו גם הפעם. באורח פלא ובתזמון מחשיד פורסמו תמונות המסווגות כסודיות ביותר מבנק המטרות הצה"ליות בלבנון, ובהן סימון מדויק של בתי מגורים שבהם, על פי החשד, מסתיר ארגון החיזבאללה אמצעי לחימה, למען יראו המלעיזים בעולם – אך בעיקר לעיני שר האוצר – את המתוכנן לנו. מדובר בניסיון פופוליסטי וזול מתוצרת צה"ל לזרוע אימה וטרור על כלל אזרחי ישראל, במטרה להטות את דעת הקהל לטובת דרישותיו הכלכליות האסטרונומיות של הצבא. הפחדת תושבי ישראל נועדה לכסות על ערוות חגיגות השכר בקרב בכירים בצה"ל (בשונה ממשרתי החובה והמילואים הזוכים לשכר זעום), על כפילויות התפקידים, ראוותנות טיפוסית בלשכות השונות וימי עיון המוניים לשמנה והסלתה של צה"ל. ההשלכות המיידיות לא איחרו לבוא, כאשר לבנון הגישה תלונה למוסדות האו"ם על כך שישראל מנסה לחמם את הגזרה מחדש, והצהרות לוחמניות נשמעות באופן תדיר מדובר החיזבאללה. הפטנט שאימצה לעצמה החונטה הצבאית הבכירה הוא מתכון לכיבוי שריפות שאין לו אח או רע בעולם. פשוט, מבעירים אחת אחרת – גדולה יותר.
החצים הרבים המופנים לאחרונה לעבר צה"ל הם, למעשה, תוצרי לוואי של התנהלות כושלת ונטולת שקיפות למול האזרחים המממנים אותה, ושואלים לפתע: "לאן הולך הכסף?". מדובר בצבא אשר ניחן בטכנלוגיות המתקדמות והחדשניות ביותר בעולם, אך חשיבתם הדוגמטית והמיושנת של מי שאמורים לצעוק: "אחרי!" מביכה את הארגון ואת העם חדשות לבקרים. ענת קם, המשט התורכי, מספרם חסר התקדים של החיילים המתאבדים בשנה הנוכחית ועוד, מעמידים את הצבא ואת מפקדיו במרכזה של הביקורת. ביקורת, שכיום מושמעת בעיקר מצד אמצעי התקשורת והעולם המערבי, אך לא רחוק היום שבו הביקורת תיהפך למשמעותית גם בקרב מספר הולך וגדל של אזרחים בישראל.
על הצבא לבצע רפורמה מבנית עמוקה וחריפה (כפי שפרסם עופר שלח בספרו, "המגש והכסף" – מדוע דרושה מהפיכה בצה"ל), שתאושש את ערכיו המוסריים שהתרופפו עת השתתפותו של צה"ל במפעל ההתנחלויות והכיבוש בגדה. אחרת, יאבד הצבא את עמוד התווך שלו – התמיכה הציבורית – שעוד נותרה, ומפקדיו הבכירים יחושו כעומדים חשופים על הסיפון, כאשר מונחתות עליהם מהלומות וחבטות מידי המון זועם, בלי שיבינו כיצד התדרדרו למצב הזה.
איני קורא קבוע של מאמרים באתר. חברי שולח לי מידי פעם קישורים לכתבות ואני קורא תוך ניסיון להבין את הצד המשכיל ש(מאוד) מנגד. הכתבה הנ"ל נוטפת ארס ופגומה אפילו מבחינה לוגית. מעודד לראות תגובה כדוגמת התגובה של מישמש, אשר גם בן אדם שאינו בהכרח מסכים עם דעותיו יכול למצוא בטיעונים שלו הגיון כלשהו, בניגוד מוחלט לכתבה.
חילוני אוהב המדינה,
( זן בסכנת הכחדה )
ועוד דבר,
"האלוף במילואים אלעזר שטרן התקשה לבלוע את הגלולה המרה. פיו ניפק לא מעט פנינים בעבר ולא אכזב גם הפעם. הנשר התורן …"
ההתרשמות שלי מהאלוף שטרן היא שונה לחלוטין. אני סמוך ובטוח שהעניין העקרוני הוא שעומד מאחורי התבאויותיו בנושא. הוא אחד הדמויות המרשימות שיצא לי להתקל בהן כצוער בקורס קצינים.
אפילו לאוייבים צריך להתייחס בכבוד. דרך ארץ, כלפי אנשי הצבא שאינם אוייבים בעליל (!) תעזור להידברות שמטרתה שיפור המצב.
כפי שאמר המגיב מישמש: המאמר של רועי רז הוא אכן ערבוב של דברים לא קשורים, הכללות וכדומה.
לא ברור כלל הקשר בין פרשת קבורתו של החייל יאיר ששון לבין "חמדנות" של קצינים או משכורותיהם. ניתן לחשוב בטעות מהכתוב שהעלות של קבורת החייל מנוכה ישירות ממשכורתו של קצין כזה או אחר.
עניין הקבורה היה אידאולוגי נטו, והיו מספיק הורים שכולים שהתראיינו בכלי התקשורת גם בלי עידודו של אלעזר שטרן והביעו התנגדות נמרצת לקבורה צבאית של יאיר ששון.
זהו מקרה קלאסי של דמוניזציה שבא לידי ביטוי בהעמדתו של שטרן (המזוהה עם צה"ל) מאחורי הורים שכולים בזמן שאלו התבטאו בצורה עצמאית וספונטנית לחלוטין.
לגבי התמונות שפרסם צה"ל: יש כאן היפוך יוצרות מדהים: מעבר לגבול פועל ארגון גרילה עצמאי ומסוכן וצובר נשק כאוות נפשו, נשק שכידוע לא מיועד למימוש הפתגם "וכיתתו חרבותם לאתים",
והנה מודיעה לבנון שצה"ל הוא זה המחמם את הגזרה… היש אבסורד גדול מזה?
טוב היתה עושה ממשלת לנבון אילו היתה מפרקת את החיזבאללה מנשקו ולוקחת סוף סוף אחריות על גבולה הדרומי, שלא לדבר על התלונה התמוהה והלא מבוססת על כך שישראל גונבת את אוצרותיה הטבעיים של לבנון (מרבץ הגז).
אז מי כאן באמת מחמם כאן את הגזרה?
משחק ושעשוע לחיילות כשרות:
נינטנדו – (תוצרת רפא"ל).
הוראות הפעלה:
1. מזהים ערבי בווידאו.
2. מכוונים.
3. לוחצים על שלט רחוק.
4. שותים קפה.
5. חוזרים לסעיף 1.
— קישור —
לצבא אין שום ערכים מוסריים. לאף צבא אין ערכים מוסריים וודאי לא לצבא כיבוש. הצבא נועד לשרת את האינטרסים הקולוניאליים של הכיבוש ואת התעשיות הצבאיות. חשוב לבטל את שירות החובה בצבא כדי למנוע את ההשחתה של הצעירים!
ערבוב של דברים לא קשורים, הכללות, משפטים ללא שום סימוכין ובסוף מסקנה אחת בלתי נמנעת – צה"ל איבד את ערכיו המוסריים בגלל הכיבוש ולכשזה יסתיים הכול יהיה טוב.
אכן, יש הרבה ביקורת על צה"ל בכל מני פורומים. זה לא אומר שכולה, או רובה או אפילו חלק קטן ממנה מוצדק ולא נגוע בשיקולים אחרים. ניתן לראות זאת אם משווים את מעשי צה"ל למעשי צבאות אחרים ולביקורת לה הם זוכים.
בלי קשר לעלות – קבורה צבאית לבחור שערק זה זילזול באלו שנהרגו תוך כדי שירות.
כל המשרדים מציגים תמונה קשה כדי לקבל יותר כסף. בתי החולים מציגים חולים במסדרונות, משרד הרווחה מציג נתוני עוני מופרכים וצה"ל מציג איומים – מה ההבדל?
הביקורת על התנהלות הצבא בעניין ענת קם והמשט נשמעת רק בקרב אלו שהיו משמעימים ביקורת גם אם חיילי צה"ל היו מחלקים לכולם פרחים.
על ישראל לבצע רפורמה מבנית עמוקה וחריפה שתאושש את ערכיה המוסריים שהתרופפו עקב תפיסות עולם כמו זו המוצגת בכתבה.
למישמש –
הביקורת המופנית כלפי צה"ל במאמר זה הינה ביקורת לגבי מקרה פרטי.
אין ספק שגם גופים אחרים בדומה לצה"ל מעוניינים בעוד ועוד כסף – אך כאן בדיוק טמונה הבעיה! האם ארגון שכזה, או בתי חולים, או מוסדות מדינה אחרים צריכים להיות ארגונים כלכליים? התשובה היא כמובן שלילית, אך עולמנו הקפיטליסטי יצר מצב שכזה. את עודפי הכסף צה"ל לא נותן לחייליו הפשוטים העומלים יומיום בין אם בשדה הקרב ובין אם בין כתלי המשרד, לא משקיע ברווחתם – אלא ממשיך לשלם להם משכורת רעב שבקושי יכולה לספק צרכים בסיסיים. הכסף הזה הולך, כמו בכל מוסד אחר קפיטליסטי לאליטה, אשר באמצעותו משמרת את כוחה במסגרת הארגון ובמדינה כולה.
הם משמרים את מעמדם ע"י הפחדה של הציבור על מנת שתהיה לגיטימציה לתפקידם ולהון אותו הם מרוויחים.
ביקורת כלפי צה"ל הינה ביקורת חשובה כלפי ארגון שהציבור הרחב נוטה להנהן בהסכמה לכל צעד שהוא מבצע ולחזק את ידיו גם כאשר הוא נכשל. מרבית הקולות הנשמעים כלפי צה"ל הינם אוהדים, שלא לומר מסונוורים.
אנחנו בתור אזרחים הנאלצים להתגייס ולתרום זמן יקר ומשמעותי מחיינו למען ארגון כזה צריכים לדעת לבקר אותו למען שיפעל באופן הגיוני במסגרת הגבולות האפשריים לו (שכן לדרוש מארגון צבאי להיות צודק זו בקשה מעט מוגזמת בעיני)…
סתם – קצת חומר למחשבה.
לצערי(כמשרת חובה ומילואים בעברי) צבא העם הפך להיות מגרש המשחקים של הקצונה הבכירה שחומקת פעם אחר פעם ממתן תשובות ברורות לציבור בתואנה לשמירה על בטחון המדינה.
ועדת "איילנד" הצבאית, שחקרה את המערכת שנתנה לה מנדט רק מוכיחה עד כמה הבדיחה על חשבוננו, עוד ועדה, עוד תקציב, עוד תוצאות ידועות מראש – הש.ג אשם, מקבלי ההחלטות יוצאים נקיים ללא רבב.
כך לא היה הדבר בתקופתי (עד מלחמת לבנון הראשונה כולל), מפקד בכיר שהבין כי טעה, הלך הביתה. מטעמי יושרה ומצפון.
כיום נשארנו עם רשימה מכובדת בעיני עצמה של אנשי צבא נרקסיסטיים שגחמותיהם הפוליטיות מטשטשות את שיקול דעתם עד כדי שליחת חיילים לקרבות אבודים מראש שלא היו אמורים להמצא בהם מלכתחילה ("תסמונת החווה הסינית" שדורי אמון עליה).
חובה על כולנו לשאול, לבקר, לבדרוש תשובות ולא לבקשם. הם חיים מהמשכורת הדלה (לרוב) שלנו לא להיפך.
אני מודה שהמאמר הלא שיגרתי הנ"ל ניער גם אותי מעט מהאדישות נוכח מקרהו המצמרר של החייל המנוח.
קונפורמיות אוטומטית דינה הפקרות: על זה בדיוק כותב מחבר המאמר – אימוץ העמדה הצה"לית באופן שחף מביקורת כלפי הארגון ופועלו תוך התבססות על הודעות דובריו של מושא הביקורת – במקום להביט במציאות באופן ריאלי ושאינו מוטה לטובת נראטיבים מגוייסים, שכל מי שהתחנך במדינה מדקלם אותם בצדקנות.
אריסטו – כנראה גדול הוגי הדעות – נחשב לתמהוני רק משום שהעז לשאול את אותן שאלות שנחשבו לטאבו דאז. טוב עשה הכותב שהניח שאלות קשות על מנת להבין אם מדובר בהחלטה הכי טובה שניתן היה לקבל באותם רגעים נתונים (קבורת החייל והמשט כדוגמה), ועבורכם מדובר בתמהוני משום שדעתו אינה מייצגת דעה רווחת בדעת הקהל, אלא מערערת עליה.
זהו טיבנו, לאתגר את המצב הקיים כדי לשאוף לתקנו, וכך יש לעשות גם אם מדובר בפרות קדושות כצבא ההגנה לישראל.
מאמר חשוב.
מעולם לא טענתי שאין לי ביקורת על צה"ל. אני לא מסכים עם הרבה דברים שקורים בתוך הצבא.
אבל אין לי את הכלים (או היומרה) לקבוע שצה"ל איבד את ערכיו המוסריים, או להחליט שכל מי שלא מסכים אוטומטית לכל ביקורת הזויה על הצבא מתנהג ב"קונפורמיות אוטומטית" או מדקלם "נראטיבים מגוייסים".
אסנת – השאלה שלך לגבי האם צה"ל וארגונים אחרים במדינה צריכים להיות כלכליים היא שאלה מעולה שנכונה גם להתנהלות של מדינת ישראל. נניח שהמודל הקפיטליסטי הוא אכן לא משהו. האם יש לך מודל טוב יותר? כי אם לא – אז על מה הביקורת?
לאסף – אני מניח שאתה אדם חושב ומשכיל שמסוגל לקבל מידע ולגבש דעה משלך. מדוע אני לא מקבל את אותו הקרדיט? האם העובדה שאני לא מסכים עם כותב המאמר ודעתי דומה יותר לאיזה "דעה רווחת" אומרת שאני לא יכול לגבש אותה בעצמי? הבחור תמהותי בעיניי משום שהביקורת שלו היא תמהונית, לא מעשית ולא ממוקדת – ולא משום שהיא לא תואמת את שלי.
אני קורא את מאמרי האתר כדי להכיר דעות שונות משלי ולחשוב עליהן. איך אפשר להתפתח וללמוד בלי לשמוע דעות אחרות?
ביקורת רצינית על התנהלות הצבא היא בעלת חשיבות עילאית ואשמח להשתתף בכל דיון בנושא. אבל המאמר הזה לא מכיל ביקורת רצינית, לא מעלה שאלות קשות ולא מציע שום כיוון מעשי לפתרון (ולא, סיום הכיבוש לא יביא באורח פלאי מזור לכל תחלואי ישראל)