גם אחרי שקראתי בקפידה יתרה כמעט כל מלה בעיתוני סוף השבוע שעבר ובתחילת השבוע הזה, לא למדתי הרבה דברים חדשים על יו"ר חוץ והביטחון ח"כ צחי הנגבי, למעט מאמרו המרתק ומרחיב הדעת של בועז אוקון ב"ידיעות אחרונות". אבל כרגיל במקרים כאלה, למדתי המון על הכותבים, על הסביבה החברתית שבה הם פועלים וגם על הערכים שהם ספגו במהלך חייהם. ניתן אולי לאתר מגמה של מנוס מהצדקנות, שהיא גרועה בהרבה מהצדקנות עצמה.
אריך פרום, מחבר "מנוס מחופש", לא חלם על שימוש כזה בכותרת הספר שלו, אבל הזמנים השתנו. בשנים האחרונות אילפתי את עצמי לקרוא בין השורות, ולעתים קרובות מאוד הקריאה היא מעניינת הרבה יותר מאשר הטקסטים עצמם. אם בשנות החמישים שררה כאן נאיביות מהולה בהתפעמות מעצם הקמת המדינה, מוסדותיה וצבאה, הרי בשני העשורים האחרונים ניכרת אכזבה מהחזון, שגם היא עברה תמורות ומהפכים. חושפי השחיתות עד לפני שנים אחדות חשו, שהם נלחמים על עצם מהותה וצביונה של החברה הישראלית והם גילו נכונות די אמינה לעלות על בריקדות, ובלבד שהשרים והשועים של ימינו יחקו את מידותיהן הצנועות של מנהיגי דור המייסדים. אבל הכניעה ההדרגתית לאתוס הניאו-ליברלי והקלוויניזם שהתלווה אליו, הביאה את התקשורת להארה (כוזבת, לדעתי) שטמון קסם עצום בחזקים, במצליחנים, בתחמנים, בכל אלה שעומדים במה שפרשני הכדורגל מכנים בשם "מבחן התוצאה".
צריך להבין היטב את הרקע להתפתחות הזאת ולהפנים את השלכותיה. כבר בשנות השישים השלימה החברה הישראלית את המהפך הרעיוני מזיקה כמעט טבעית לסוציאל-דמוקרטיה מתונה (בשנת 1948 היו בין קברניטי החברה גם מרקסיסטים רבים ועתירי השפעה) עד להצטרפות מלאה לאורביט האמריקאי, שכללה את הפנמת ערכיו של הימין השמרני בארצות-הברית. בשנות השבעים התנערו רוב המנהיגים, ובעקבותיהם גם הכותבים, מכל זיקה לסוציאל-דמוקרטיה ואפילו לליברליזם "שמאלי". שמעון פרס אמנם השתמש באינטרנציונל הסוציאליסטי לצרכיו ובעיקר פעל לריסון הביקורת (המוצדקת) בחוגים נאורים בעולם נגד מדיניותה של ישראל בשטחים, אבל הודה בהערצתו למרגרט תאצ’ר ולרונאלד רייגן ואף הפעיל עקרונות ניאו-ליברלים חד-משמעיים בממשלת האחדות הלאומית של שנות השמונים. יריבו, יצחק רבין, חשב על נושאים סוציו-אקונומיים כאילו היה רפובליקני שמרן מארצות הברית, נתן את ידו להרס ההסתדרות הכללית והיה עובד אלילים של מולך ההפרטות. מושג ההצלחה, שהיה בעבר חברתי, הפך לשם נרדף להישגיהם הכלכליים של בעלי הממון, בדרך כלל בעזרת השלטון, כאשר התקשורת משמשת כצ’יר-לידר של הסינתזה הזאת.
כל עסקן בכיר, שלא לדבר על עובדים בכירים של המשרדים הכלכליים בממשלה ובעיקר משרד האוצר, נחשב לבעל ממון בפוטנציה, ובדרך כלל ההבטחה הגלומה באנשים האלה מתממשת על חשבון הכלל. לכן רווח עתה בשיח הפוליטי פולחן המצליחנות, וגם בכתבות ביקורתיות על עסקנים שסרחו, כמו הנגבי, ניתן למצוא ביטויים שחושפים את השינוי הפנימי העמוק שעבר מחברן. לצד מאמרו של אוקון ב"ידיעות" כתב נחום ברנע על הנגבי. אמנם לא מצאנו שם ניתוח של פסק הדין, או דיון עמוק בהשלכותיו על החברה ועל הזירה הפוליטית שלנו. אך היו שם אפיונים מאלפים, שעם כל הביקורת השטחית על הנגבי חשפו הערצה דווקא לתכונותיו השליליות של האיש. אחרי שחזור היסטורי של דברי הביקורת שברנע כתב בעבר על הנגבי הוא מציין ש"הפוליטיקאי לא השתנה מהותית" אבל מביע הערכה גלויה לעיבוד ולליטוש של תכונות האופי הדוחות ביותר של הפוליטיקאי שהורשע בעדות שקר.
תשפטו בעצמכם:
"הוא היה קר רוח ואכזר. הוא נשאר כזה, אבל את קור הרוח שלו הוא הפך למשמעת עצמית, לכושר עמידה." ברנע טוען אמנם שאת האכזריות הוא הפנה בעיקר כלפי עצמו, אבל עדיין מתעקש שהוא ניחן בתכונות שאסור להמעיט בחשיבותן למנהיגות לאומית. "האתגרים כבדים, הפאניקה מחכה מעבר לפינה. התהליך משווע לאנשים רציניים, קרי רוח". ברנע אמנם יודע שהנגבי הוא לא רק שקרן מוּעד שכבר הסתבך בעדויות מוזרות בעבר, אלא גם מתחזה, שהצגת הענווה והכניעוּת לשלטון החוק היו בידו רק מכשיר להקלה בפסק הדין ובגזר הדין. אבל כיוון שתכונותיו הרעות מצטיירות בעיני הניאו-ליברלים החדשים כתרומיות וראויות לחיקוי, כדרך התנהלות יחידה כמעט בג’ונגל שבתוכו אנחנו חיים, הנגבי זוכה, אולי שלא בטובתו של ברנע, למחמאות מפליגות.
כיוון שקראתי מחמאות דומות על הנגבי ברוב הכתבות שהופיעו בעיתונים, מדובר בתופעה מִבנית. מפיח הכזבים הזה (לפחות לפי פסיקת בית המשפט בנושא עדות השקר) מוצג בכל מקום כאיש שכמעט שלא ניתן לעמוד נגד קסמו האישי השופע. גם שכלו החד ויכולתו לנווט אנשים אחרים ולתעל אותם למחנהו זכו לשבחים. אבל לדעתי יש כאן הפרזה עצומה. האיש הקר הזה הוא נטול חן וקסם בעיני, ומעולם לא שמעתי על רעיון מקורי שהוא הגה. אפילו אביגדור ליברמן התגלה השבוע כאדם שמסוגל לחשוב על כיוונים אחרים (חרף העובדה שאני לא מאמין אפילו למלה אחת שלו) בנושאים קרדינאליים של המדיניות הישראלית. להנגבי אין מה להציע בנושאים כאלה. הוא נואם בינוני, עסקן ליכוד מדרגה שלישית שהגיע בכורח נסיבות מסוימות ל"קדימה" אבל עוד יעשה את כל הדרך חזרה לחיק הימין המתנחל, וגם איש פרוע עם עבר מוכתם בהתבטאויות פשיסטיות, בהשתתפות אלימה בהפגנות אנטי-ערביות של הימין הקיצוני, ובהסתה פרועה נגד השמאל במהלך ההפגנה, שבה נרצח אמיל גרינצוייג ז"ל בפברואר 1983. נדמה לי שאין צורך לומר שפרשנים אחרים, לאו דווקא ברנע, היו נוהגים בו ב"אכזריות" רבה אם היה עדיין ח"כ מהליכוד ולא איש קדימה, שהתחפש בעשור האחרון לאביר שלטון החוק והתחנף לכל השופטים העליונים במדינה.
בנושא המינויים הפוליטיים הנגבי דווקא צודק. תמיד הגנתי על מינויים כאלה. אילו הייתי שר הייתי מאייש את משרדי בעיקר באנשי שמאל רדיקלי שיאפשרו לי למלא בהצלחה את כל ההבטחות לבוחרים. מעולם לא השתגעתי אחרי אליעד שרגא וחבורתו, שמותחים ביקורת על נושאים שאינם מהותיים בעיני. מי שרוצה להבטיח את עליונותו של שלטון החוק ואת התנהלותה הצודקת והשוויונית של המדינה, מוטב שידאג שפושעי מלחמה מהצבא ומהדרג המדיני יועמדו לדין במקום לעקוב אחרי מינויים, שהם לגיטימיים במשטרים דמוקרטים רבים ואמורים להיות כאלה גם אצלנו.
אבל הנגבי נתפס בשקר, ואם אין בעבירה הזאת קלון לאיש ציבור אז מוטב לנו להרים ידיים. יש כאן קלון שאמור לסיים את הקריירה של עסקן, שאינו ראוי לאהדה או להערכה מצדנו.
* התפרסם ב"כל העיר".
המיוניים הפוליטיים הנוגעים להנגבי אינם כאלה שברעם מתאר.
הנגבי דחף עשרות עובדים לא בגלל עמדותיהם הפוליטיות, אלא בגלל ייחוסם המשפחתי.
כשאליעד שרגא מתריע נגד מינוי אחיין של חבר מרכז הליכוד הוא צודק. הנגבי השתמש בסוכריות הללו גם כתעמולה בבחירות הפנימיות בליכוד.
מינויים כרוכים בפיטורים. אינני מאמין שברעם היה מורה ל-70-60 עובדים ללכת הביתה רק מפני שיש מלך חדש. סביר שהוא היה ממנה מנכ"ל וסמנכ"ל עם הדעות הנכונות, וזה מספיק. הגבלת זכות הפיטורים של המעביד היא אחת הדרישות החשובות של ארגוני עובדים.
דרישה איגוד מקצועית נוספת היא העדפת עובדים מתוך הארגון לקידום. טוב שהשר חיים ברעם יעדיף אנשי שמאל, אבל רצוי שיחפש אותם מקרב אלו שכבר עובדים בארגון.
אחת התופעות שגורמות לאנשים להתרחק מסוציאליזם הוא "הפרטה קוגניטיבית", כלומר המנהלים בארגון הציבורי מתנהגים כאילו מדובר בעסק שבבעלותם. אבי מתנגד לסוציאליזם בנימוק ש"ממילא גם הציבורי הוא פרטי".
לפיכך טוב שיש אליעד שרגא, אם כי גם אני לא מסכים לכל מה שהוא עושה.
הבעייה נובעת מכך, שבמדינת ישראל אין הפרדה חדה וברורה בין משרות שהמינוי אליהן הוא פוליטי (כלומר נעשה ע"י השר ומסתיים ביום שהוא או מחליפו מחליטים), לבין משרות שהמינוי אליהן הוא מקצועי (כלומר נעשה ע"י ועדת מכרזים מקצועית ולשר אין סמכות להתערב בהן).
מצב זה פותח פתח להתערבות של שרים גם במינויים שהם מקצועיים – כביכול.