חוקי ההיצע והביקוש שולטים בעיתונות הישראלית כמעט לחלוטין, ורק "הארץ" עוד מנסה להחזיק את ראשו מעל לפני המים הגועשים. אם יומון בהחלט רציני (יחסית לעיתונים מסוגו במערב), כמו "ידיעות אחרונות", הקדיש ביום ראשון השבוע את שמונה העמודים הראשונים, כולל עמוד השער, לפרשת איתי בן-דרור שרצח את ילדיו, הוא שירת את קוראיו ואת רצונם הקולקטיבי. זוהי פרשה מחרידה שמעוררת הזדהות אנושית מאוד עם הקורבנות, ופרסומה מקנה מעין היתר מציצני לחדור לכל פרט ממחוזות חייו של הרוצח ושל קורבנותיו הישירים והעקיפים. אבל גם לקוראים הכי תמימים ברור לגמרי, שהיה לעיתונים אינטרס מסחרי בהבלטה הצעקנית של הפרשה, כולל תמונות האב עם ילדיו בעמוד הכותרת, שעם מותם דומה שאיבדו את זכותם המוקנית בחוק ל"צִנעת הפרט".
רצח סנסציוני כזה מניב בעקבותיו מבול של כתבות צבע, מאמרי פרשנות וניסיונות לגזור מהפרשה לקחים חברתיים ופוליטיים, כדי שלקינה על האלימות הבוטה הרווחת בישראל יהיה בסיס רעיוני מוצדק. למען האמת, זוועות כאלה מתרחשות בכל מקום, ובארצות הברית, למשל, נשק חם הוא הרבה יותר זמין מאשר אצלנו. נכון שהתפתחות תרבות המאבטחים, בעקבות הכיבוש הממאיר והתגובות עליו, הגבירו את זמינות הנשק ומעשי רצח בוצעו גם על ידי אנשים שהייתה להם גישה אליו בשל השתייכות כלשהי ל"כוחות הביטחון". אבל לדחיקת החדשות בנושאי מדיניות וביטחון לטובת המדור הפלילי ישנה סיבה אחרת, הקשורה לתחרות הגדולה של הטלוויזיה, של החינמונים ושל האינטרנט עם העיתונות הכתובה.
כל ניתוח מקצועי של העיתונות הישראלית לעומת המערבית הניב תמיד תוצאות מחמיאות מאוד לנו. בעבר הלא רחוק סנסציות וסיפורי צבע לא מכרו כאן עיתונים, וצרכני התקשורת דרשו תמיד ידיעות ופרשנויות בנושאי צבא, זרועות הביטחון, מדינות ערב, פוליטיקה פנימית ויחסי ישראל עם מדינות זרות, בעיקר עם ארצות הברית. קוני העיתונים התמעטו בשנים האחרונות, אבל אלה שנותרו מצפים שפרשת רצח מזוויעה כזו (והיו רבות אחרות אפילו השנה) תכוסה מכל הזוויות האפשריות והבלתי אפשריות. יש לסיפור כזה ערך מוסף שלא תמיד דנים בו במאמרים על תקשורת: בן-דרור וילדיו הטבוּחים דחקו מהעמודים הראשונים את החדשות ואת התגובות הפובליציסטיות על מצבה הרעוע של התעמולה הישראלית, את הסדקים בעצם הלגיטימיות של המדינה בעיני זרים ואת העובדה שהממשלה ושאר הממסדים שלנו מפסידים בכל המערכות ונסוגים בכל החזיתות, בהעדר מדיניות אמינה ומבצעים מוכשרים.
קשה מאוד להסביר את מה שאנשים סבירים רואים כפשע מלחמה, או כגילוי בוטה של גזענות שפושה כסרטן ממאיר בכל מערכות החיים כאן. בשבוע שעבר ביקרתי בכנסת אחרי הפסקה ארוכה מאוד. בעבר היה המִשכּן הבית השני שלי, ועשיתי בו שנים כמזכיר פרלמנטרי (בשל"י), כדובר ואחר כך ככתב בכנסת של השבועון "העולם הזה" בעריכת אורי אבנרי. השינויים הפיזיים במִשכּן הם משמעותיים, אבל ממש מתגמדים לעומת התמורות הפוליטיות. דיברתי עם כמה חברי כנסת מתונים, כולם ציונים טובים שחברו לא פעם לרוב הלאומני בהחלטות מחפירות, בעיקר בתקופות חירום ומלחמה, וזכו לכן לביקורת לא ידידותית במיוחד בטור הזה. להפתעתי כולם האירו לי פנים, וקוננו מרה על המצב בכנסת. בוגרי סיירות ואנשים המתגאים בשירותם הפעיל במילואים (גם כחברי כנסת) זוכים ליחס עוין, כאילו היו מוקצים. הרוב הלאומני איבד כל רסן, החקיקה האנטי-ערבית חוגגת בראש חוצות, מבלי להשגיח בתוצאות החמורות מנקודת ראות ישראלית, ומוזר היה לראות חבר כנסת מכובד, שיש לו חברים טובים בכל הסיעות, שמגדיר את האווירה במשכן כ"גזענית בוטה". הרוח הרעה הזו מחלחלת לכל פינה בחברה הישראלית, ומאפשרת גם לשופטים מהימין להשתולל באין מכלים, ועוד לזכות במחמאות בתקשורת. גזר הדין שהושת על ערבי נשוי, שהתחזה ליהודי רווק, הורשע באונס ונשלח למאסר של שנה וחצי בפועל מכה גלים ברחבי העולם.
קראתי רשימה נהדרת של דנה ספקטור במוסף 7 ימים של "ידיעות אחרונות" והשתכנעתי בחומרה הרבה שיש לייחס להתחזויות ולהשפלות שעוברות על נשים שנענות לרמאים, שזוחלים למיטותיהן בתואנות שווא. ובכל זאת ההתייחסות למתחזה במקרה הזה הייתה נגועה, לדעתי, בגזענות בדיוק כמו ההזדהות עם השוטר שחר מזרחי שקיפד את חייו של עבריין ערבי שניסה להימלט ממנו. כל המדינה נזעקה להגנתו של מזרחי, שלא בצדק. אם לא נילחם נגד הגזענות נאבד, ואני מדבר על כל החברה הישראלית, בלי קשר לדעות הפרטיות של כל אחד מאיתנו. בעבר שאפנו שכל מחנה השלום, במובן הרחב של המונח, יקדיש את רוב מאמציו להתפייסות עם האזרחים הערבים ולהפגנות של סולידאריות נגד הגזענים. זה לא קרה, ה"שמאל" הציוני התפוגג, ולנציגיו המעטים בכנסת יש מעמד רעוע, שאנחנו בשמאל הרדיקלי התנסינו בו לאורך שנים ארוכות. מי שלא נאבק למען אחיו האזרחים הערבים, נותר לבדו על המתרס, בלי שותפים, בלי תוחלת, בלי תקווה.
לכן היגרנו דמעות מרות ובעיקר צחקנו נוכח הידיעה שישראל לא תשתף פעולה עם חקירת המועצה לזכויות האדם של האו"ם בז’נבה, מחשש "ששיתוף פעולה עם הוועדה יעניק למועצה לגיטימציה". הפקיד הבכיר בלִשכּת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהפיח בחלל האוויר המסואב ממילא שלנו את דברי ההבל האלה, אף הוסיף: "זו ועדה מיותרת שהיא תוצאה של אובססיה נגד ישראל ואין בה כל צורך". אני מוכן לסלוח לפקיד על העילגות, אבל קשה להבליג נוכח החוצפה שלו. מי שמייצג מדינה רוחשת גזענות, שח"כיה זוממים כל העת לחקות את חוקי נירנברג ושופטיה סוטים יותר ויותר מהרוח הליברלית שאמורה לאפיין את בתי המשפט, חולם בהקיץ שהוא יכול לתת לגיטימציה לגוף בין-לאומי מכובד, שנלחם נגד העוול בעולם? העובדה שגופים כאלה מגנים לאחרונה באורח עקבי את ישראל, מלמדת יותר עלינו מאשר עליהם. אם הפקיד הבכיר והבוס שלו נתניהו (בהנחה שלא מדובר באותו אדם) מתנחמים בכך שהשמרנים בארצות הברית, שונאי השחורים, אויבי הריסון האקולוגי ושוחרי זיהום הסביבה מתגייסים לטובת ישראל ונגד המוסלמים, הוא רק מחמיר את מצוקתם של כל הישראלים הנאורים.
הממשלה חותרת לעימות עם איראן מבלי להבטיח תמיכה בין-לאומית, הרסה את יחסינו עם טורקיה בשל בעיות יוקרה, שהן יותר נפשיות מאשר פוליטיות, קירבה בין סוריה לבין ערב הסעודית והעצימה את התדמית המתונה של הסורים, שהפכו למתווכים בין חלקים שונים בעולם המוסלמי, בעידוד סמוי של האמריקאים וגלוי של האירופים. עם "הצלחות" כאלה אולי באמת מוטב להקדיש את כל העמודים בעיתונים לפרשיות פליליות עסיסיות.
* התפרסם ב"כל העיר".
להערתי מלפני יומים,ידידי עקיבא אור העיר את תשומת ליבי שמשתמע מהערתי שאין טעם בכתיבה דבר שרחוק ממני, אך כתיבה ללא מעשה ארגוני מאחריו הינו דשדוש במים רדודים,
כל פעם שקורה משהו לערבי ויהיה אנס או גנב ברעם ובני דמותו קוראים לזה גזענות. כל פעם שאזרח ישראלי נרצח על ידי פושעי מלחמה פלשתינים ברעם וחבריו קוראים לזה מלחמת שחרור. מענין מי הגזעני, מי שפוגע בגנב או באנס כי הם עברינים או מי שמצדיק רצח אזרחים כי הרוצח ערבי
כמעט שבועיים חלפו מפסק הדין בפרשת סאבר קאשור עד "שזכינו" להתיחסות של אחד מכותבי הגדה השמאלית לעניין. בקונפליקט בין תמיכה בפמיניזם ובין הגנה על פגיעה כביכול בערבים ומחאה כנגד "גזענות" נזנחו זכויות הנשים.
סאבר התחזה כרווק יהודי המחפש קשר רומנטי רציני וקבל דבר במרמה. לא היה כאן אונס אך רמאות היתה והיתה.
מעשים דומים נענשו בחומרה רבה אף יותר ואילו הוא קבל על רמאותו 18 חודשים מאסר.
יש כאן גישה פטראיאכלית מיושנת אודות "ניצול" האישה אך היכן כאן הגזענות ?
בניגוד לדעה הרווחת כאן בגדה השמאלית, אני סובר לרוב כי בית-המשפט בישראל מצליח לעמוד בפרץ ולהדוף טענות ופעולות גזעניות,
אך לא כך הדבר במקרה פרשת ה"אונס" שביצע כביכול סבאר קאשור.
זו החלטה אומללה מצד השופטים, המאפילה על ההחלטה בעניינו של חיים רמון, שאף היא לא הוסיפה כבוד ליושבים על כס השיפוט.
שתי בעיות עקריות עולות מפסק הדין:
1. גזענות:
כפי שלא יעלה על הדעת שיהודי באירופה יציין את יהדותו בכל היכרות ראשונית עם בחורה נוצריה, כך לא יעלה על הדעת שבחור ערבי יאמר לבחורה יהודיה "דעי לך שאני ערבי", כאילו מדובר במחלת מין.
2. שובניזם:
יחסי המין בין המתלוננת ובין הנאשם (האשם, ליתר דיוק, לפי בית-המשפט) קרו דקות ספורות לאחר ההיכרות ביניהם, מה שמראה בבירור ששני הצדדים היו מעוניינים באותו הדבר (יחסי מין, למי שלא הבין). ומה שנקרא "קשר לטווח ארוך" לא ממש היה בראש מעייניהם.
הדברים זרמו לפי רצון שני הצדדים ובאחריותם.
אם כל-כך חשוב היה לבחורה לא לקיים יחסי מין עם ערבי (חשוב עד כדי תלונה על אונס) – היתה צריכה לקיים מספר מפגשים לפני כן ולתהות לגבי הרקע שלו. לא עשתה כן? – עליה לקחת אחריות ולהבין שאחרי קפיצה מהירה למיטה עם זר – עלולות לצוץ כמה אמיתות שלא יעלו בקנה אחד עם גבר חלומותיה.
במקרה כזה צריך בית המשפט לעודד נטילת אחריות והפעלת שכל ישר מצד המתלוננת ולא להגן על מי שפישל (פשלה = יחסי מין עם ערבי, כך מסתבר לצערינו)
אין כאן רמאות יותר מאשר של אישה שלא אומרת שצבעה את השיער או עשתה ניתוח להקטנת האף, למשל.
קודם כל כסוציאליסט כולנו צריכים לשמוח שי חינמון שמאפשר גם לעניים לקרוא עיתון.
דבר שני לא הוגן ולא חכם לקשור בין במאבטחים לרצח הילדים יש מאבטחים בגלל שפלשתינאים עשו ועושים פיגועים
כדרכך חיים ,דבריך קושט אמת אך האם שינית דעתו של אדם אחד כל שנות כתיבתך המוברכת לא!באלף רבתי.לא ניתן לעמוד מול גל השיטנה והעוורון הלאומי דתי משני הצדדים אני משוכנע שאתה רואה נכוחה את הנעשה בארץ . לא אתה ולא גדעון לוי ושכמותו יזיזו גרגר עפר ממקומו מאמרים מעולם לא שינו דברים למרות וולטר ורוסו,רק התארגנויות ישנו דברים. אמנון נוימן