לפני כשבוע, נדרשתי לנושא הכאוב של יוקרתו המתפוררת של אבו מאזן ושל הרשות הפלסטינית. כבר אז, היה ברור שהנהגתו של אבו מאזן נקלעה למשבר חמור. *
מדי יום ביומו מתפרסמות ידיעות הנוגעות לעמדה הפלסטינית כלפי חידוש "השיחות הישירות" עם ישראל. הדעה המגובשת בקרב רוב ידידי העניין הפלסטיני היא שלא נוצרו תנאים מינימאליים ביותר כדי לאפשר קיום משא ומתן רציני והוגן. יתר על כן, קיימת הרגשה שהנהגת הרשות, בראשות אבו מאזן, מגלה חולשה חמורה בנושא הזה. מה שבטוח הוא קיום לחץ גובר של ארה"ב ובעלי בריתה לטיפול בעניין הפלסטיני באופן שידרוש כניעה פלסטינית, כלומר זחילה למשא ומתן מדומה שיפגע במאבק הפלסטיני.
הרושם שנוצר הוא שאבו מאזן מפחד לקבוע מדיניות ברורה בסוגיה גורלית זו כדי לשמור על חופש התמרון ועל אפשרות של כניעה ללחץ האמריקאי-ישראלי. יש מהלכים לסברה שאבו מאזן פשוט אינו מסוגל לאור הניסיון להגיד לא לאמריקאים. וזאת, למרות שאמירת "לא" נחוצה להגן על אינטרסים פלסטיניים חיוניים.
בכל הדיווחים בתקשורת אין שום סימן להישג פלסטיני כלשהו. לא הושגה התחייבות להמשיך בהקפאת הבנייה הישראלית בשטחים. ישראל ממשיכה לסרב לענות על שאלות מהותיות ולקבוע עמדות לגבי נושא הגבולות ומטרת המשא ומתן. הפלסטינים אינם יכולים להשיג אפילו את "המשך השיחות מהנקודה בה הסתיימו". וחמור מכל, השיחות אמורות להתנהל כשברקע ההתייצבות הברורה של אובמה לימין נתניהו. שוב פעם הופך "תהליך השלום" לעלה תאנה המחפה על התמיכה הטוטאלית של ה"מתווך" האמריקאי בישראל.
לדאבון הלב התנהגות הנהגת אבו מאזן מעוררת חששות כבדים בקרב הפלסטינים ובקרב דעת הקהל המתקדמת.
ב- 17 לחודש יולי, היו אמורות להתקיים בחירות עירוניות ומקומיות בשטחי הרשות הפלסטינית. בחירות אלו נדחו על ידי אבו מאזן ואנשי פת"ח בתירוץ עלוב ש"עכשיו זה לא הזמן". אומנם נכון שאין אפשרות לקיים בתנאים הקיימים בחירות כלל-לאומיות לרשות, אך הייתה אפשרות לקדם את העניין הפלסטיני ולהעמיק את ההסדרים הדמוקרטיים דווקא על ידי בחירות מקומיות. אפשר לנחש את הנימוקים האמיתיים לפחד של אבו מאזן ושל פת"ח מדין הבוחר.
בשמאל כואבים במיוחד את התפנית של אבו מאזן והחוגים הקרובים לו לעבר השתלבות גמורה במערך האסטרטגי-מדיני של ארה"ב באזור. תפנית זו מתבטאת בהזדהות עם המדיניות האמריקאית הכללית באזור ובמיוחד בניסיונות של ארה"ב לבלום את ההשפעה הגוברת של גורמים העוינים לה כגון חמאס וחזבאללה.
הביטוי הדיפלומטי לכך הינו שיבוץ הפלסטינים בגורם שנקרא "קבוצת המדינות הערביות המתונות". התחברות זו, והזיקה המיוחדת למצרים ולמובארק, הינו סימן נוסף לכך שהרשות איבדה את עצמאותה המדינית.
גילוי נוסף, אולי החמור ביותר, הוא שיתוף הפעולה ההדוק המשולש של הגורמים הצבאיים של ארה"ב, ישראל והרשות. ישראל והרשות הפלשתינית נכללות בתחומו של פיקוד אירופה (יוקום). מאז השתלטות החמאס על עזה ב- 2007, הגנרל האמריקאי דייטון שוקד בצנעה על בנייתו של צבא פלסטיני. חיילי הכוחות המיוחדים האמריקאיים, יחד עם גורמים בינלאומיים מסוימים והירדנים, מאמנים את הכוחות הפלסטיניים בירדן ובגדה, כדי לעצור את התפשטות החמאס ולהגן על משטרו של אבו מאזן. ארה"ב משקיעה באימונים אלו כ-500 מיליון דולר מכספי משלם המיסים האמריקאי. כמו כן, ישנו שיתוף מידע ושיתוף פעולה מסוים בין הכוחות הפלסטינים והצבא הישראלי.
התקשורת הישראלית דיווחה במשך שנים על העמקה מתמדת של המעורבות האמריקאית "על הקרקע" בשטחי הרשות הפלסטינית, תוך שיתוף פעולה אינטנסיבי אמריקאי-פלסטיני-ישראלי-ירדני. לאחרונה הודיע שר ההגנה האמריקאי, רוברט גייטס, על החלפת המתאם הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית. לתפקיד מונה מייקל מולר, ראש אגף התיכנון בפיקוד המרכז האמריקאי (סנטקום), במקום הגנרל קית’ דייטון. דייטון, שהצליח לחזק את הגדודים הנאמנים למחמוד עבאס ולסלאם פייאד, מכהן בתפקידו למעלה מארבע שנים.
המסקנה המתבקשת היא שהנהגת אבו מאזן ניצבת לפני שוקת שבורה ושמדיניות ההתחברות לארה"ב מיצתה את עצמן מזמן.
"לחץ ללא תקדים"
בימים האחרונים ממש, קיימת מעין סערה סביב נושא החזרה או אי החזרה לשיחות הישירות. התמונה המהותית ברורה ביותר ואיננה דורשת פרשנות כלשהי: ארה"ב וישראל דורשות שהפלסטינים יחזרו לשיחות ישירות ללא תנאים מוקדמים. העמדה הרשמית של הרשות היא שאין טעם לשיחות הישירות אלא אם יקוימו מספר תנאים מינימאליים שבלעדיהם השיחות תהיינה חזרה אומללה על מהדורות ישנות שלא הניבו דבר.
בימים האחרונים קרו הדברים הבאים: האמריקאים הורידו את הכפפות והודיעו לפלסטינים שישלמו מחיר גבוה אם יעמדו במריים. ארה"ב מאיימת שתמשוך את ידה מהפרויקט של מדינה פלסטינית ותפסיק לפעול אצל הישראלים לרסן את ההתנחלות. איומים אלו היו כלולים בהתכתבות סודית. יש כאלה שטוענים שהאמריקאים איימו גם בפגיעה בתקציבי הרשות והכוחות המזוינים הפלסטינים. על רקע זה, צוטטו אנשי אבו מאזן באומרם שלא ראו אי פעם לחץ דומה.
הפגישה של ועדת המעקב של הליגה הערבית, שנתקיימה לפני שבוע, כונסה כדי לגבות את אבו מאזן. אך מה לעשות, המצב הוא חמור ביותר. במקום לחזק את הפלסטינים, "הדיפלומטים המתונים" נצלו את ההזדמנות ללקק שוב לאמריקאים. במה דברים אמורים? ראש הממשלה ושר החוץ של קטאר, חאמד בן ג’אסם א-תאני, הנפיק הודעת סיכום שתוכנה מוזר ביותר. הליגה הערבית מחייבת שיחות ישירות אך מותיר לאבו מאזן לקבוע את מועד כינוסן. החלטה מוזרה זו התפרשה, בצדק, אצל הישראלים והאמריקאים כניצחון לקו שלהם, החותר לכניעה פלסטינית. "הדיפלומטים המתונים" שיבחו למעשה את המהלכים האמריקאיים האנטי-פלסטיניים ואף הוסיפו לתחושה שההתעקשות הפלסטינית אינה ראויה, במקום להוקיע את התמיכה החד-צדדית של האמריקאים בעמדות נתניהו. תוך כדי כך מובארק עצמו והדיפלומטים המצרים נפגשו עם נתניהו ופרס. בתנאים מתוחים אלה, יוצאות הצהרות בעד שיחות ישירות, והרי זו בדיוק הדרישה של וושינגטון וירושלים.
בשלב זה אנו למדים שהצד הפלסטיני יוזם פגישה עם הישראלים והאמריקאים לשיחות משולשות לקראת השיחות הישירות. מהלך זה אמור ליצור מסגרת שבה הפלסטינים יוכלו להעלות את דרישותיהם ואת השגותיהם על אופיין של השיחות הישירות. ברור שהתכלית האמיתית היא לנסות להדוף את הלחץ האמריקאי. אבל ברור לכל צופה שפגישה כזאת היא צעד לקראת שיחות ישירות, אם פגישה כזו איננה יכולה להיחשב לשיחה ישירה בפני עצמה.
ההנהגה הפלסטינית הנוכחית איננה מסוגלת לגייס אהדה לעמדתה מכיוון שכולם חשים שאבו מאזן וקבוצתו מכינים, צעד אחרי צעד, כניעה לתכתיב האמריקאי-ישראלי.
אם אבו מאזן וקבוצתו לא יצליחו לחזור לשיחות הישירות, לא יהיה הדבר תלוי בהם, מכיוון שברור שאבו מאזן יותר ויותר מבודד בציבור הפלסטיני. מאד אפשרי מרד מקיף וגלוי נגד מרותו. רק מרי כזה יכול לעצור את ההתדרדרות לכניעה.
הבדידות המזהרת של אבו מאזן וקבוצתו היא כאמור משבר האוריינטציה הפרו-אמריקאית הבלעדית. אין זה מקרה, שמדי פעם מתפרסמות ממקורות פלסטיניים שישנה נכונות פלסטינית לצרף כוחות נאט"ו כדי לבסס פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לדוגמה, בחודש מאי, צוטטו, במספר כלי תקשורת ישראליים, מקורות ברשות שאמרו כי אבו-מאזן מתכוון להודיע לשליח האמריקני לאזור, ג’ורג’ מיטשל, על הסכמתו להצבת כוחות נאט"ו בשטחי המדינה הפלסטינית העתידית. כידוע, כוחות נאט"ו מצטיינים מדי יום בשדות הקטל באפגניסטן. נאט"ו ואפגניסטן בפלסטין – האם אפשר לתאר עתיד יותר שחור לעם הפלסטיני ולעם הישראלי? זה שלום זה?
* הדברים המובאים להלן כוללים את המאמר שכתבתי אז וגם המשך שכתבתי לגבי ההתפתחויות האחרונות.

מאז שהתפרסם מאמרי "מדיניות שנכשלה" התווספו שני מאמרים הנוגעים באותו נושא. עם כל הצניעות, עלי לקבוע שקלעתי לדעת גדולים ממני. לפני כמה ימים, התפרסם ב’הארץ’ (4.8.10) מאמר של ד"ר מנחם קליין, שהוא פעיל מרכזי בשמאל הציוני ובעל סמכות מוסרית לא קטנה. קליין התייחס לתמונה העגומה של המשא ומתן עם הפלסטינים ויצא עם קריאה נחרצת: "אל להם, לפלסטינים, לסמוך על האמריקאים שיביאו להם מדינה." זאת הצהרה חשובה מכיוון שעד עכשיו היו הליברלים היוניים "נעולים" על האמריקאים ותלו את תקוותיהם העיקריות באישיותו של הנשיא השחור בארץ זו. אכן מאמר אמיץ.
וממש הבוקר התבשרנו שהאסיר הפוליטי מרוואן ברגותי יצא באמצעות עו"ד שלו בקריאה שכל כולה ביקורת מוחצת נגד הנהגת פת"ח. הביקורת קובעת שאין בסיס למשא ומתן לא ישיר ולא עקיף עם ממשלת נתניהו, שאינה שותפה ראויה. ראוי לציון שברגותי, שיש לו יוקרה עצומה בקרב עמו, מאשים את הנהגת פת"ח בהזנחה רשלנית של הטיפול במאבק לשחרור האסירים הפלסטינים. ואין האשמה חמורה מזו כשהיא באה מבכיר האסירים הפלסטינים.
באופן עקרוני, אינני מגיב לטוקבקיסטים שאינם מוכנים לכתוב את שמם. אני תמה על אלה שמפחדים לחתום בשמם, מה עוד שהם בדרך כלל חסידים נלהבים של הדמוקרטיה בארצנו הקטנטונת. על כל פנים, המגיב האנונימי חושב שהוא יכול לסתור עובדה על ידי ייחוס פרשנות, שלא הייתה ולא נבראה. אם יכתוב בשמו המלא, אכבד אותו בתשובה יותר מלאה.
ידידי אמנון נוימן כל כך מיואש שהוא רוצה לערוך קבלת פנים נלהבת לנאט"ו ולאבו מאזן כדי שיעשו סדר. אמנם אני שומר אמונים ל"שתי מדינות" (אם לא יהיה פתרון על יסוד העקרון הזה לא יהיה פתרון בכלל). אך אבו מאזן והנגררים אחריו לא יוכלו להשיג אישור ציבורי ועממי לתוכנית הנאט"ואיזציה של הסכסוך. אתמול שמענו שאבו מאזן אינו מתנגדת להכללת חיילים יהודים בכוחות נאט"ו. האם לא ברור לאמנון נוימן שהוא מכה בסוס מת כשהוא מנסה להגיע להסכם עמים עם אבו מאזן?
אבל חשובות ביותר הן התגובות של עתליה שטרול-אופנהיימר ועודד קדם, שפרשו את דבריי כהערכה פסימית על סיכויי השלום. אכן אנחנו במצב מורכב. ההגמוניה האמריקאית הולכת ומתפוררת והדבר ברור לשועל פרו אמריקאי ותיק כיואל מרקוס (‘הארץ’ 6.8.10). כרגע עושה ארה"ב, ביחד עם ישראל, מאמצים נואשים להציל את המצב ולו במחיר של מלחמה. אך השינויים באזור הם מרחיקי לכת ומעמיקים ומדיניות הכוח לא תפתור את הבעיות. תור השלום מתקרב אף בנסיבות קשות אלו.
אכן זו מנהרה חשוכה. חשוכה וארוכה (כאורך הגלות?). אבל אור בקצה! אני רואה תקווה דווקא בהתחזקות של הפלסטינים אזרחי המדינה. התחזקותם הכלכלית וההשכלתית והמספרית ביחד עם הגורמים ההגונים בחברה היהודית יביאו במוקדם או במאוחר להקמת מפלגה ארצית יהודית ערבית שתתאחד סביב מצע של שוויון זכויות אזרחי ופוליטי. המצע יכלול גם הסכמות בסוגיית מדינת הרווחה וחלוקה צודקת של העושר והמשרות הציבוריות. עקרון נוסף שניתן להתאחד מסביבו הוא הפרדת הדת מהמדינה. המוסלמים והנוצרים אינם נהנים כלל מהמצב הנכחי כי אפילו הקאדים שלהם נבחרים בהתערבות השב"כ ואינם מייצדים את המאמינים. אט אט מתברר כי הדרת הערבים היא המקור לכל ביאושי החברה הישראלית ואילו קירובם וכריתת ברית אתם היא האקט ההבראתי החיוני להם ולנו. ברית כזו היא מעשה חוקי שגם חוקי הרשע של ליברמן ואלדד לא יוכלו לו והצלחתו יכולה להוות צעד ראשון ואקט מכונן להקמת מדינת כל אזרחיה שתשתרע מן הים עד הירדן. מנהרה ארוכה וחשוכה אבל האור בקצה קורא לנו.
אכן נכון
אני ממליץ לשמאל להפסיק להאבק למען סוף הכיבוש וסיום הכיבוש ולהאבק את המאבק החשוב יותר נגד התאגידים.
יופסקו לאלתר הההפגנות בשייך גראח ויועתקו למשרדי ידיעות אחרונות ובנק פועלים.
זהו מאמר ארוך וטרחני אשר מבלבל את הקורא ולא מבהיר.
איני מבין מה רוצה מר קמינר שלא יהיה משא מתן בין הצדדים ?, בהשתלטות החמאס על הגדה או שמא בפתרון כפוי ?
היחידים שיכולים אולי לכפות פתרון הם האמריקאים אבל אותם ראובן קמינר לא אוהב !
אבו מאזן מוביל את עמו מכשלון לכשלון,
הגיע הזמן שאבו מאזן יתפטר.
כל מי שצריך הוכחה שהפתרון לבעיה האזורית ולמה שנקרא בעית זכויות האדם אינו עומד בראש מעיניו של השמאל הקיצוני, מספיק שיקרא את המאמר המלומד.
"יש מהלכים לסברה שאבו מאזן פשוט אינו מסוגל לאור הניסיון להגיד לא לאמריקאים. וזאת, למרות שאמירת "לא" נחוצה להגן על אינטרסים פלסטיניים חיוניים."
פרשנות: המשך הכיבוש הוא אינטרס פלסטיני.
"חיילי הכוחות המיוחדים האמריקאיים, יחד עם גורמים בינלאומיים מסוימים והירדנים, מאמנים את הכוחות הפלסטיניים בירדן ובגדה, כדי לעצור את התפשטות החמאס ולהגן על משטרו של אבו מאזן."
פרשנות: החמס והאמנה האנטישמית שלו מייצגים טוב יותר את האינטרס הפלסטיני.
"בשמאל כואבים במיוחד את התפנית של אבו מאזן והחוגים הקרובים לו לעבר השתלבות גמורה במערך האסטרטגי-מדיני של ארה"ב באזור. תפנית זו מתבטאת בהזדהות עם המדיניות האמריקאית הכללית באזור ובמיוחד בניסיונות של ארה"ב לבלום את ההשפעה הגוברת של גורמים העוינים לה כגון חמאס וחזבאללה."
פרשנות- אכן בלימת החמאס וחזבאללה הוא יום עצוב לשמאל.
"הביטוי הדיפלומטי לכך הינו שיבוץ הפלסטינים בגורם שנקרא "קבוצת המדינות הערביות המתונות". התחברות זו, והזיקה המיוחדת למצרים ולמובארק, הינו סימן נוסף לכך שהרשות איבדה את עצמאותה המדינית.
פרשנות: בשמאל שלנו מתינות היא מילה גסה, קיצוניות זה העתיד.
תגידו זה אמיתי?
המאמר מתאר את המציאות כהויתה , אך אין כל הצעה קונקרטית לשנוי המצב במידה וניתן . דבר אחד איני מביו האם כותב המאמר ראובן , בעד שתי מדינות או בעד מדינת כל אזרחיה . לעניות דעתי כל עוד בישראל תשלוט האידיאולוגיה הציונית לא יהיה שלום, כפי שלא תקום מדינה פלסטיניתעד להרג כולל של שני הצדדים לאחר שלמחלוקת הלאומית שלבו את הטרוף הדתי בשני הצדדים. לכן ללא כפיה של ארה"ב ונאטו ובזה אני מסכים עם אבו מאזן שדורש את כוחות נאטו בשטחים הכבושים . זה הפתרון היחיד שניתן להעלות על הדעת בקונסטלציה הקיימת . ואני מקווה שהשכל הישר והאינטרסים של ארה"ב והשוק האירופי יביאו לפתרון יחיד אפשרי זה .
בב"ח אמנון נוימן
אכן עצוב מאד! אבל למה היית צריך להגיד את כל זה, ראובן? הרסת לי את היום פשוט
ללא-ספק, המצב שחור משחור.
הדברים רעים עוד יותר, כשבוחנים את הזירה כלל-העולמית. רודנות-התאגידים, עומדת לאנוס, את כלל הזרמים ה"מתונים" (קרי: הכנועים לוול-סטריט…), בקרב המדינות המוסלמיות – ערביות ולא-ערביות כאחד – להיות שפני-הנסיון, במהלך עולמי מחריד, שתמציתו: הפיכת כולנו, לעבדי-תאגידים, באופן סופני ומוחלט.
המאבק בשאיפות-ארה"ב, על-כן, חייב להיות מודע לתמונה כלל-עולמית זו. שומה על כולנו להבין, כי על הכף מוטל הרבה יותר, מאשר נושא ההתנחלויות. הרבה, הרבה, הרבה יותר….למעשה, תתמוך ארה"ב בנתניהו או באבו-מאזן, החשכה מובטחת.
הדרך היחידה להיאבק בכך הינה, כמובן, פעילות מרקסיסטית מודעת, נגד כל איום שהוא, על חרויות האדם – בין אם במאבק נגד האפארטהייד, נגד המאגר הביומטרי, בעד הרחבת זכות-השביתה ועיגונה בחוק, למען הגנה על הסביבה, נגד חברות-התרופות, למען זכויות-עובדים כלל-עולמיות, ועוד ועוד ועוד…