מאמר זה פורסם לראשונה באתר "במחשבה שנייה"
אברום בורג מבקש לעשות מעשה ד"ש בש"י. מבחינה פוליטית הניסיון הזה הוא חסר סיכוי משום שמפלגה דמויית ד"ש פועלת ביציבות מדאיגה. קדימה שמה. מפלגה הקוראת לשוויון קיימת כבר בדמותה של חד"ש. ייתכן מאוד שבורג איננו רואה עצמו משתלב בחד"ש, משום שעמדותיה הכלכליות-חברתיות לא מקובלות עליו. אם כך הוא, הרי שש"י תשמש כפרגמנטציה של המעט ממה שנותר מהשמאל הישראלי להבדיל בין ליברלים לסוציאליסטים. כאשר "השמאל הלאומי" מבקשת לזכות בקולותיהם של אנשי המערך, ואולי הפלג השמאלי של קדימה, וש"י מעוניינת בקולותיהם של מאוכזבי חד"ש – אין מקום לתקווה של ממש.
את הביקורת שלי על הרעיון אני מחלק לשניים: לגופו של אדם ולגופו של עניין. לרוב יש להתנגד בתוקף לטענות אד-הומינם: כל דיון אידיאולוגי או תיאורטי צריך להתקיים אך ורק לגופו של עניין בלי קשר לביוגרפיה, לדימוי או לאישיות של הדובר. שונה הדבר כאשר אדם מבקש את אמון הציבור: אין אדם יכול לתת את אמונו באדם אחר על-סמך מילותיו בלבד. אם מתגלה פער כלשהו בין הדובר לבין תכניו, יש מקום לשקול אם ראוי להצביע לו. בהקשר זה, ובהקשר זה בלבד, אני מעלה טענות כלפי הדובר עצמו.
מה הדבר הראשון שידוע לנו על בורג, על-סמך מראהו החיצוני? שזהו אדם שמתחפש. אף כי איננו מאמין באלוהים, הוא ממשיך לחבוש כיפה. אמנם כיפה היא פריט לבוש בלבד, וככזה היא איננה מחייבת לאידיאולוגיה כלשהי. אנשים שונים חובשים כיפה מסיבות שונות, ולא מן הנמנע שמישהי תלבש כיפה כי זה יפה בעיניה, מבלי שום קשר לזהות דתית או אמונית. ובכל זאת, בהקשר הישראלי לכיפה יש מסר מסויים, דרכה אנשים מזהים את עצמם עם קהילה רחבה יותר. כאשר אני רואה אדם חובש כיפה, אני קודם כל יודע שזה אדם שאמר הבוקר "ברוך שלא עשני גוי" ו"ברוך שלא עשני אישה". לא בדיוק מניפסט הולם לראש מפלגת "שוויון ישראל". ייתכן שבורג איננו שונן את ברכות השחר בקומו. אך הוא בהחלט בוחר לשייך עצמו כ"הזדהות תרבותית" לציבור שאומר אותן. לא הייתי מציע לאף אחד להשלות עצמו שהזדהות תרבותית מוגבלת לסוגיות אופנה בלבד. אם בורג איננו רוצה לבדל עצמו מציבור אומרי "שלא עשני אישה" בבקרים, לא כל שכן שהוא יתקשה לנתק עצמו מהם בשאלות של זכויות מיעוט בישראל, חופש פולחן ועוד. אך גם מי שלא יקבל את הניתוח שלי – שזוהי המשמעות של בחירותיו של בורג, חייב לעמוד על הפער שבין אותה בחירה של הזדהות תרבותית לבין הצהרותיו האידיאולוגיות; פער בלתי-ניתן לגישור, שבהן הוא מעיד בריש כסי שפיו ומעשיו אינם שווים. על-כן, הייתי מזהיר כל מצביע מלשים מבטחו בבורג על-סמך הצהרותיו.
וכעת, לטענות עצמן: בורג דיבר באופן ברור בעד הפרדה בין ישראלים לפלסטינים בצורת פתרון שתי מדינות. יתר על כן, הוא מתנגד לכך שהמדינה תפנה את המתנחלים בפתרון כזה, תוך מודעות שמשמעות הדבר היא השארת גורם חיכוך קיצוני במדינה הפלסטינית. אמנם, אפשרות של הסדר שבו הפלסטינים יסכימו להישארות המתנחלים והם יהפכו לאזרחים פלסטינים הועלתה בידי גורמים שונים, כולל מתנחלים ופלסטינים. אך יש הבדל בין להסכים על כך שהמדינה הפלסטינית תקלוט מיעוט משיחי קיצוני יהודי, לבין להחליט להשאירם באופן חד-צדדי, כפי שבורג מציע ("לא צריך לשלוח גייסות לפינוי המתנחלים. נודיע שלא נהיה ריבונים שם יותר. מי שרוצה, שיחזור ויקבל סל קליטה"). מן הדברים ניתן לחשוב שהמתנחלים הקימו את ההתנחלויות על-דעתם עצמם ובעוצם-ידם, ללא סיוע מהמדינה, ולכן המדינה גם איננה אחראית לבחירותיהם הפרטיות לאחר פתרון חלוקתי. זוהי הנקודה שבה הליברליזם של בורג מגיע לכדי אבסורד.
כמו-כן, יש לשים לב באופן מיוחד לאופן שבו בורג מתאר את המאבק בשייח’ ג’ראח בריאיון שהעניק ל"מעריב" בסוף השבוע שעבר:
תראה מה קורה בשייח’ ג’ראח. כולם מאושרים שבג"ץ לקח מערבים בתים ואדמות שהיו שייכים ליהודים לפני 1948 ונותן אותם למתנחלים. מעבר לעוולה שזורקים אנשים מהבתים שלהם בפעם השנייה, מה כל זה אומר? מחר תתארגן קבוצה שתדרוש רכוש בשייח’ מוניס ובטלביה. תקדים שייח’ ג’ראח יחזור לתוך ישראל. זו המדינה האחת. זה חזון המתנחלים, שהוא גם חזון החמאס שרוצה פלסטין אחת.
למרות הדברים הברורים הללו המציבים את חזונו של בורג כחזון שתי מדינות קלאסי, המתעקש למסגר את הדיון על הסכסוך בגבולות 1967 והדרה מוחלטת של 1947 מהדיון, המראיין שלום ירושלמי מדגים טיפשות מעוררת התפעלות, כאשר מיד לאחר ההצהרה הזו הוא טוען כנגד בורג "גם אתה בונה כאן פלסטין אחת, רק בכיוון אחר." על כך בורג משיב באופן חד-משמעי בשלילה, תוך הדגשה שהוא מדבר על הסדר מדיני. למרות כל זאת, ירושלמי מתקשה לקלוט את הדברים הללו, וחוזר פעם אחר פעם לנכונות של בורג לראש-ממשלה ערבי, ולמדינה דו-לאומית. הוא אומר לבורג: "במדינה שלך יהיה רוב ערבי, זה ברור".
איך זה ברור? הרי פעם אחר פעם מסבירים תומכי ההפרדה שאחת ממטרות החלוקה היא התמודדות עם האיום הדמוגרפי. בורג אומר שאם הרוב הדמוקרטי יכריע בעד ראש-ממשלה ערבי, ואם חנין זועבי תוכל לגייס קואליציה פוליטית, ברור שמותר לה להיות ראש-ממשלה ערבי. במה הדברים הללו שונים מעמדתו של יוסי ביילין, אהוד ברק, או אפילו בני בגין או בנימין נתניהו? הרי אין חוק שאוסר על ערבי להיות ראש-ממשלה, וגם נתניהו הוא ראש ממשלה שאיננו עומד בראש המפלגה הגדולה בכנסת, אלא זו שהצליחה להציב מועמד מוסכם שיכול היה להרכיב ממשלה. אם חנין זועבי תוכל לעשות זאת, אומר בורג, היא גם תוכל. אבל כולנו יודעים (חוץ מירושלמי, משום מה), שהיא לא תוכל. מי יישב איתה בקואליציה? מי ימליץ עליה בפני הנשיא למלאכת הרכבת הממשלה? ראש המפלגה השלישית בגודלה, אביגדור ליברמן? ראש האופוזיציה ציפי לבני? אולי אלי ישי?
בורג אומר דברים ברורים מאוד, אבל ירושלמי מסרב להירמז, או אולי מתקשה פשוט לוותר על כותרת טובה, והוא יודע שלצייר את אברום בורג כתומך במדינה דו-לאומית יגרור יותר תגובות וקוראים מאשר עוד אחד שמדבר על שתי מדינות, במרחב ההסכמה שנמתח מאורי אבנרי וגדעון לוי, דרך אלדד יניב, גדי טאוב ויאיר לפיד, ממשיך עם אהוד ברק, ציפי לבני וצחי הנגבי, ומסתיים אצל בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן.
* הכותב הוא תלמיד מחקר במחלקה למדעי הדתות באוניברסיטת פרינסטון, ארה"ב.
אני מתקשה להבין, אם כן, מה הבעיה עם החלק האחרון
האם הכותב מתנגד לשתי מדינות לשני עמים?
האם התמיכה בשתי מדינות הפכה להיות עמדה ימנית?
מעניין.
שוב ריקוד סביב זנב ה"אחת או שתיים".
עם בורג זו באמת לא הבעיה.
אני קראתי את ספרו של בורג "לנצח את היטלר".
באמת לא ברור כמה מדינות הוא רוצה, כי הוא לא מפסיק להתלהב מהגלובליזציה ומהנאו ליברליזם בצורתו החולנית והפראית ביותר.
אותי לא מעניין מה דעתו של תואם מילטון פרידמן על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אשר בניגוד לאביו הרוחני גם נטל חלק מעשי במכירת המדינה לשלטון זר (המכונה "הפרטה") והתעשר מייצוג "קבוצות משקיעים" נגד עובדים שובתים שהתבצרו במפעלם.
תחזיקו חזק וקראו היטב: זה לא שונה מפשעי שיח’ ג’ראח.
כל קול לבורג הוא הבעת אי אמון במרצ. אכן, קצת קשה להבין למה צריך להצביע למרצ שתמכה במבצע בעזה. המצב כל כך חמור במרצ שאפילו אדם כמו בורג, שהוכיח שוב ושוב שהוא פסול מבחינה מוסרית, מצליח לעורר תקווה ב"שמאל" הישראלי.