אברהם בורג המכונה אברום הצהיר על הקמת מפלגה פוליטית חדשה ורומז, כמו כל קודמיו שהקימו גופים כאלה, שיש לו רשימות גדולות של תומכים. כיוון שהוא איש מעניין עם חן אישי לא מבוטל, הופעתו מחדש בזירה יצרה כמה תגובות שרשרת די צפויות, שהתחשבנו עם אישיותו ופסלו את רעיונותיו. גם אנשים מובילים בשמאל הרדיקלי לא התפעלו במיוחד מהתופעה, וסברו שבורג מחפש לעצמו במה, אחרי שהאלמוניות היחסית שגזר על עצמו כבר נמאסה עליו. אבל השבר שנגרם בעטיה של מדיניותן הכושלת של כל ממשלות ישראל מאז 1967 החריד אנשים משכילים ומתונים כמו בורג משלוותם והוביל אותם למסקנה, שיש למצוא דרך חדשה למדינה.

אין טעם לפסול מראש את חיפושי הדרך של בורג, וגם לא להתנשא כלפיו רק משום שרבים מאיתנו הגיעו למסקנות שלו כבר לפני ארבעים שנה. לכל אחד יש קצב התפתחות משלו ומבורג אפשר לדרוש רק ענווה ודרך ארץ. כבר היו דברים מעולם, אפילו השם שבורג נתן להתארגנות, ש"י (שוויון לישראל) זהה כמעט לחידושו היצירתי של לובה אליאב המנוח, שקרא לתנועתו של"י, והטעים שהכוונה היא לשלום ולשוויון לישראל

. של"י איחדה תנועות ציוניות ופוסט-ציוניות, שהתבססו על מכנה משותף פוליטי ולא רעיוני. מייסדיה סברו שמוטב להניח לכל אחד לחיות באמונתו בנושאים רבים ומגוונים ובלבד שיתמוך במשא ומתן עם אש"ף. כך נִמנו על מקימי של"י ב-17 למארס,1977 סוציאל-דמוקרטים ציונים, מרקסיסטים כמעט ציונים, ליברלים עם גישה ספקנית לציונות, קומוניסטים עם זיקה ביטחוניסטית שירשו ממשה סנה, ציונים פרו-סובייטים, קומוניסטים פרו-סינים, דרום אמריקאים עם גישה פוליטית פרוניסטית-שמאלית, פעילים חברתיים עם גישה עדתית-פופוליסטית, מרכסיסטים פוסט-ציונים וציונים מתונים עם עבר ממלכתי שהתעניינו בעיקר במגעים הדיפלומטיים שקיימנו עם מתוני אש"ף, בראשות עיסאם סארטווי (מתי פלד, יעקב ארנון).

היו גם אנשי שמאל רדיקלי, כמוני, שחיפשו דרך פוליטית-רעיונית חדשה והזדהו עם העולם השלישי ומצוקותיו, בנוסח שהיה מקובל בשנים האלה באירופה. אישית, אהבתי מאוד את ההרכב האישי והרעיוני של התנועה המנומרת והמעניינת הזאת, אבל עד מהרה התברר שהמרקם העדין שלה לא היה עמיד בפני התסיסה הרעיונית והפוליטית הבלתי פוסקת. אחרי ששל"י קרסה רוב פעיליה עברו למרצ, האגף השמאלי הגיע ברובו לחד"ש, אחרי תחנת מעבר ברשימה המתקדמת לשלום ורבים אחרים פרשו מפעילות פוליטית ועברו לאקדמיה או לתקשורת.

מי שינסה לייחס מניעים אישיים לתהליך התפרקותה של של"י, לא יצליח לרדת לשורשם של הדברים. כל הוויכוחים בתנועה היו פוליטיים-אידיאולוגיים, ורבים מאיתנו חיבבו מאוד דווקא את פעילי האגף היריב, שנטה יותר למרכז או למה שכינו פעם בשם היומרני, תנועת העבודה. אבל האִזכור של תנועה פוליטית שהתקיימה רק כשש שנים הוא רלבנטי בעיקר בשל השינויים שחלו במפה הפוליטית מאז. לשל"י היו רק שני מנדטים בכנסת התשיעית אבל היא פעלה בצדו השמאלי של אגף מתון יחסית בפוליטיקה הישראלית, שכלל חלקים מד"ש, חלקים ממפלגת העבודה, את מפ"ם, רצ וחד"ש. אין זכר לכל זה בכנסת ה-18, והסיכויים לשיפור בבחירות הבאות הם שולִיים. לכל היותר יתנקמו הבוחרים היוניים במפלגת העבודה ויחזקו קצת את מרצ אבל המפה תישאר בעינה: ימין קיצוני דתי, ימין קיצוני חרדי, ימין קיצוני חילוני ומרכז לאומני גדול, שכבר הביאו אותנו אל עברי פי פחת. האגו של בורג ושל שותפו אבישי מרגלית יזכה אולי לכמה ליטופים, בעיקר מציונים בעבר ובהווה שלא מסוגלים להצביע בעד חד"ש, אבל בזה תסתיים האפיזודה. אין עתיד פוליטי להתארגנות שלהם, משום שחרף מס השפתיים המרשים הם אינם מסוגלים להתייחס בצורה שוויונית באמת לאזרחים הערבים. כיוון שהבעיות הסוציו-אקונומיות של המגזר הערבי הן זהות לאלה של רוב הציבור המזרחי ושל חלק מהעולים מברית המועצות לשעבר, הדיבור החלול על "שוויון" לא ישנה את העובדה שמדובר בשני דוברים אליטיסטיים, שהקשר שלהם עם בעיותיהם של האזרחים הערבים ושל העשירונים התחתונים הוא במקרה הטוב קלוש.          

המהפכנות של בורג היא די רדודה: בסך הכול הוא שוטח בפנינו מצע אנטי-פשיסטי דווקא ראוי, מחצין את כל הדעות הקדומות של הצבר החילוני הממוצע כלפי החרדים, עדיין דבק בפתרון הממסדי החדש המבוסס על שתי מדינות לשני עמים בחסות אמריקאית, ומפריח בלונים צבעוניים, עמוסי רטוריקה כאילו מרחיקת לכת, על "נכונותו" לראות ערבים בהנהגת המדינה. כל זה, מבלי לדון בנושאים מבניים כלשהם. זוהי בכל זאת התקדמות הראויה לברכה, ורבים מאיתנו עברו בדיוק אותו מסלול מִכשולים שמעליו מקפץ עתה בורג. אבל היומרה לתפוס, למשל, את מקומה של חד"ש היהודית-ערבית, על המסורת השורשית של התנועה הזאת, על עשרות אלפי תומכיה במגזר הערבי, על היכולת שלה לגייס אלפי תומכים גם בתל-אביב ומאות גם בעירנו, היא כמעט חצופה. הכרה אנינה בזכויות הפלסטינים לא תזכה אף יהודי בתודה רגשנית במגזר הערבי. הימים האלה חלפו. בסך הכול מציע בורג קו מדיני ורעיוני שהוא קצת משמאלה של מרצ.

ההגיון של הדברים מצביע על כך שהוא חייב להצטרף לתנועה היחידה שמייצגת את הדמוקרטים הציונים, ולהשאיר את השיח הרדיקלי לסוציאליסטים מכל הגוונים, שהגישה שלהם לפתרון המדיני נובעת מהבסיס הרעיוני שעליו מושתתת כל תפיסתם הפוליטית והרוחנית. גימיקים שנועדו למשוך עיתונאים זריזים לא יוכלו לגייס ציבור בוחרים לתנועה שיוזם בורג. הבעיות קשות מדי, קהל היעד של השמאל הוא אכול אכזבות ורבים מאיתנו גלשו במשך השנים אל המרכז הלאומני ושמו את מבטחם בסוסים טרויאניים ובשרלטנים כמו שמעון פרס ואהוד ברק. ההתפכחות מ"תנועת העבודה הציונית" דורשת הרבה יותר העמקה רעיונית ועבודה סיזיפית עם בני אדם אמיתיים לא רק במכון ואן-ליר אלא גם בסכנין, בנצרת, בקרב הבדואים בנגב ובקרב המזרחים בשכונות ובעיירות הפיתוח.

אסור לזלזל בבורג או במרגלית, שני אנשים יקרים שאני מכיר כבר עשרות שנים. הם מבטאים מצוקה אמיתית של אינטלקטואלים, שתמיד פעלו באגף הנון-קונפורמיסטי של תנועות ממסדיות. הם מסוג האנשים, כמו עמוס עוז, שניסו לשווק את אהוד ברק למרצ (כשהיו עוד בחירות ישירות לראשות הממשלה) גם אחרי שביצע את פשעיו נגד הציבור הערבי באוקטובר 2000. לאורך כל חייהם הפוליטיים הם נפנפו בקונפליקט המדומה שבין פרס, ברק וחבריהם לבין הליכוד. דורות שלמים של אנשים שתיעבו את הכיבוש בזבזו את חייהם לריק בגלל השקר הגדול הזה. ברגע שהם ישלבו ידיים עם מוחמד ברכה ועם דב חנין, נתחיל להאמין להם.

* התפרסם ב"כל העיר".

Share on Facebook