עיקר העיקרים בשערוריית פרסום תמונותיה של החיילת לשעבר, עדן אברגי’ל, על רקע אסירים פלסטינים כפותים, מתבטא דווקא בתגובתה של המשוחררת הצעירה לאמצעי התקשורת. הנערה המסכנה כלל איננה מבינה על מה הרעש, בשל מה המהומה, מדוע ולמה יצא עליה הקצף? ויותר מכל היא תמהה מה לא כשורה במעשה שעשתה, קרי, פרסום התמונות המזעזעות הללו. ובנתיים, מסתבר שעדן לא לבד ולהצטלם עם אסירים כפותים זו דווקא אופנה צבאית חדשה.
תגובתה של הצעירה מזעזעת לא משום שלא הבינה את הצורך בצנזורה. על כך לא מעט מהקוראים והצופים מודים לה, דווקא. הזעזוע הוא על כך שגדל דור של צעירים "ישראלים" שקהות חושיו ומידותיו הרעות הגיעו עד למדרגה המבחילה של אי ההבנה מדוע אין רואים בעולם בשמחה לאיד של השפלת פלסטינים עניין של בידור לשמו. די מזעזע לחשוב שיש עוד הרבה "עדניות" ו"עדנים" (במדים ובלי מדים) שאינם מבינים מדוע יש להתבייש ולהסתיר מעשים כאלה, הן "מסיבות ביטחוניות" והן "מסיבות מוסריות". זהו שבר מוסרי בחברה הישרא-ציונית שאי אפשר לפטור אותו ב"תפוח רקוב" או בהסברי "פסיכולוגיה בגרוש" על "שחרור מתחים", "עומס עבודה", או "לחץ". זוהי עדות על יצירת "עם חדש" עם מוסר ולב חדש שיש לעצרו בעודו באיבו.
לכן, קוראים יקרים, כדאי שנבין באמת לאיזה תת מוסר הגיעה החברה הישרא-ציונית בחינוך צעיריה, ולאיזה "קודים אתיים" הגיע הצבא הישראלי. זה שיש אסירים פלסטינים וישנם מעונים לא מעטים מתוכם ידענו כולנו, אבל עד לפרסומים הראוותנים של החיילת לשעבר ניסו עוד רבים להאמין שאותם אסירים, בליווי ההתעללות בהם, הם פועל יוצא של "צרכים בטחונים". אבל גב’ אברגי’ל הצעירה הוכיחה לנו בתמימות אי הבנתה כי בעצם כל המעצרים הללו והשפלת האסירים אינם בהכרח "צורך בטחוני", אלא בחינת הווי ובידור צבאי. שהרי הכותרת לתמונות מעידה יותר מאלף מילים על כך ש"משימות הביטחון" אינן אלא הווי ובידור חברתי על חשבון השפלת הזולת: "הצבא היא התקופה היפה ביותר בחיי". ובאמת, מה יכול להיות יותר "יפה" לנערת טיפש-עשרה מלהצטלם בפוזות של אלפי חיוכים, כשמאחוריה אומללים כפותים שאינם יכולים להשיב?! באמת צודקת גב’ אברגי’ל זו: רק בצבא היא יכולה לעבור "חוויה" כזו, אך כאשר היא תתחיל לעבוד או ללמוד היא תחזור לגודלה הטבעי הנע סביב האפס. חוסר ההבנה של הצעירה על מעשיה ועל חומרת הפרסום מלמד שבישראל של המאה ה-21, ב"דמוקרטיה היחידה במזה"ת", גדל דור צעיר של "צברים", שכל כך הפכו לעוקצנים ואכזריים עד שהם עושים זאת גם כשהיריב כפות בידיו וברגליו ועיניו קשורות, ועוד מנציחים זאת באלבום משפחתי מפואר המוצג לעיני כל כ"כזה ראה וקדש" .
זאב ז’בוטינסקי, מיסד ומנהיג הרוויזיוניסטים, טבע בהמנון בית"ר את הכמיהה לכך ש"בדם וביזע יוקם לנו גזע, גאון ונדיב ואכזר". ז’בוטינסקי יכול לשמוח, מקברו, על כך שהמילה "אכזר" הפכה לא רק לנחלת תלמידיו אלא ל"נחלת הכלל" הישרא- ציוני.
אינני יודע על מה ולמה הפכו האסירים הללו לאסירים. אך אני יודע ולומד יום יום שאסור לענות כל אדם, אף שפשע, מעבר למידת הדין שחרצו לו. המילה "השפלה" מבטאת את מצב הסבל והעינוי שהוא מעבר למידת הדין שנחרצה. האנשים הללו, המופיעים מאחורי חיוכה השטני של החיילת הסוררת, נראים כאבות ואף סבים לשכמותה. אחד מהם הוא אדם דתי, מוסלמי שמי יודע מה עובר בליבו ובנפשו לאור השפלתו הפומבית על ידי נערה קלת דעת. אני משער שלא רק היא עצמה נכחה בטקס ההשפלה הזה אלא גם אלה שצילמוה, סתם חברים שאליהם כיוונה את חיוכה הזדוני, או סתם חיילים עוברי אורח סקרנים. לא אכנס לעינויים הפיזיים שעברו אותם אסירים, לפני ואחרי "התמונה הקבוצתית" שנכפתה עליהם, אך בטוחני שסבל ההשפלה הנפשי מול חיוכים וצחוקים בהמיים, היה קשה וכואב יותר.
אני מתאר לעצמי אילו היתה נחשפת לעין העולם תמונה הפוכה, של השפלת אסירים ישראלים, מה היתה תגובתם של ח"כים , שרים או סתם אישי ציבור ואנשי תקשורת בישראל. ההשוואות עם השואה המרה, עם הפוגרומים האנטישמיים ועם האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל היו מרקיעות שחקים. אינני חולק על כך שכל השפלה באשר היא הינה קשה ויש לצאת נגדה ביד רמה. לכן הייתי שמח שאותם שרים וח"כים מהקואליציה ומהאופוזיציה היו קמים ומוקיעים מעשים ברבריים (כפי שלבטח היו מוקיעים מעללים דומים מהצד השני אילו, חס ושלום, היו נצפים על ידם) כאלה, תוך דרישה לוועדת חקירה על מה שמתחולל בצבא וגם כיצד מחנכים את הנוער הישרא-ציוני להימנע "מהווי ובידור" על חשבון הזולת.
צריך רק לדעת דבר נוסף. צעירים כמותה של הסוררת אינם עניין נדיר אלא שכיח, שאם לא כן וודאי שהגב’ הצעירה לא היתה מתפלאת – "מה רוצים ממנה"? ואם כן שערו בנפשכם שפרצופים כמונה יתבגרו עם השנים ויהפכו למרצים, מורים, עיתונאים ואף לח"כים ושרים. כל מה שראינו בדיון על המשט התורכי בפרלמנט הישראלי כנגד הגב’ זועבי עוד יהיה כהקדמה מינורית ומתוקה לעומת הפרלמנטים הבאים ב"מדינת ישראל".
הערה סמנטית בלבד:
הרב בחר במינוח "ישרא-ציונים" לאפיונם של אותם המשתעשעים ב"הווי ובידור" על חשבון אחרים.
זה מינוח שמורכב משילוב של שני אלמנטים ולכן מזכיר כינוי ישן יותר (לאותו השעשוע), גם הוא שילוב של שני אלמנטים, שהגה כזכור מגורש פרס ישראל.
לדעתי דווקא זה האחרון הוא מינוח שמבאר ומאיר יותר ולכן גם קולע יותר לגבי הסיטואציה דנן.
כוח לכל זה. אין לזה קצה וגבולות. רק לשכוח מהמדינה הסיוטית הזאת.
באוניברסיטה בקליפורנייה ב-1979 בקורס/סמינריון בדינמיקה קבוצתית, זוכרני אשה מבוגרת למדי, יהודיה שהיתה בשואה, וחוותה אחר כך השפלה איומה בקיבוץ בישראל. כשהיא ניזכרה בהשפלתה על ידי הישראלים, היא פרצה בבכי איום, ואנו היקפנו אותה, חיבקנוה, ואמרנו שאותה מציאות איומה אינה עוד, והיא נמצאת במקום מיטיב, בארה"ב.
כבוד הרב, זה מקום איום, באמת, מכל עבר, כולל האנשים הנידחקים בתור בסופרמרקט באמירה בקול בוטח "אני הייתי כאן". אנשים מנצלים הופעה נאה ומכובדת ודיבור שקרני אבל רהוט כדי להדחק בבתורים, כשהם מזהים בעל מראה נאיבי, וזה הפך לספורט לאומי, למכת מדינה. הרמאות הזאת, ההנאה מדריכה על הזולת תוך שקרים בחסות הופעה בוטחת ורהוטה, זה משל למדינת המפלץ הזאת. מה לעשות, אנו שנתנו מיטב חיינו כאן? החדשות טימטמו אותנו ימים שלמים בכותרות על מסמך גלנט, עניין משמים, כשנידמה כבר בעבר שהעיתונות שברה את כל שיאי הטריבייה. בדברים טז’ נאמר: "צ?ד?ק צ?ד?ק, ת??ר?ד??ף–ל?מ?ע?ן ת??ח?י?ה ו?י?ר?ש??ת?? א?ת-ה?א?ר?ץ, א?ש??ר- ה’ א?ל?ק?יך? נ?ת?ן ל?ך?". והמסקנה הפשוטה היא שמכיוון שרודפים כאן רשע ולא צדק, העם כאן לא יירש את הארץ, וגם לא יאריך ימים פה.
אודה מאד למחבר המאמר עם יתן סקירה קצרה של קורות חייו -היכן למד, הין שירת בצבא (אם שירת) האם היה פעיל בתנועות פוליטיות (איזה), האם הוא דתי "מלידה" או שנולד כחילוני וחזר בתשובה (ומה גרם לו לנקוט בצעד כזה) ועוד.
אני סבור כי סקירה, ולו תמציתית, תביא להבנה טובה יותר של הכותב, מניעיו, וה"אני מאמין" שלו.
בספרה של אריאלה אזולאי, אוצרת ומרצה לפילוסופיה באונ’ בר-אילן, "האמנה האזרחית של הצילום" (ספר מומלץ ביותר, אם כי לא קל לקריאה) היא מביאה צילום כזה של שני חיילים שהצטלמו "על רקע" גופתו של פלסטיני, ועוד תמונות רבות אחרות המשקפות את שלילת האזרחות והאנושיות של הפלסטיני הבודד ושל הפלסטינים ככלל. כך שהתמונות של אברג’יל לא חידשו לי הרבה. החידוש הוא בכך שאותה חיילת פרסמה אותם בפייסבוק בגאווה. מי יודע עוד כמה אברג’ילים כאלה קיימים?
"הכיבוש משחית" אמר פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’ עוד בתחילת התהליך. היום אנו נוכחים בעומק ההשחתה ובפירותיה הברושים.
מרבים לצטט את פרופסור ישעיהו לייבוביץ – בייחוד חילונים להכעיס שאותו לייבוביץ בז להם מעומק ליבו- ומשום מה שוכחים את הדברים שנאמרו על ידו בכל פעם שהזכיר את המשפט "הכיבוש משחית": הפרופסור טען כי אין ולא יהיה שום סיכוי לשלום בדורנו או בדורות הבאים ועל כן כל הנאחזים בדבריו ומצטטים אותם בכל הזדמנות מן הראוי שיפנימו כי הסיבה למצב של מלחמה בינינו לבין הפלסטינים אינו קשור כלל לכיבוש שהרי זה מה שמשתמע מדבריו של הגורו ישעיהו ליבוביץ.