יותר מ-43 שנים עברו מאז מלחמת ששת הימים, שהמיטה עלינו ועל שכנינו את הכיבוש הממאיר. קשה להאמין ששישה ימים בלבד הספיקו כדי להרוס לכולנו כמעט 16 אלף ימים של רווחה יחסית ובנייה הדרגתית ומסודרת של חיינו כאן. לא רק יחסי החוץ של ישראל והיחסים עם כל שכנינו הידרדרו, אלא שגם יחסי הכוחות בתוך התרבות הפוליטית שלנו השתנו לחלוטין. כדי לסבר את האוזן ולהמחיש את הדברים בדקתי שוב את הרכבה של הכנסת השישית, האחרונה שנבחרה לפני מלחמת 1967. המסקנות הן מאלפות.
ראוי לומר בהקשר הזה ש"תנועת העבודה", ששלטה בארץ עוד לפני קום המדינה, הגיעה לבחירות האלה (2 בנובמבר 1965) כשהיא משוסעת ושרויה במשבר מנהיגות חמור במיוחד. כתוצאה מפרשת לבון ומהדיונים והפילוגים שנבעו ממנה נטש המנהיג האגדי של מפא"י, דוד בן-גוריון, את מקור מחצבתו והקים רשימה שאוישה על ידי טובי אנשיו, ובהם משה דיין, שמעון פרס, יוסף אלמוגי, גד יעקובי ויצחק נבון. לרשימה החדשה קראו רפ"י (רשימת פועלי ישראל) ואִזכּור השם הפועלי נבע בעיקר מסיבות של מוֹרשֶת. למעשה נטשה רפ"י את הסוציאל-דמוקרטיה, הוציאה עיתון ימני מאוד במסווה של כתיבה ממלכתית, תמכה באופציה הגרעינית, וראתה את עצמה כמייצגת מובהקת של מעמד המנהלים, שיש לו אינטרסים ייחודיים שאין למצות אותם במסגרת המאבק הכללי של ההסתדרות למען השכירים.
משבר המנהיגות היה בהחלט טראומטי, ובשיאו הודח בן-גוריון ממפא"י (!) ואף הוכתם כ"פשיסט". בחוגי גח"ל (גוש חרות-ליברלים, שקדם לליכוד) קיוו שריסוקו של בן-גוריון כמנהיג "מפלגת השלטון הטבעית" של ישראל, יביא להגשמת החלום העתיק של "בגין לשלטון", שרבים בימין כבר נואשו ממנו. אבל ישראלים שמתעניינים בחברה ובפוליטיקה יופתעו להיווכח שהבחירות לא גרמו כמעט לשינויים במפה הפוליטית, חרף המשבר במפא"י. מפלגת השלטון רצה לבחירות תחת דגל "המערך", כלומר שילוב כוחות של מפא"י והתנועה לאחדות העבודה פועלי ציון, בהנהגת יגאל אלון וישראל גלילי. ההנהגה הוותיקה של מפא"י בראשות לוי אשכול, גולדה מאיר, פנחס ספיר, אבא אבן וזלמן ארן, הובילה את המערך ל-45 מנדטים בכנסת השישית. החלק המתון של הכנסת מנה גם את מפ"ם (8 מנדטים), הליברלים העצמאיים (5), שתי סיעות קומוניסטיות (4), את אורי אבנרי (העולם הזה) וארבעה ח"כים ערבים המסונפים למפא"י. ביחד נוצר רוב מרשים של 67 חברי כנסת.
הימין החילוני מנה רק 36 ח"כים: 26 מגח"ל (ליכוד בעתיד) ו-10 מרפ"י, רשימתו של בן-גוריון שנחלה כישלון חרוץ בבחירות. לפחות מבחינת התדמית העצמית של אנשיה, ניתן להגדיר את רפ"י גם כמפלגת מרכז. המפלגה הדתית לאומית (מפד"ל) שלחה לכנסת השישית 11 ח"כים, ויש לזכור שאיש מהם לא היה נחשב ללאומן במושגים של ימינו. ח"כים אחרים מהמפד"ל נחשבו למתונים, וכמה מהם לא נשטפו בטירוף הלאומני גם אחרי יוני 1967. החרדים זכו בשישה מנדטים נוספים שהתחלקו בין אגודת ישראל (4) ופועלי אגודת ישראל (2). לסיכום: לכנסת השישית נבחרו 67 ח"כים מתונים יחסית, 26 אנשי הימין הלאומני, 10 מהמרכז הבן-גוריוניסטי, 11 מהמפד"ל (עם רוב למתונים) ושישה חרדים.
המספרים האלה ממחישים באורח משכנע את רעידת האדמה שחלה בשנת 1967, שתוצאותיה ניכרו רק מקץ שנים לא מעטות. בחינה השוואתית של המצב כיום מדברת בעד עצמה. אחרי שמפ"ם, הליברלים העצמאיים, המפד"ל המקורית והמתונה ורפ"י נעלמו לגמרי מהמפה הפוליטית, ואחרי שתנועת העבודה בראשות אהוד ברק התמוטטה לחלוטין, מצטיירת בכנסת ה-18 התמונה הבאה: ימין לאומני מוצהר (ליכוד 27, ליברמן 15, איחוד לאומי 4, בית יהודי 3 ), 49 ח"כים. מרכז לאומני (קדימה 28, עבודה 13), 41 ח"כים, חרדים לאומנים מוצהרים (ש"ס) 11 ח"כים. שמאל רעיוני מסוגים שונים (חד"ש 4, מרצ 3) שבעה ח"כים. ערבים (בל"ד 3, תע"ל 4) שבעה ח"כים. חרדים עם אינטרסים קואליציוניים ואוריינטציה כללית שנוטה ימינה, 5 ח"כים (יהדות התורה).
יש להביא בחשבון את מגוון הדעות והניואנסים בתוך הסיעות. בש"ס שולט כיום אלי ישי, שהפך את "מנהיגו הרוחני" הרב עובדיה יוסף לווסל פוליטי שלו. ניתן לקטלג את ש"ס כחלק מהימין הקיצוני, שבו התגברה מאוד הנטייה הכהניסטית. קדימה מייצגת את המעמד הבינוני החילוני, האשכנזי ברובו, אבל גם בה יש רוב גדול של אנשי ליכוד לשעבר, עם אוריינטציה ביטחוניסטית מובהקת. במפלגת העבודה יש אגף יוני קטן הקרוב למרצ, אבל גם לח"כים האלה, שקוראים לעצמם "יונים", יש נטייה להתקפל בשעת חירום, לחימה או גיוס תמיכה בינלאומית לתוקפנות כלשהי באזור. בליכוד ישנם כמה ח"כים ליברלים בנושאים אזרחיים, אבל לא בהכרח יונים. חילופי ח"כים בין קדימה לבין הליכוד היו הופכים את שתי המפלגות ליותר הומוגניות מבחינה רעיונית.
יחסי הכוחות בכנסת הנוכחית עלולים להביא לחקיקה גזענית אנטי-ערבית, שתביא לניכור מוחלט של האזרחים הערבים מהזירה הפוליטית הישראלית ותנציח את שלטון הימין. אין כיום בכנסת מספר סביר של ח"כים כדי לסכל מתקפה על איראן, או שימוש בנשק גרעיני, או גירוש ערבים, או מעשי תוקפנות אחרים שיביאו לבידודה המדיני המוחלט של ישראל. ניתן לסמוך, בזמנים קשים לעתידה של החברה הישראלית, רק על ארבעה חברי הכנסת של חד"ש ועל שבעת עמיתיהם מהסיעות הערביות; אם התוקפנות המתוכננת תהיה אווילית מדי ואם לא תהיה התייצבות מוחלטת של המרכז הלאומני בעדה, ייתכן שגם מרצ וחוגי ציבור שמסונפים אליה יצטרפו בהדרגה להפגנות השמאל נגד הטירוף המשתולל ותוצאותיו החמורות. כך שבמקרה האופטימלי תיתכן התנגדות תקיפה למעשה הרפתקני במיוחד של הממשלה הלאומנית מצד 14 ח"כים, שאליהם יחברו אולי גם שניים או שלושה ח"כים ממפלגת העבודה. זהו הניתוח היחיד (המגוּבה במספרים) שמנסה גם לחזות התפתחויות עתידיות. לצערו העמוק של הכותב, הוא גם מדויק לגמרי.
לכן חשוב לארגן מחדש את הזירה הפוליטית הישראלית על בסיס רעיוני מוצק, וליזום כמה פעולות מעשיות בטווח המיידי. הדחתו של אהוד ברק ממנהיגות העבודה היא צעד ראשון הכרחי, כדי שהבורגנות היונית תוכל לארגן מפלגה גדולה, שתתנגד להחרפת היחסים עם העולם הערבי והמוסלמי ולהרפתקאות מסוכנות הנגזרות ממנה. בנוסף יש להקים מפלגת שמאל מאוחדת גדולה, שתכלול את האגף הרדיקלי של מרצ, את חד"ש ואת כל תנועות השלום והמחאה הרבות והפעילות שקמו בארץ, כתגובה על המצב שתואר כאן. יש להילחם מחדש על קיום ההגמוניה של השמאל בתרבות, באמנות ובבידור הישראליים, ולעודד מלמטה שינויים פוליטיים, שבלעדיהם נאבד כולנו.
* התפרסם ב"כל העיר".
לפי ברעם עד מלחמת ששת הימים הכל היה נחמד מאד. ברעם שכח את הפידאיון שרצחו יהודים ככל שהשיגה ידם ממש כמו תנועות הטרור הפלשתיניות היום. ברעם שכח את הפעילות הבילתי נפסקת של הערבים נגד ישראל באו"ם. ברעם שכח למה פרצה מלחמת ששת הימים – כי מצרים וסוריה (קע"מ – קהילה ערבית מאוחדת) הכריזו מלחמה על ישראל סילקו את האו"ם מגבול ישראל מצרים והודיעו שבכוונתן להשמיד את ישראל. ברעם גם שכח שהסיבה שהכבוש עדין נמשך היא סרובם של הפלשתינים לדון על האפשרות שישראל תמשיך להתקיים. עד כאן הדימנסיה. גם הנתוח של ימינו לוקה בחסר. גוש השמאל התפורר ולמעשה אינו קים יותר כי הישראלים פשוט הפסיקו להאמין לפלשתינים. כשאני כותב פלשתינים הכוונה לא רק לפלשתינים באיו"ש ועזה אלא גם ואולי בעיקר לערביי ישראל. כל מי שקורא את "החזון" של ערביי ישראל יכול רק להתמלא יאוש מהאפשרות שיהיה כאן שלום עם הפלשתינים כי חוץ מהאמנה הפלשתינית והמצע של החאס אף פעם לא נכתבה הצהרה שקוראת באופן כל כך מפורש ובוטה להשמדת מדינת ישראל. לכן נשאר בכנסת שמאל רעיוני של 3 ח"כים של מרץ בלבד. חד"ש אינה שמאל. היא מפלגה לאומנית ערבית שמתהדרת במלל כמו שמאלי ובכמה יהודים לקשוט. המסקנה שאותה מסיק כל אדם שפוי/הגון (מה שמוציא מיד מהכלל את רוב מצביעי חד"ש ויתר המפלגות הערביות לאומניות) היא שעד שהפלשתינים לא ישנו את כוונותיהם המוצהרות דעת הקהל היהודית תמשיך להגרר ימינה ולעומת זאת אם הפלשתינים יראו שמץ של ענין בסיסמא שתי מדינות לשני עמים ב(במקום סיסמתם היום שתי מדינות לעם אחד) יש סיכוי רב שדעת הקהל בישראל תחזור שמאלה מהר מאד כפי שהיה לאחר חתימת הסכם אוסלו ועד שערפאת החל במסע הרצח שלו.
לצערי אין לשמאל האמיתי – לחד"ש ומקורביה – שום הגמוניה תרבותית, כפי שטוען חיים ברעם. — ההגמוניה מצויה אצל המתחזים לשמאלנים, אצל "אינטליגנצית השמאל-ימין" – עמוס עוז, א"ב יהושע וחבריהם, שתומכים במלחמות השולל היזומות בידי שליטנו, ואח"כ עושים "אחורה פנה", וחוזר חלילה. לצערי הם משמשים כנרות הסברה לימין הקיצוני-הציוני, בזמן של כיבוי מאורות כללי במדינה.
המצב השתנה. ספירת המלאי החדשה — תחת הכותרת "מי לנו – מי לצרינו"? — נעשית בקרב הששים לקרב על הדרגה הנכספת/נחשפת "רב-אלוף". זו ממש "מלחמת ש-בשין". מלחמה שמתנהלת על כל עין ואוזן. ואוזן המן, זו אוזנו של אהוד ברק האלים, נחשבת לחשובה ביותר! כי על פי הנוהג והחוקן, הוא המחליט מי יהיה הרמט"כך הבא.
עתה, משחשף גבי סיבוני שהוא הדליף לגבי אשכנזי את "מסמך גלנט", אמחזר תגובתי — כעסתי שאוניברסיטת ת"א "מארחת" מכון שיוצר פשעים דוקטרינאליים לצבא. אתמול כתבתי (בתגובה לפרופ’ מני מאוטנר): "לא הכל! – לא לתת לאוניברסיטת ת"א לארח מכון מחקר צבאי שמטיף אלימות! בעלי המחקר "השימושי" פסבדו-אקדמי שמאחריו עומדים יוצרי "דוקטרינת דאחיה", שהתמקמו באת"א – כאילו היתהWest Point – אקדמיה של צה"ל… כל בר דעת שמעיין בפירסומי "המכון למחקרי ביטחון לאומי" – INSS יסכים שאין מקומו של בית היוצר של הדוקטרינה האלימה ע"ש דאחיה –מיסודם של אל"מ [במיל] גבי סיבוני ואלוף [במיל] גיורא איילנד– באוניברסיטה. זאת למה? – כי בשם הדוקטרינה הזאת "יושמדו כפרים ושכונות שמהם יירו על ישראל".
* האם לא קראו באת"א את דבריהם – ש"המלחמה הבאה תהיה בין ישראל ללבנון ולא בין ישראל לחיזבאללה… שמלחמה זו תביא לחיסול צבא לבנון, להרס תשתיות לבנון ולסבל קשה לאוכלוסייה"? האם ראוי לאוניברסיטה במדינה שבה חיים ניצולי שואה להיות אכסניה לאידיאולגיה רצחנית שכזו?
* האם ראוי ללמד לימודי חיסול באוניברסיטאות ישראליות?
* האם נכון ללמד פסיכולוגים שבתום לימודיהם עובדים בשירות השב"כ איך לענות פלסטינים בשיטות שאינן משאירות עקבות?
[המשך]
[המשך]
סיבוני לא הסתפק במקום ש"הארץ" נתן לו לפרסום את הגיגיו הפשיסטיים! הוא השתמש בשמו, כראש "מכון המחקר האסטרטגי" ליד אוניברסיטת תל-אביב למטרות מסוג אחר. אבל בניגוד לעבר, הפעם אינו בא למכור לציבור את "דוקטרינת דאחיה" האלימה, שהוא והאלוף הבלונדיני גיורא איילנד כתבו יחד – שם ב"מכון המחקר", ופרסמו בין היתר ב"הארץ" וב"עדכן אסטרטגי". הפעם סיבוני מנסה לעזור לחברו האלים להתמנות לרמטכ"ל, ומפיץ מסמך מזויף לשם כך. אבל מי שירצה לחפש ולמצוא הבדלים מהותיים בין אייזנקוט, לגנט או גלנט יזדקק למיקרוסקופ! – כולם אשכנזים מאותו השטנץ! כולם מתקיימים על כיבוש לא-חוקי ואלים. כולם חתומים על "דוקטרינת דאחיה"! כולם טמאים ונטולי מוסר יהודי בסיסי! — האם נכון לארח מדליפי "מסמך" כזה באת"א? – יפוטר סיבוני לאלתר!
ועוד: אנו חייבים, בניגוד "לדעת" נהנתניהו וברק, לתמוך ב"מלחמות הגנרלים". כי אלה
טובות לאין ערוך–ממלחמות שולל–ומהדוקטרינה האלימה של סיבוני, איילנד ושותפיהם. נימוקי: מלחמות השולל האחרונות הביאו לישראל הרבה אסונות. בלבנון הרס חיל האוויר של דן חלוץ את רוב שכונת דאחיה – "צהלה" של ביירות. שם גם נולדה הדוקטרינה האלימה של סיבוני ואיילנד, הקרוייה ע"ש דאחיה. שם ירו ח"א ויח’ "המנתץ" מליוני פיצצונות מצרר שממשיכות עד היום להרוג אזרחים. לא עברו שנתיים ואהוד ברק שלח את הצבא לחסל את הרגיעה – התהאדיה. ב"עופרת יצוקה" לא נתנו האמריקאים לצבא להשתמש בפצצות מצרר… במקום זה צה"ל ירה זרחן, וקיבל דו"ח חמור על פשעי מלחמה שכתב שופט ציוני – ריצרד גולדסטון. ומשם המשיכו הדגנרלים, גם הפעם בהנחיית אהוד ברק, ופשטו על המשט ההומניטרי לעזה, ורצחו 9 טורקים. השופט טירקל [="טורקי קטן" בגרמנית] עוד דן בעניין, וכך גם העולם.
אז שימחו ושישו במלחמות גנרלים – הם מביאות פחות נזק ממלחמות השולל של ברק וצוות גנרליו!
הבנת הנקרא
לא עשיתי שום אידיאליזציה של המצב עד יוני 67. מי שיודע לקרוא בין השורות (לא צריך להאכיל את הקוראים בכפית) היה מבין, שהלקח העיקרי המאמר הזה הוא שדווקא כנסת נאורה יחסית עמדה מאחורי מלחמת ששת הימים ותחילת הניסיונות להיאחז בכיבוש.
הדחת אהוד ברק?
אולי עדיף להמליץ למתנגדיו להעניק לו שלטון בלא מצרים במפלגתו ולהקים מפלגה ורודה?
אני אומר זאת גם בתור איש חד"ש שיודע שההסתה הלאומנית ממנה מושפעים העמלים אינה מאפשרת להם לתמוך בנו. הם לא מטומטמים ויודעים שמבחינה מעמדית טהורה דב חנין טוב להם יותר מביבי נתניהו.
התנגדותם לשמאל הרדיקלי אינה נובעת לא מבורות ולא מ"התנשאות השמאל", אלא מאידיאולוגיה לאומנית ברורה שהם פשוט מאמינים בה ומוכנים לסבול ואף לרעוב בגללה.
הדרך היחידה להביאם אלינו (במאסות גדולות) כעת היא לוותר על עמדותינו, ולצערי יש בשורותינו כאלה שאולי לכך הם חותרים.
לכן חשוב שהפקידה הפלוגתית המוכה תחזור להיות פמיניסטית סוציאל דמוקרטית.
חבל על המאמצים והאנרגיה-העסק אבוד וגמור,אנו נמצאים בימי ויימאר האחרונים .מוטב שכל אחת ואחד מאיתנו יכין את עצמו לבאות שזה אומר להצטייד בדרכון ואזרחות שנייה ,להכין כרטיס טיסה/הפלגה פתוח,חשבון בנק בחו"ל ולהיות בכוננות הימלטות מהירה.
עשירי המדינה ושועיה כבר הבינו זאת מזמן והם הכינו לעצמם דרך מילוט כולל מטוס ואוניה פרטיים כדי לא להיות תלויים במסוק האחרון.
אם כל הכבוד לחיים ברעם (כבוד רב!) הוא מזכיר לי את פיתגורס
או אולי היה זה ארכימדס ששרטט בחול בעיה גאומטרית וצעק על
חייל שהפריע לו "אל תמחק את המעגלים שלי". . .
אני רק יכול לחזור ולומר: "עזבו את הציורים בחול – הם לא יברחו!
להוציא את היהודים מהגטו – זאת היא ה-משימה היחידה שחייבת
לעמוד על סדר היום של השמאל על פני כל אידאולוגיה אחרת. . .
"יציאת מצרים, שנות האלפיים". . . למשימה זו אפשר וצריך לגייס
המונים שמאסו מהחיים בשטעטל מוקפים בחומה סגורה ומסוגרת
ולחזור לאדם באשר הוא אדם, לזכויותיו וחובותיו. . .
ההשוואה כמובן מוטעית.
אפשר לחלק את הפוליטיקה הישראלית לשני עידנים בעידן הראשון מקום המדינה עד שנות השבעים ומשנות השבעים עד ימינו.
בעידן הראשון כל המפלגות צידדו בהתפשטות טריטוריאלית (פרט למק"י ורק"ח השוליות וחסרות ההשפעה) מה שהגדיר את השמאל היה צידוד בסוציאליזם/קולקטיוויזציה/סימפטיה ותמיכה בברה"מ. בעידן השני מה שמגדיר שמאל הוא התמיכה בפשרה טריטוריאלית. הניסיון לעשות השוואה בין שני העידנים הוא חסר טעם.
שכחת לציין את תחושת המצור (לא רק תחושה) והפחד משואה שניה. נאומי רהב של מדינות ערב ובראשן נאצר לא הותירו שום מקום לספק.
גם EYES2C צריך לשפוט את ישראל מול אותם נאומי רהב, לפני שהוא שופט את רצחנותם של הגנרלים של צה"ל דהיום. וזאת מבלי להזכיר אמנות פלסטיניות/חמאסיות (איראניות/חיזב-אלליות). מה שגם אין שום פיתרון המוצע ל"סכסוך" מול לבנון, זולת אריזת מזוודות ושחיה בקבוצות גדולות.
מלחמת ששת הימים הייתה כמעט יציאה מחושך לאור, מעבדות ל"כאילו" חירות.
בסופו של עניין, ההתנחלויות שיעבדו את הכיבוש לטובתן, ואנו לכודים במן מציאות בוסנית. רק שלא פיתרון בוסני יוציא אותנו מזה. המציאות הבלתי נסבלת של חיי פלסטינים במן גיהנום בירוקרטי ופיזי, שסופו גיהנום עלינו.
לצערי, חד"ש, שהיא ה"סמן הימני" במפלגות הערביות, אין בה פוטנציאל ליהודים רבים, כיוון שאינה מכירה בציונות.
כאחד ששקל ברצינות להצביע לחד"ש, ועיינתי שוב ושוב במצעה, הבנתי לבסוף שאיני יכול בלב שלם לעשות זאת (לא שמר"צ זה מי יודע מה…).
ונראה לי שאין ביטוי הולם לשמאל הומניסטי.
השמאל המוצג באתר זה יותר דומה לימין פלסטיני. הומינזם, שאיפה לחיים ביחד, תוך התחשבות בשונה ובאחר, אינם משתקפים פה.
יש יותר דה-הומניזציה לישראל (תוך התעלמות גסה ממעשים לא אנושיים גם בצד הפלסטיני) מאשר ניסיון אמיתי לגישור ולמציאת פיתרון סביר.
על מה שכתבת אני יכול רק להגיד מ.ש.ל. – מה שרציתי להוכיח. אם כנסת נאורה יחסית עמדה מאחורי מלחמת ששת הימים קל וחומר שכנסת ימנית פשיסטית כמו היום יכולה להוביל אותנו רק למחוזות אפלים ונוראים. והרי בדיוק כמו שכתבתי המצב בדיוק הפוך – כנסת נאורה נאלצה להכנס למלחמה בגלל פשעי הערבים ותוצאת התנהגות הערבים בכלל והפלשתינים בפרט מאז ועד היום היא כנסת ימנית לכאורה שברגע אחד בגלל התנהגות נכונה של הפשלתינים תהפך לכנסת שוחרת שלום. אם אתה לא מאמין שאפילו כנסת כזו יכולה להביא שלום אני מציע לך לקרוא את מיכאל איתן היום, אולטרה ימני איש ארץ ישראל השלמה שמוכן לההיפך ליונה צחורה כולל נטישת רוב הגדה אם רק יראו הפלשתינים רמז קלוש לכך שהם מוכנים לישם את הסיסמא שתי מדינות לשני עמים. שבת שלום.
השבר לא התחיל עם מלחמת ששת הימים – תחילתו בדוקטורינה הציונית שהצדיקה את הנכבה, שלא אפשרה לפלסטינים לחזור לכפריהם ולעריהם, שראתה ברוב יהודי את המטרה. זו המציאות.
ההמשך הוא מבצע סיני, מלחמת ששת הימים וגו’.
ברור שמלחמת ששת הימים היא מאורע דרמטי ביותר שמותיר חותמו עד היום (רצון לחזור על נצחון "זבנג וגמרנו"). הוא שינה את המציאות באזורנו, הפך אוכלוסיה שלמה לכבושה. אך אל לנו לשכוח שחלק גדול מאוכלוסיה זו הם פליטי 48, החטא הקדמון.
איני יודעת כמה שנים עוד יימשך הכיבוש בצורה זו או אחרת, הוא יכול להימשך גם במסווה של "מדינה פלסטינית עצמאית", כפי שנמשכת השליטה המוחלטת של ישראל בעזה גם לאחר הנסיגה החד-צדדית. אני בת 56 כיום, במלחמת יום הכיפורים שרתתי בצבא, אני מקווה שאזכה לראות התפכחות מלאה מדיכוי העם הפלסטיני.
האם אזכה לכך? לא בטוח.
ועדיין חייבים למחותת, להתריס, להפקין, להתנגד.
חיים,
החשבון האמיתי של הכנסת הנוכחית הוא זה: בהנחה שנתניהו ואבו-מאזן יגיעו לטיוטת הסכם שאותה אפשר יהיה להביא לאישור הכנסת, יצביעו בעד הסכם כזה (שקויו הכלליים ידועים) 25 מתוך 43 הח"כים של הליכוד וישראל ביתנו ("הימין הלאומני"), לפחות 35 מתוך 41 חברי העבודה וקדימה ("המרכז הלאומני"), 10 מתוך 16חברי ש"ס והחרדים האשכנזים, שלושת הח"כים של מרץ (עד כאן 73), ואם לא יהיה פילוג משמעותי במחנה הפלשתיני, גם כל חברי חד"ש, תע"ל ובל"ד- רוב עצום. אפשר להביא בחשבון שולי טעות גדולים בחשבון הזה, כי רבים מאלה שלא יצביעו בעד יהיו נפקדים ונמנעים, מספר המתנגדים צפוי להיות כה זעום, שלמחאות המתנחלים לא יהיה שום סיכוי ממשי. מכיוון שחשבון זה ידוע היטב לכל, אין זה פלא ששיחות ישירות בין נתניהו ואבו-מאזן כה מפחידות את מתנגדי השלום. את אלה אפשר לזהות לפי כמה סימנים: יש להם רעיונות יותר טובים מאשר הפתרון של שתי מדינות לאום, הם בטוחים לגמרי שרק אחד הצדדים אשם כולו בסכסוך והצדק כולו נמצא אצל הצד השני, ולעתים קרובות הם מתפרנסים יפה מכספי כל מיני עמותות הממומנות בכספי זרים, מימין כמו משמאל, ועיקר מטרתם לחרחר מלחמה בין יהודים וערבים.
ימין ושמאל בעיני המתבונן
החלוקה ל"ימין" ו"שמאל" (ואני לא מתייחס בכלל לנושא הכלכלי-חברתי אלא רק לפוליטי (יחס לסכסוך ולפתרונו) היא יחסית, ותלויה בעיני המתבונן
יכול להיות שלקוראי האתר זה יהיה מוזר, אבל בעיני רבים מתושבי ישראל היהודים, קדימה היא "שמאל", והבית היהודי הוא מרכז מתון.
אם קובעים את הקו המפריד בין ימין ושמאל באמצע דעת הקהל הישראלית, החלוקה שמציע ברעם תלושה מהמציאות
יש לקחת בחשבון, שקדימה, העבודה וחלק מהליכוד ומפלגת ליברמן דוגלים היום (לפחות להלכה) במה שדגלה מר"ץ לפני 20 שנה, וסיסמה שהושמעה בהפגנות חד"ש (שתי מדינות לשני עמים) לפני שנים היא מה שאומר (אולי מתכוון, אולי לא) ביבי נתניהו
הבסיס הרעיוני המוצק שעליו כותב חיים איחוד השמאל שיכלול את חד"ש, מר"ץ ואנשי תנועות שלום לא יחזיק מים ולא יכול למשוך את הרוב הרואה עצמו ציוני
לאמנון נוימן,
אם הגעת למסקנות כאלה, קשה לי להבין במה איכזבתי אותך. ושרגא? מי אמר שהבעיה נוצרה רק בשנת 1967? למה אנשים מסוימים קופצים באורח אוטומטי, כאשר רק נדמה להם שמישהו מנסה לנתח את האמת גם בדרכים אחרות, כולל התמונה המגובה במספרים, שציירתי במאמר הנוכחי
חיים ברעם בוודאי מכיר את ההיסטוריה ויודע שהכיבוש הציוני לא החל ב-1967. הנכבה והממשל הצבאי הם ביטויים בוטים של כיבוש.
זאת ממש אגדה שהחברה הישראלית החלה להסתאב רק ב-1967. ובן גוריון עם חבר מרעיו לא החלו את פועלם רק במסגרת רפ"י ורק במסגרת זו החליפו את חברבורתיהן.
גם חבר בולט של האגף "היוני" במפא"י, משה שרת קרא ב-1942 לביצוע "טרנספר" ועוד ועוד.
עם כל הערכתי אליך חיים, הפעם איכזבתני ואני מחפש מילים ציבוריות לבטא זאת.ספירת המלאי שלך אינה אומרת ולא כלום , ההיסטוריה חוזרת על עצמה בקווים כללים ביותר אך בעקביות דטרניסטית . .
מדינה זאת שהייתי שותף להקמתה כםי ששנאמר בדמי , לא הצליחה להשתלב באזור וגורלה נחתך כפי שקרה לפלישתים , ולצלבנים ,שלא היו מסוגלים או לא רצו להשתלב באזור . הייותנו תנועה קולוניליסטית קלאסית עוד מתחילתה בסוף המאה ה,19 כנראה לא איפשרה לה להתעשת לאחר הקמתה והתוצאות מתגלות לכל בר דעת , תקוותי היחידה היא שהעולם המפותח ובעל ההשפעה, ועל רקע השואה יחייב את ישראל ובאם צריך גם בכח לחזור לשפיותה שמעולםלא התברכה בו בכמות רבה וליצור בארץ אומללה זאת את מדינת כל אזרחיה אין מוצא אחר. עלה ןצלח.