בית המשפט העליון בארה"ב הפיל לפני שבוע את החוק באריזונה שקבע שמותר לעצור אנשים אם יש חשד שהם שוהים בארה"ב באופן לא חוקי. כלומר, אם מישהו נעצר בשל חשד לסחר בסמים, למשל, ואין עליו סמים, עדיין ניתן להחזיקו במעצר אם יש חשד שאין לו מעמד חוקי (אזרחות, גרין קארד, ויזה). בית המשפט קבע, בין היתר, שהחוק אינו חוקתי משום שהגירה היא תחת פיקוח פדרלי ולא בתחום האחריות של הממשל המקומי של כל מדינה. התרעומת הציבורית היתה גדולה בשל החשש הסביר ששוטרים ינצלו את החוק כדי לעצור את כל מי שנראה "לא חוקי" (קרי, מקסיקני) באמתלות מופרכות, כדי לבדוק את סטטוס ההגירה שלהם. זה היה מחייב את כל מי שנראה מקסיקני לשאת עליו ניירות המוכיחות את אזרחותו או את שהייתו החוקית. לא בכדי, החוק נתפס כגזעני.
יש לזכור שלא כמו הישראלים, אמריקאים לא נושאים תעודת זהות ואף רואים בדרישה כזאת פגיעה בזכויות הפרט שלהם. גם הרעיון ששוטרים יתבססו על המראה האתני של חשוד בכדי לדרוש ממנו הוכחה לסטטוס הלאומי שלו אינו גוזל את שנתם של מרבית הישראלים (שאינם נראים ערבים). להיראות "ערבי", וכעת גם "אפריקאי", משמעותו ששוטר יכול לגשת ולבקש תעודת זהות, ומבחר הטרדות אחרות. לא מפתיע, אם כך, שישראל מאמצת בקלות את שנאת (העובדים) הזרים שזה לא כבר פשטה בארופה וכעת מגיעה לשיאים חדשים בארה"ב.
כתבה ב'יומן' מלפני מספר שבועות התרכזה ביחסם של תושבי אילת לפליטים מסודן ומאריתריאה העובדים בבתי המלון המקומיים. רמת הגזענות לא היתה מביישת את תושבי מיסיסיפי בתקופת ג'ים קרואו. נראה שעבור יהודים-ישראלים לקחי השואה הם, שלשנוא יהודים זה רע, אבל גזענות כלפי אנשים שחומי עור המשתכרים פרוטות, שברחו ממדינות מוכות מלחמה ורעב כדי לנקות לנו את השירותים, מבורכת.
לא יפלא אפוא שהממשלה, מהחשוכות שידעה המדינה, מצאה לנכון לגרש ארבע מאות ילדים על משפחותיהם שאשרת השהייה שלהם פקעה זה מכבר. אחרי כל המאמץ להלבין את המאגר הגנטי המקומי עם מהגרים (לא עולים) מרוסיה, חלילה לנו שנשחים חזרה עם ה"כושים" והתאילנדים "אוכלי הכלבים".
בזמן שבארץ הקודש לומדים שנאת זרים מהגויים, בצד הזה של האוקיינוס השנאה למוסלמים לא היתה מביישת את ברוך מרזל. בעקבות שערוריה שטותית סביב מרכז קהילתי מוסלמי שאמור להיבנות שני רחובות מאתר 9/11, החור באדמה שנותר לאחר שנשרפו מגדלי התאומים באותו יום גורלי, מסתבר שהאמריקאים שונאים מוסלמים. ברחבי ארה"ב מפגינים נגד הקמה של מסגדים חדשים, או הרחבה של מסגדים קיימים. במאי השנה הונחה פצצה מחוץ למסגד בפלורידה, ביולי הפגינו אלפים בטנסי ובקליפורניה נגד הקמת מסגדים בקהילות מקומיות. כנסיה אחרת בפלורידה ביקשה היתר (וסורבה) לשרוף קוראן כחלק מטקס זכרון ל-9/11. ניוט גינגריץ', הסמן הימני-שמרני של הרפובליקאים, טען שביום שבו יקימו כנסיה בערב הסעודית, זה היום שבו ניתן להקים מסגד ליד אתר 9/11 (כי למה לארה"ב להאפיל על ערב הסעודית בענייני חופש דת?), ושלאפשר לקהילה המוסלמית הסופית (Sufi) להקים את המרכז במנהטן, זה כאילו שיוקם אתר הנצחה להיטלר ליד המוזיאון לסובלנות (האירוניה עושה לי סחרחורת). הימין הנוצרי-הקיצוני החליט שאיסלאם כלל אינו דת אלא כת, ואי לכך הוא אינו זכאי להגנה הניתנת לדתות אחרות לפי החוקה האמריקאית (ודווקא החוקה לא מבדילה בין דת לכת, כך שזו טענה טפשית).
בעוד שהשיח הציבורי האמריקאי מתמקד במסגדים ובפועלים ממקסיקו, והישראלי בגירוש ילדים, עולה השאלה האם ההתעסקות עם התכנים האלה אינה פשוט הסחת דעת מבעיות חברתיות-כלכליות אמיתיות. האם גירוש זרים וליבוי אש הגזענות אינה אלא הקולוסיאום המודרני שנועד להסיח את דעת ההמונים ממצוקות כלכליות, מלחמות בלתי נגמרות, ושחיתות השלטון.
אם נהיה כנים, שנאת זרים נטועה בנו – בני אנוש – חזק. אותם זרים מתחלפים, אם אלה מהגרים אירים לארה"ב, יהודי ארופה, ערבים מצפון אפריקה בצרפת, או סודנים באילת. הם תמיד מלוכלכים, לא מוסריים, וכן – קצת מסכנים. תפקידו של שלטון דמוקרטי הוא להגן על זכויות האדם, הפרט והאזרח של המיעוט ולמנוע רדיפה וביטויי שנאה. היות שזהותו של המיעוט משתנה, כך גם משתנים ביטויי השנאה ומנגנוני האפליה, אך עקרון ההגנה על המיעוט אמור להיות אוניברסלי.
ולמרות זאת, נראה שממשלות מדינות המערב דווקא עסוקות בליבוי השנאה. אם זו צרפת עם האיסור על הבורקה, או האמריקאים עם שריפת קוראנים וגירוש מהגרים, או ישראל עם גירוש העובדים הזרים. אך שאלת היסוד – למה יש הגירה כלכלית, למה אנשים עוזבים את משפחותיהם ואת כל המוכר להם כדי לחיות בתנאים לא-תנאים, להיות מושאי שנאה ופחד, לחיות בפחד מפני שוטרים או סתם בריונים – לא ממש מגיעה לתודעת הציבור.
בארופה אכן ישנם מהגרים רבים ממדינות עניות. אך ההגירה אינה אקראית. למדינות ארופה מגיעים מהגרים ממדינות שהיו קולוניות עד אמצע המאה ה-20. המודל הכלכלי של השיטה הקולוניאליסטית היה של כריית המשאבים המקומיים בקולוניה למטרות יצוא של חומרי גלם שיועבדו ויוכנסו למוצרים מורכבים במדינות תעשיתיות. כך שבעוד שמדינות אפריקה, ובמידה מסוימת אסיה, הפיקו את חומרי הגלם, התעשיה המתקדמת באירופה ואח"כ בצפון אמריקה השתמשה בחומרי הגלם לפיתוח מוצרים כלכליים. התוצאה היתה שבקולוניות שוק העבודה היה של פועלים פשוטים בשכר נמוך, וכל מוצרי הצריכה יובאו מבחוץ.
המודל הכלכלי הזה נשאר במידה רבה בעינו גם היום אך ללא השלטון הקולוניאליסטי. מדינות אפריקה בעיקר נשארו מקור של משאבי יסוד ולא פיתחו כלכלה מודרנית. הסיבה לכך היא לעיתים קרובות שמדינות המערב השכילו לשמור על שליטה כלכלית ישירה או עקיפה על אותם משאבים על ידי השחתת שליטים קיקיוניים. בעוד שבאירופה ובארה"ב ואח"כ ביפן ובסין הפכו את חומרי הגלם למוצרי צריכה.
הבעיה היא שהמודל הכלכלי הזה לא עובד יותר גם בשבילנו, במדינות המתועשות. ראשית, משאבי היסוד הולכים ומתכלים, מה שמייקר את מוצרי הצריכה ומחריף את רמת הניצול והדיכוי בקולוניות לשעבר המנסות לשמור על עלות ההפקה של משאבי היסוד נמוכה. יחד עם זאת, השוק למוצרי צריכה הולך ומצטמצם, עקב הירידה בשיעור הילודה במדינות המתועשות, והעליה במודעות לנזק הסביבתי שנגרם מהצרכנות הבלתי פוסקת. (מכאן ההתלהבות מכך שסין והודו אוטוטו תצטרפנה למעגל המדינות הצרכניות, שיהיה עבור מי ליצר עוד מכוניות, טלוויזיות פלזמה וטלפונים סלולרים בעלי תוחלת חיים של שנתיים). הצטמצמות השווקים פוגעת בצמיחה הכלכלית וגורמת לפגיעה בייצור הגוררים פגיעה במקומות העבודה ועליה באבטלה המלווה בירידה בשכר. להוסיף חטא על פשע, בזכות הגלובליזציה חלקים גדולים מהתעשיה הועברו למדינות חצי מתועשות במזרח אסיה ודרום אמריקה וכך צומצם מאגר התעסוקה עוד יותר.
בשני או שלושת העשורים האחרונים התהליך היה מוסווה על ידי יצירת שוק פיננסי ועליה בשיעור האשראי. אך כל זה קרס עם ההתמוטטות הכלכלית של 2008. כעת האבטלה גואה, אבל אין איפה לעבוד. מיעוט ההכנסות ממסים מקשה על תשלום הלוואות והתחייבויות של ממשלות ורשויות מקומיות וזה גורם לפגיעה בשירותים הציבוריים. כל זה מעלה את התסכול של אזרחי המדינות המתועשות ומאיים לערער את יציבות השלטון.
רוח הרפאים של תהפוכות תחילת המאה ה-20 מרחפת שוב בעולם. השאלה היא אם כחברה אנו מסוגלים לדון בבעיות המערכתיות של השיטה הכלכלית הנוכחית או שנמשיך לטמון את הראש בחול. הגיע הזמן לפתוח דיון בשאלות המהות כגון, מה מחירם של הפערים הכלכליים בתוך ובין מדינות? איזו מערכת כלכלית-חברתית אנחנו רוצים לבנות לעתיד, ומה אנחנו צריכים לשנות על מנת להגיע לשם?
אבל קל יותר להפנות את זעם ההמונים למהגרים שהבאנו לבתינו, לחוטבי העצים ושואבי המים שמשכורותיהם משולמות באשראי.
