בשבועיים האחרונים לא עסקנו כאן במסמך גלנט המזויף, והעדפנו לעקוב בתשומת לב מוחלטת, אבל משועשעת, אחרי צבא הפרשנים מטעם, ש"הסבירו" את הפרשה בהתאם לאינטרסים הישירים של הגנרלים או הפוליטיקאים שאותם הם משרתים בכל ימות השנה. הסתפקנו אפוא בבוז שאנחנו רוחשים מזה זמן רב לשני הכוכבים התקשורתיים של הסיפור, רוני דניאל ואמנון אברמוביץ', שקצרו תהילה רבה בזכות הסקופ העלוב שלהם, ועתה עליהם להתמודד עם גלי ההדף המצחינים כאשר התברר סופית שהם העלו חרס בידם, ושכל הפרשה איננה אלא זיוף אחד גדול, מגוחך בפשטנותו האווילית.
שני פרשני מחלקת החדשות של ערוץ 2 היו ראויים לתבוסה הנחרצת שנחלו השבוע מידי משטרת ישראל. דניאל כבר זכה מזמן לכינוי "דובר צה"ל" (לא מחמאה גדולה לעיתונאי, שאמור לחשוף את האמת על הצבא בשיא הידרדרותו) ולכן כישלונו בזיהוי חוסר האותנטיות של המסמך, והמהירות שבה יצא לספר לחבר'ה, אמורים לשים קץ לקריירה המשגשגת שלו. זוהי בשורה טובה: הצבא איננו זקוק עתה לצ'ירלידרס, אלא למבקרים נוקבים שיחשפו את מחדליו בעוד מועד. אברמוביץ' הוא קצת יותר מתוחכם מדניאל (אם כי לא מבריק כפי שהוא חושב את עצמו) אבל תלוי לאורך כל הקריירה שלו בקשרים הענפים שהוא מקיים עם הממסדים השונים. כך מכר איש "על המשמר" את נשמתו בעבור צרור נקוב של סקופים שאינם מעלים ואינם מורידים. כיוון שגם דובר צה"ל אבי בניהו מגיע מאותו הכפר ומאותו עיתון, אין למפ"ם ז"ל סיבה להתגאות בשני התכשיטים שצמחו בערוגה שלה. בניהו משרת את הצבא כבר שנים (גם כעיתונאי וגם כדובר) ורתם את כישרונותיו האמיתיים והמדומים לשתי מלחמות נואלות ונפשעות, מלחמת לבנון השנייה והרצח ההמוני של אזרחים בעזה, שזכה לשם "עופרת יצוקה". אבל אברמוביץ' גרוע הרבה יותר מבניהו. בזמן פרשת לבון כעס מאוד דוד בן-גוריון על עורכי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", הרצל רוזנבלום ואריה דיסנצ'יק. רוזנבלום לא ערך ממש את "ידיעות" אבל כתב שם את המאמר הראשי היומי, שעורר את חמתו של "הזקן". לכן אמר שיש לו ביקורת על שני העורכים: אחד מהם הוא טיפש והשני נחש. מיד טילפן דיסנצ'יק לבן-גוריון ומחה על הכינוי "נחש". את הנמשל תבינו בעצמכם: אברמוביץ' איננו "טיפש", אלא איש קר ושחצן לא קטן, שחש שהמדינה נמצאת בכיסיו רק משום שרבים משועיה מצאו בו צינור מעולה להדלפות שמשרתות אותם, ובדרך אגב גם אותו.
כך שמותר לשמוח במצפון נקי לאידו של אדם בעל תדמית עצמית הומנית, שמשקיע את כישוריו האמיתיים והמדומים כדי לשרת את אדוניו, לעתים מסיבות "רעיוניות" השמורות עימו, אבל גם כדי לקבל באורח בלעדי מסמכים אמיתיים או מזויפים, ולטפח בכך את תדמיתו כסקוּפּר כל-יכול. כך הגיע לאותה תוכנית טלוויזיה אומללה, שלאסונו היה לה גם רייטינג עצום, ונופף בפרהסיה במסמך כוזב, כאשר החובבנות בהכנתו ממש זעקה לשמיים. הלוגו של אייל ארד היה חייב להדליק אור אדום אצל אברמוביץ'. ארד איננו אלא יחצן-על, מתחכך קבוע בראשי המדינה, מחליף נאמנויות כמו גרביים ובעל ביטחון עצמי מופרז. אבל גם אויביו המושבעים לא היו מגדירים אותו כמטומטם. הוא לא היה מוציא מסמך כה טעון על נייר רשמי שלו. שירותי הביטחון של אלבניה היו קולטים את זה בתוך דקה אבל שני הליצנים מערוץ 2 קנו את הלוֹקש וקשה להבין מדוע לא הראו להם את הדלת. האמינות של דניאל ואברמוביץ' לא רק נסדקה, אלא קועקעה כליל, ואם יהיה צורך להזכיר להם את הביזיון כאשר שוב יטיפו בשער בת רבים, יימצא מי שיעשה זאת. הגיע הזמן שצרכני התקשורת הישראלים יבינו אמת פשוטה אחת: קירבתם של עיתונאים ופרשנים לממסד מבטיחה להם נגישות למידע רגיש לפני מתחריהם, אבל המידע הזה נגוע מעצם הגדרתו. דווקא המרחק, הפרספקטיבה, העצמאות המחשבתית והרוחנית שלא לדבר על קצת יושרה ומצפון אנושי, מבטיחים את גילוין של אמיתות החשובות לעתיד כולנו.
אז ההר הוליד עכבר, את אברמוביץ' צריך להגלות ל"הד עפולה" והמסמך היה מזויף. אבל מכל זה לא כדאי להסיק שהקינות על צה"ל ועל מפקדיו היו מיותרות. את המסמך זייפו קציני מילואים (הצד הפלילי כאן אינו מעניין אותנו במיוחד) והתרוצצות סביבו, כולל ההתנהלות של שר הביטחון ושל הרמטכ"ל, חשפה שוב שמערכת הביטחון היא חצר ביזנטינית, מלאה תככים ושאפתנות לשמה, ושתודעת השירות בצבא הפכה לפארסה בחברה נהנתנית והישגית כמו שלנו. המפקדים נעשו שמנים, עבי נפש ואטומים לרחשי לב הציבור. ניתן לומר שהם בעצם כמו כולנו, ואולי קצת יותר גרועים. לא רק על רקע הציפיות הגבוהות מהם, שהן חלק בלתי נפרד מהחינוך הישראלי, אלא גם משום שהם עוסקים מימי בחרותם במעשי אכזריות מסוגים שונים כלפי עם כבוש ונרדף.
בהקשר הזה אין לייחס חשיבות רבה מדי לתחושות הפנימיות של הקצינים הגבוהים או לתדמית העצמית שלהם. הם יכולים לספר בראיונות לכבוד החגים על נפשם הרגישה, על אהבתם לחיות ולילדים, על דבקותם במולדת ועל תחושת השייכות שלהם לחלק הנאור בעולם, שמאמין בהומניזם ובאהבת אדם. הוותיקים מביניהם עדיין סבורים, שווידויים נרגשים מהסוג הזה מחזקים את מעמדם בקרב קבוצת ההתייחסות שלהם, אבל הצעירים יותר (שרבים מהם הגיעו לצבא מהציונות הדתית-לאומנית) לא מטפחים אשליות כאלה לגבי עצמם. הקהילות ששלחו אותם לצבא מצפות דווקא לקשיחות כלפי "הגויים" ולהגדרת ההומניזם כמיועדת ליהודים בלבד. בקבוצות קיצוניות יותר אף מעודדים אותם להשמיד את "עמלק". הפרשיות החוזרות ונשנות של ספרים ופסקי דין הלכתיים, שנועדו לספק הצדקות תורניות למעשי זוועה, מוכיחות את אמיתותן של הטענות האלה.
לכן סביר להניח שיהיה הרבה יותר גרוע, בעיקר אם המערב והעולם המוסלמי יתאמו ביניהם מדיניות כוללת, שתעמוד בתוקף על החזרת השטחים הכבושים ועל פינוי ההתנחלויות. בכל מקרה המצב מוביל למלחמות בלתי פוסקות, ומכאן חשיבותה של מערכת היחסים הממאירה שחשף המסמך המזויף. במחנה השלום הרדיקלי גובר הניכור כלפי החברה הישראלית בכלל והצבא בפרט, אבל גם הנמנים עליו יודעים את מחירה של תבוסה ניצחת, ואולי גם מבינים היטב שפשרה מדינית עדיפה בהרבה על מפלה במלחמה. המטכ"ל משקף ריקבון חברתי מתמשך, המהול באלימות הולכת וגוברת. ירידת יוקרתו של הצבא מבשרת על ערעור הקונספציות הכוחניות העומדות בבסיסה של האסטרטגיה הישראלית. נראה שהסיפור הזניח על המסמך מלמד אותנו בכל זאת לקח חשוב.
* התפרסם ב"כל העיר".
