את צעדם המבורך של האמנים ואנשי התיאטרון, שהכריזו על סירובם להופיע בשטחים בכלל ובאריאל הכבושה בפרט, יש לקבל בהזדהות גלויה. על רקע ההיסטריה בימין וההתקרנפות במרכז הלאומני עלינו לגייס תמיכה מאסיבית בקרב קהל צרכני התרבות בישראל. אסור שהחרם על אריאל יהיה צעד בודד ויש לראות בו חלק מאסטרטגיה מובנית של השמאל להוביל שוב את הוויכוח הציבורי על השטחים בשיח התרבותי שלנו. באקט הפוליטי ההפגנתי יש לשלב גם מחוות דומות בנושא הכלכלי-חברתי, ולהתחיל בשידוד מערכות כללי של עמדות השמאל בנושאים הרעיוניים.
כאשר נפלה ההכרעה ההיסטורית בקרב הגורמים המובילים במעמד הבינוני המשכיל והמקצועי שלנו לנטוש את השכירים מהעשירונים התחתונים לגורלם, היא לא הייתה מודעת לגמרי. הבורגנות החדשה, שנוצרה מקרב בוגרי האוניברסיטאות והקצינים שזה עתה השתחררו מהצבא אל שוק העבודה, זיהתה אינסטינקטיבית את פער האינטרסים שבינה לבין השכירים העניים מהמגזר הערבי והמגזר המזרחי.
הדור הזה החל להשתלט על כל מערכות העוצמה במדינה לקראת מלחמת 1967 וביתר שאת אחריה. בפקולטות לכלכלה זנחו המרצים את הסוציאל-דמוקרטיה, אפילו בלבושה הליברלי למחצה, והקימו דורות של כלכלנים שהאמינו שמוטיב הרווח מיטיב עם הכלל, ודחו את הסולידריות החברתית כרעיון מיושן, שפוגם ביעילות של המשק. הכלכלנים זרמו למשרד האוצר, וגם אלה מהם שהגדירו את עצמם כסוציאל-דמוקרטים ואפילו כקומוניסטים החלו להפנים את התיאוריות, שראו בקיפוח החלשים חלק חשוב מהמאמץ "להבריא" את המשק. כך נהרס האיגוד המקצועי מבפנים, ושני מנהיגי "תנועת העבודה" מדור ההמשך, יצחק רבין ושמעון פרס, הפכו לניאו-ליברלים שתמכו בשמרנים האמריקאים והאירופים.
עריקת מעמד המנהלים התחילה עוד לפני מלחמת ששת הימים, עם הקמת רפ"י בשנת 1965, וחרף העובדה שתהליך הרס ההסתדרות הכללית של העובדים הושלם במועד מאוחר יותר, הזרעים נבטו כבר אז. בשלושת העשורים הראשונים אחרי 1967 נסגרו העיתונים "דבר" ו"על המשמר", חג האחד במאי למעשה בוטל כאירוע ארצי גדול, והעיתונים שנלחמו נגד הממסד ונגד הכיבוש נעלמו בזה אחר זה. בשלב מסוים סברו האליטות שאין להם צורך אפילו בשבועון "העולם הזה" של אורי אבנרי, שחרף צביונו הליברלי (ולא הסוציאליסטי) לחם למען שוויון חברתי, הוקיע את קיפוח המזרחים והערבים וקידם את היעדים המציאותיים של מחנה השלום.
כך התפרק הציבור שמשמאל לליכוד מכל נכסיו. המוני הצעירים שהתחנכו בתנועות הנוער של "ארץ ישראל העובדת" התנערו בגלוי מערכים כמו פשטות, צניעות הליכות ושוויון כלכלי-חברתי, והפנימו את האידיאלים האמריקאיים כדגם הולם לעיצוב דרכם בעתיד. העריקה ההמונית ל"קדימה" באמצע העשור הייתה רק אחת מהתוצאות הבלתי נמנעות של התהליך הזה: מפלגת העבודה היא כיום הרבה יותר קיצונית מבחינה מדינית מ"קדימה" ואפילו מחלקים מהליכוד, ואין לה שום יומרה לשנות את הסדר החברתי הניאו-ליברלי, או את ההשקפה שהצלחה ברמת הפרט היא חזות הכול. על הרקע הזה צמח ארי שביט ב"הארץ" ואף גרועים ממנו בצהרונים המובילים. הרס הבסיס החברתי של אחרוני המאמינים בשוויון כערך מלווה עתה בתבוסה ניצחת עוד יותר במאבק על התודעה. העיתונות היונית עם סממנים סוציאליסטיים נעלמה, והמשבר שפוקד עתה גם את "הארץ" רק משקף את תחושת המצור שפוקדת את הציבור המתון בישראל. האליטות השמאליות, שהתלבטו במשך זמן רב עד שהחלו להסתבך בסתירות הבלתי אפשריות הכרוכות בניסיון לשמור על איזון מסוים בין תדמיתם העצמית ה"שמאלית" לבין דבקותם בציונות, שהפכה כשלעצמה להשקפת עולם ימנית, מסתגרת, שונאת זרים ומעוגנת פוליטית ורעיונית במחנה השמרני בעולם.
בעת ובעונה אחת גואה הביטחון העצמי של דוברי הימין, בעיקר של הזרם הדתי לאומני, שהולך לאחרונה מחיל אל חיל. בעשרים השנים הקרובות ישכחו אחרוני הקוראים את בועז עברון, או את עמוס קינן ואפילו את אורי אבנרי, וכותבים ימניים רבים ימלאו את השורות. הם יכתבו מחזות לתיאטרון ותסריטים לקולנוע, יהיו במאים בולטים ויקבלו שבחים מעשרות מבקרים דתיים-לאומנים שאולי איש לא שמע את שמם עד היום, אבל הם יהיו ידועים מאוד בעתיד. בהוויה כזו נוחל הטרור המקרתיסטי של "אם תרצו" הצלחות, מטיל את חיתיתו על נשיאי אוניברסיטאות וזוכה לתמיכתם של קרנפים מסוגו של בן-דרור ימיני, שבתוך שנה הצליח להפוך את "מעריב" ליומון הלוחמני של הימין הצדקני. עד שנת 2030 יהיה רוב למרצים הלאומנים, חובשי הכיפות הסרוגות והשחורות, ולא יהיה מי שיגן על הסטודנטים הערבים.
ראיתי השבוע סרט בריטי נוגע ללב על אנגליה בשנות השמונים, על רקע מלחמת פוקלנד, שלטונה של מרגרט תאצ'ר וההשתוללות הגזענית של בריוני "החזית הלאומית", בעיקר נגד שחורים ואסיאנים. זהו סרט חדש יחסית, והתיאור השמאלי מעיקרו של הרקע החברתי לצמיחת הגזענות היה חזק ומרגש. הלקח העיקרי מהצגת הדברים בסרט היה, שהמאבק נגד הגזענות נראה מובן מאליו בעיני הבמאי והתסריטאי האנגלים. זוהי עמדתם של בני תרבות בעולם הנאור: הגזענות היא פסולה, השוויון בין בני האדם לפי החוק הוא ערך שיש לקיימו, ההתנחלות על אדמה כבושה ראויה לכל גינוי. את ההצלחה של הימין הדתי-לאומני להפוך את עמדתם המחפירה לשווה מבחינה מוסרית לזו של שוחרי השלום והשוויון יש לראות כזמנית. אין שום "איזון" בין גדעון לוי לבן-דרור ימיני, או בין אורי אבנרי לאריה אלדד. את הצודק והאוניברסאלי יש להרים על נס; את הצדקת מעשי העוול והכיבוש בנימוקים דתיים או לאומנים יש לדחות בבוז, ולא להירתע מההשוואות לתנועת פשיסטיות בעבר.
עלינו להגביר את המאמץ ההסברתי שלנו בחוץ לארץ. העולם הוא כיום זירת מאבק אחת, גם מבחינה תרבותית. לזירה הבינלאומית הנאורה (אבל לא לאריאל) נביא את המאמרים שלנו, את הספרים שלנו ואת הצגות התיאטרון והסרטים שלנו כדי לאושש מחדש את המכנה המשותף התרבותי בשירות הקרב בין הנאורות לבין העולם האפל של הגזענים והפשיסטים.
היתרון העוצמתי של הימין הדתי-לאומני ושל בני בריתו מהימין החילוני לעומתנו הוא ברור: הם פועלים מתוך קהילות מגובשות; אנחנו עברנו תהליך מואץ של אטוֹמִיזציה והפרטה רעיונית. כך התהוו באורח הדרגתי קבוצות התייחסות עם מחויבות הדדית בימין, שיש להקימן מחדש גם אצלנו. הסולידאריות עם האמנים היא חלק מהיצירה מחדש של השמאל הישראלי.
המשימה העיקרית של השמאל היא להשיב לעצמו את ההובלה בכל ענפי התרבות והאמנות, להכיר בעליונותו המוסרית על יריביו הרעיוניים ולהביסם בזכות היתרונות המסורתיים שלנו: הצדק איתנו, וכך גם האיזון, שיקול הדעת, הריאליזם הפוליטי ודעת הקהל העולמית.
* התפרסם ב"כל העיר".
לא הבנתי קשר בין "סולידריות חברתית" ובין חרם האומנים על אריאל.
אריאל היא לא בדיוק צפונבוניה.
אני בעד שתי מדינות לשני עמים. מדינת פלסטין לפלסטינאים ומדינת ישראל כמדינת העם היהודי. בשתי המדינות יחיו מן הסתם בני הלאום השני בשיויון זכויות מלא.
חבל שחים ברעם לא טורח להסתיר את האידיאולוגיה השלטת ברחוב הפלסטינאי -אידיאולוגיית החמאס הדתית וקנאית לא פחות מאידיאולגית הימין שלנו.
חיים יקירי. הניתוח שלך מדויק להפליא ובה בעת תמים להחריד. מה, אתה באמת לא מבין שהעסק פה גמור? מילא, אתה, כמוני, זקן ולא נותרו לך ממילא הרבה שנים. אבל מה עם הילדים שלך? הנכדים שלך? לא מוטב שתבריח אותם מכאן לפני הנכבה, הנוראה עשרות מונים מזו שעשינו לפלסטינים, שאנחנו מכינים לעצמנו?
אני הולכת להגיד דעה לא פופולרית ונגד רוח הדברים היום. אבל, העולם והמדינה שלנו בפרט, מחולקים לאנשים הומניים ואנשים לא הומניים. הלא הומניים הם גם, למרבה הצער, הפחות אינטיליגנטיים ולכן הדיונים איתם עלובים.
בגלל אינטיליגנציה ענייה או רמה אישית נמוכה אין אפשרות לשמאל לדבר עם הימין ולנחול תוצאות משמעותיות.
כל עוד המדינה מדרדרת הומנית ואינטלקטואלית, עדיף לצאת מפה ולתת לטירוף לקרוס לתוך עצמו. מי שנשאר הוא בעיני גיבור אמיתי שמקריב את עצמו ומבצע שליחות כנגד כל הסיכויים. אני אישית לא מסוגלת ובוחרת לעזוב.
ניתוח מדוייק וכואב עם מסקנות שגויות.
העסק כאן הוא אבוד לחלוטין ישראל צועדת בעיניים פקוחות לרווחה לברירת שמשון ולמצדה חדשה.ייתכן שנראה זאת עוד בימי חיינו.
כבר אמרתי לא אחת ואני חוזר שוב-מי שיכול שימלט את נפשו ואת בני ביתו מכאן או שלפחות יכין מקלט מבעוד מועד.עשירי המדינה ושועיה שיודעים את האמת המרה הכינו לעצמם דרך מילוט -העברת העסקים וההון,רכישת בתים,מטוס וספינה פרטית,אזרחות שנייה ועוד.
מי שלא רוצה להגיע למחנה ריכוז שעוד יבוא,או לעמוד בפני סכנת השמדה שתהיה ברגע שלקוף האיראני תהיה היכולת לכך (וגם תמיכה שבשתיקה מצד העולם שיימאס לו מישראל המטורללת והמסוכנת)כדאי שימהר.
אני אישית כבר זקן מדי ועני מדי מכדי לעשות זאת .אילו הייתי צעיר בתחילת הדרך זה מה שהייתי עושה.
מאמר מכובד, אבל אני לא יכול להסכים עם הסיפא שלו. הגברת ההסברה בחוץ לארץ משמעה, בפועל, וויתור על הציבור הישראלי ועל השפעה פוליטית בתוך ישראל. אחרי הכל, מי שיצטרך לפנות את ההתנחלויות, אם וכאשר, תהיה הממשלה הישראלית ולא כוחות נאט"ו או האו"ם. נראה שהמיתוס על העולם שיציל אותנו מעצמנו פגש במיתוס של החברה האזרחית הגלובלית, אבל מיתוסים אינם תחליף לפוליטיקה כמובן.
בנוסף, הדגש על תרבות, חברה, ערכים וכל זה הוא טוב ויפה, אבל שוב, מדובר בתחליף. צפיה בהצגת תיאטרון, גם כשהיא מעלה מסרים חשובים, אינה אקט פוליטי. אין בה השפעה על מקבלי החלטות, אין בה שינוי יחסי כוחות חברתיים, יש בה לכל היותר קתארזיס מצפוני, שנמצא בהרמוניה על נטיית ה"אטומיזציה וההפרטה הרעיונית" שמזהה המחבר בשמאל. יתר על כן: הכרזה על מוסד תרבותי כלשהו כפוליטי מכניסה לתוכו, איפסו פקטו, את הסמכות הפוליטית העליונה, שהיא הממשלה. האם המחבר באמת רוצה שהממשלה תראה בתיאטרון, ביצירה ובתרבות אלמנטים פוליטיים, וככאלה נתונים לפיקוח ולשליטה פוליטית?
אין ספק שחטאה הגדול ביותר של התקשורת בישראל הוא יצירת מצג השווא של איזון עליו אתה מדבר. העניין הוא שזה כל כך מושרש וצרוב במוחו של הישראלי המצוי עד שנראה כי רק טראומה מהסוג שעברה גרמניה במלחמת העולם השנייה (אני מודע לאנלוגיה הפרובוקטיבית ועומד מאחוריה) תצליח להזיז כאן משהו. אנחנו, השפויים, נהיה לכל היותר מרלן דיטריך.
קח לדוגמא נושא שקרוב לליבי ואני יודע שגם קרוב לליבך – סיקור כדורגל. תראה כיצד העתונים מסקרים משחקים בין בית"ר ירושלים לבני סכנין. סכנין – קבוצה שכל פשעה הוא מוצאה מעיר ערבית, שמשחקת בכל שבוע מול קבוצות שנחשבות "יהודיות" ללא שום בעיה ובית"ר – קבוצה חשוכה ושטופת שינאה שרואה בערבים סדין אדום, והתקשורת שמסקרת את השנאה בין הקבוצות כאילו יש בה איזון, כאילו מדובר בשנאה ספורטבית בין מכבי לבית"ר או בוקה ג'וניורס וריבר פלייט. פשוט מחליא.