כידוע, לפני כמה שבועות יצאה קבוצה של כ-60 אנשי תיאטרון ישראלים בהודעה על כך שהם יסרבו להופיע ב"היכל התרבות" של אריאל, הנמצא בשטחים הכבושים. הרי המציאות היא שהשחקן-האמן כפוף למעשה להנהלה העיסקית-מסחרית של התיאטרון, והיא המעסיקה שלו לכל דבר. לא מדובר בנקיטת עמדה אמיצה גרידה, אלא במעשה המעמת את האמן עם מעבידו. ולא מדובר בסתם מקצוע. שחקן ללא תיאטרון אינו יכול לעבוד, ליצור, להתפרנס. על כן, אנשים ישרים ובעלי רצון טוב רוחשים באופן הטבעי ביותר כבוד ויקר לעשרות אנשי התיאטרון האמיצים.

אך טבעי שאנשי התיאטרון הישראלים זכו לתמיכה בחוץ לארץ. ואכן כ- 150 אנשי תרבות חשובים, בעיקר מאנגליה וארה"ב, הביעו הערכה לעמדה האמיצה של אנשי התיאטרון הישראלים. האירוע הוא מרכיב נוסף בתנועה הרחבה בארץ ובחוץ לארץ לחולל דה-לגיטימציה של משטר הכיבוש ושל המדיניות הישראלית בכללה. וחשוב לציין, כי תנועה זו מורכבת ממכלול של תנועות שונות, מגוונות ועצמאיות, שכל אחת מהן מנהלת מאבק ארוך וקשה נגד הכיבוש ומעולליו.

החרם מבחינה עקרונית

זה זמן רב מתנהל במקומותינו, וגם בציבור הדמוקרטי, ויכוח נוקב בנוגע לשאלה האם החרם הוא כלי שמתאים למאבק שלנו. יש הטוענים שכל חרם נגד ישראל הוא פסול, ממש מעשה אנטישמי. אך זו עמדה תמימה של אלה שאינם מכירים את הסבל והמצוקה של העם הפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי. אנשים התומכים בשלום וביטול הכיבוש אינם יכולים לפסול כל מעשה בלתי-אלים שנועד לקדם את המאבק נגד הכיבוש. יש להוסיף שהחרם, מעצם טבעו, אינו מכשיר פשוט. הוא מכשיר מורכב ועל כן חשוב להשתמש בו בתבונה ובזהירות. יש לכוונו ליעד מוגדר וללוות אותו בהסברה פוליטית המצביעה על מטרת החרם. ככלל, אנשי שמאל בארץ מברכים את תנועות המחאה נגד המדיניות הישראלית במסגרת הסייגים שצוינו לעיל.

PACBI – הוועד הפלסטיני למען חרם על האקדמיה והתרבות בישראל

אלו שעוקבים אחרי הפוליטיקה הפלסטינית יודעים שמדובר בקבוצה קטנה ונמרצת של פעילים בעלי השקפת עולם מדוקדקת ונחרצת. הם רואים בחרם כלי פוליטי בעל מסר חד וברור. מסר זה מתגלה בפסקה הראשונה של הפרוגרמה שלהם הקובעת שמטרת החרם היא: "ביטול הקולוניזציה על כל האדמות הערביות." (ראו כאן:

http://www.pacbi.org/etemplate.php?id=66) ניסוח זה מבטא את עמדת הקבוצה השוללת את קיומה של מדינת ישראל.

אין בעמדה זו כשלעצמה שום פסול. הרי מדובר באינטלקטואלים מובילים המשתייכים לעם המדוכא בידי ישראל זה שנות דור. הקושי מתעורר במישור האסטרטגי. במסגרת תנועת ה-BDS אנשי PACBI מייצגים קו נמרץ הדורש שפעילות החרם תותאם לעמדתם העקרונית. כדאי להבהיר את הדברים כבר בשלב הזה: הם אינם תומכים בפעולות נגד הכיבוש כשלעצמן משום שהם רואים בפעילות זאת הסחת דעת מן העיקר. פרשנותם הדווקאית היא, שיש לראות את כל ישראל כשטח תחת כיבוש, הביאה אותם לקונפליקט אף עם אנשי שלום מובהקים כגון נורמן פינקלשטיין ונועם חומסקי.

אודה שכניסה לדיון ביקורתי על PACBI אינה מלהיבה אותי. אינני מפקפק בכוונות הטובות של אישי הקבוצה ובמסירותם למאבק בלתי אלים נגד הכיבוש כפי שהם רואים אותו. אך כאשר הם מחליטים לזלזל במאבק אמיץ של שוחרי שלום ישראלים ותוך כדי כך מדגימים את חוסר ההתמצאות שלהם בתנאים שלנו, נחוץ להעיר להם על כך.

דווקא תוך חרדה למערכה של השמאל הישראלי נגד הכיבוש, עלינו לצאת חוצץ נגד חברים פלסטינים המבקשים לזלזל בצורה בוטה ומשפילה במאבק שהוא אמיץ ומועיל.

PACBI נגד השחקנים ותומכיהם הבין-לאומיים

איננו יכולים לדעת מדוע PACBI הנפיק במרווח של יומיים שתי הצהרות נפרדות העוסקות בפעולת המחאה הישראלית נגד היכל התרבות באריאל. נעסוק קודם בהצהרה מיום ה-7 בספטמבר שהתפרסמה ב- ei (ראו כאן:

http://electronicintifada.net/v2/article11510.shtml). אין בטקסט אף מילה של חיוב בנוגע לפעולה של אנשי התיאטרון הישראלים ויש לגבי כך הסבר ארוך ומפורט. "בעוד שאנחנו מברכים על פעולות מחאה נגד כל גילוי של קולוניאליזם ואפרטהייד של המשטר הישראלי, אנו מאמינים שמעשים אלו חייבים להיות עקביים באופן מוסרי ומעוגנים בחוק הבינלאומי ובזכויות האדם האוניברסליות." דברים אלו נאמרים במבוא לטקסט בו אנשי PACBI מסבירים שהמעשה של אנשי התיאטרון איננו כזה.

והנה הפגמים בהתנהגות אנשי התיאטרון: הם אשמים ב"התמקדות אקסקלוסיבית במוסדות ההתנחלות, המתעלמת ומטשטשת את התפקיד כל המוסדות האקדמאיים והתרבותיים הישראליים בשמירת שיטת השלטון הקולוניאלי … ההתמקדות הבלעדית במוסדות שיש להם תפקיד ברור כמרכזים תרבותיים בהתנחלויות בגדה המערבית תכליתה להגן על מוסדות ישראליים מרכזיים מהוקעה… בנוסף לכך הטכניקה של בחירת המקרה הנוח ביותר תוך התמקדות בהתנחלויות גדולות וידועות לשמצה המצויות בלב הגדה המערבית, מסיחה את תשומת הלב מהמוסדות האחרים שנבנו על אדמה כבושה … יש לשאול את התומכים בחרם סלקטיבי האם מותר להרצות או להציג באוניברסיטה העברית…".

אנשי PACBI ממשיכים ושואלים את השחקנים סדרה של שאלות מבחן: מדוע לא נקטו עמדה נגד החנקת מוסדות התרבות הפלסטיניים בירושלים הכבושה? אנשי PACBI ממשיכים בשיטת המבחן: "אם קולות אנשי התיאטרון והאינטלקטואלים כגורם מוסרי הוא הבסיס של הקריאה לחרם באריאל איפה היו כל הקולות האלו כאשר המוסדות האקדמאיים והתרבותיים הפלסטיניים הושמדו בצורה מופקרת במסגרת המלחמה התוקפנית של ישראל נגד עזה?"

עם יד על הלב, אין כנות ואין יושר בהפניית השאלות הללו לאנשים הללו בנסיבות הללו. הרי לא מדובר על תנועה או על קבוצה מגובשת אלא בעצומה נקודתית בלבד ומתוך אנשי התיאטרון החתומים עליה יש כאלו שאכן מחו נגד המלחמה בעזה, נגד הכיבוש במזרח ירושלים וכדומה. בכל מקרה, סגנון "החקירה הנגדית" איננו מתאים בנסיבות כאלה.

המסמך השני

כאמור, PACBI פרסם מסמך שני בנדון. המסמך השני שונה מהראשון מאחר שהוא לובש צורה של מכתב גלוי לאמנים האנגלים והאמריקאיים שתומכים בחרם התרבותי נגד ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית. המכתב משבח ומהלל את אנשי התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה על הצהרת התמיכה שלהם במחרימי אריאל. בצורה סבירה, מבקש PACBI מהאמנים בחו"ל שיעמיקו וירחיבו את הצעדים למען חרם מקיף יותר. אולם קצת מוזר לשבח ולהלל אנשי חוץ לארץ על הצהרת תמיכה בפעולה של ישראלים שוחרי שלום, בעוד הפעולה עצמה אינה ראויה בעיני PACBI.

ההסבר נמצא בפסקה הכוללת שאלת מבחן הדומה לשאלות המבחן שהופנו לאנשי התיאטרון הישראלים. הם מקשים גם על אנשי חוץ לארץ בזו הצורה: "לאור ההיסטוריה הנעלה של אמנים בינלאומיים שלחמו נגד האפרטהייד, אנו נאלצים לשאול מדוע לא נקטתם עמדה אנטי ממסדית בתגובה לפניותיהם של הרוב המכריע של הפלסטינים, כולל כל האמנים הפלסטינים. למה חיכיתם לפעולתה של קבוצה זעירה יחסית של אמנים ואקדמאים ישראלים כדי להטיל חרם שהוא סלקטיבי בצורה מוזרה וגם נעדר עקביות? האם הקולות האותנטיים של המדוכאים, במיוחד אלו המצויים בעזה הנצורה, הכלואים בבית הכלא הגדול בעולם, אינם נחשבים?"

PACBI מסיים את המכתב לאמני חוץ לארץ בבקשה לפעול בהתאם לרוח עמדותיו.

סיכום

PACBI, עם כל החשיבות שלו, אינו גורם פוליטי יחיד בחברה הפלסטינית, אלא קבוצה פלסטינית אחת מני רבות. בעוד שברור שכל הפלסטינים תומכים בעקרון של פעולה נגד הכיבוש ונגד המדיניות הישראלית, מתקיימים דיונים ומחלוקות בכל הנוגע לסוגיה החשובה של אסטרטגיה וטקטיקה. PACBI מציגה גרסה שמקשה ללא צורך על בניית אחדות של כל שוחרי השלום, התומכים בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני. ההופעה לאחרונה של קואליציה חשובה הבנויה על מפלגות השמאל הפלסטיניות ועל היוזמה המדינית של הקבוצה סביב מוסטפא ברגותי היא בעלת חשיבות עצומה. קבוצה זו שוללת את התבוסתנות של אנשי אבו מאזן אך ממשיכה לתמוך בשלום צודק. ולעניינו חשוב להדגיש שהיא מקבלת באופן עקרוני שיתוף פעולה, תוך כבוד הדדי, בין כוחות השלום והדמוקרטיה בישראל ובינם. סולידריות אפשר לבנות רק על בסיס של כבוד הדדי ועל הבנה עמוקה.

Share on Facebook