אוגוסט 2010 ייזכר כחודש אסונות הטבע מן הקשים ביותר הזכורים לנו. בפקיסטן נפגעו משטפונות בלתי פוסקים כ-13 מליון בני אדם שבתיהם נעלמו מתחת למים. 1600 בני אדם נהרגו וכ-23 אחוז מן השטחים המעובדים הוצפו. בשטפונות שפקדו בו בזמן את חבל לדאק בצפון הודו נספו יותר ממאה בני אדם ומאות נעדרים עדיין. בצפון מערב סין נקברו במפולות בוץ כ-700 בני אדם וכאלף עודם נעדרים. גל חום בלתי מוסבר גרם להצתות נרחבות ברוסיה, ועשן חומצי מסוכן לשאיפה אפף את מוסקבה. מאות בני אדם נספו בשריפות. בשטפונות שפקדו את פולין, גרמניה וצ'כיה נהרגו לפחות 45 בני אדם. וב-5 באוגוסט קרסה תקרה במכרה הנחושת והזהב סן חוסה בצפון צ'ילה, סמוך לעיר קופיאפו שבמדבר אטקמה. זה נראה כמו עוד אסון בשרשרת של אסונות ותאונות שפוקדים בקביעות מכרות ומחצבות, הנחפרים אי שם בין הררי החושך לנהרות השכחה, ונעלמים עד מהרה בין עמודיו הפנימיים של העיתון המקומי.
פעולות ההצלה החלו למחרת האסון ו-17 יום לאחר מכן, רגע לפני שהממשלה התכוונה להודיע על כישלון המבצע, נמצאו ניצולים במקלט חרום הנמצא בעומק 700 מטר, כ-5 ק"מ מפתח המכרה. לזכותן של משפחות העובדים ייאמר, שהן התעקשו על המשך החיפוש בטענה שניצולי האסון מצאו לבטח מחסה במקלט. והן צדקו. צינורית הפלסטיק הצרה, שהוחדרה דרך קדח באדמה הסלעית, מצאה את המקלט והועלתה ממנו עם פתק שבישר, "אנחנו בסדר במקלט,
ה-33".
בתמונות הווידאו הראשונות שהוצאו מן המקלט נראו גברים עירומים עד מותניהם, מזוקנים ופרועי שיער, ורזים בהרבה מכפי שהיו ברדתם למכרה. כמה מהם שילבו ידיים ושרו את ההמנון והאחרים קראו "ויווה צ'ילה, ויווה הכורים". בדיעבד התברר ש-5 הדקות ששודרו בטלוויזיה הממלכתית נלקחו באישור הממשלה מסרט וידאו שנמשך 45 דקות שלא הוצג עד כה. להתרגשות ולשמחה על עצם גילויים של הכורים הלכודים התוספו מיד תדהמה מעורבת בהערכה עצומה על הדרך שבה הם שמרו על אנושיותם בתנאים בלתי אנושיים. במחסה שגודלו כ-50 מ"ר, בחום של 30 עד 34 מעלות ו-82 אחוזי לחות, ניהלו השלושים ושלושה את חייהם כחברה מאורגנת וסולידרית תחת מרותה של משמעת עצמית וקבוצתית קפדנית. הם ניזונו משתי כפות של שימורי טונה אחת ליומיים, כמה ביסקוויטים ומעט חלב משומר, והעבירו את זמנם במשחקי קלפים ודמקה. כולם נמצאו בריאים בגופם, חמישה לקו בדיכאון המצריך טיפול תרופתי, אחד סובל מכאבי שיניים עזים, אחדים חוו גמילה מאלכוהול, כמה מהם דיווחו על חרדות וקשיים בשינה; מצבו של חולה הסוכרת לא הוחמר בגלל הדיאטה שנכפתה עליו.
בסוף אוגוסט הצטרף למחלצים צוות של סוכנות החלל האמריקאית ובו שני רופאים, פסיכולוג ומהנדס. בנאס"א מכירים היטב את נופי הירח הצחיחים של מדבר אטקמה המשמשים תפאורה לאימוני האסטרונאוטים. הם הביאו אתם אבזרים שימושיים זעירים העוברים דרך צינורות צרים וחומרים מזינים שפותחו עבור השוהים תקופות ממושכות בחלל. אפשר להניח שהם מתכוונים גם ללמוד במעבדה האנושית המפתיעה שהזדמנה להם כל מה שאפשר ללמוד על כושר ההישרדות של בני אדם בתנאי בידוד וקשיים פיזיים, סכנת חיים ואי וודאות לגבי הסיכוי להצלתם. אולם למרות שנדמה שחייהם של כורים קשי יום רחוקים שנות אור מחיי אסטרונאוטים, נטעה אם נראה בהם אנשים רגילים שנכלאו במעבה האדמה בלי כל הכנה מוקדמת. כורים לא נכנסים לפאניקה במקומות סגורים וחשוכים והם יודעים לעבוד בקבוצה מאורגנת. כורי סן חוסה השתמשו ביכולותיהם ובכישוריהם באופן הטוב ביותר, ועד כה הם מפריכים את חששות צוותי החילוץ ואינם שוקעים בייאוש ובריפיון. להיפך, הסרטונים המגיעים מהם מביעים חיוניות ושמחת חיים. הפסיכולוגים ומומחי נאס"א העדיפו שלא לשתף את הלכודים בתכניות החילוץ ולא לספר להם על המועד המשוער לחילוצם, שלפי ההערכות האחרונות יהיה כנראה בנובמבר. הם הניחו שהידיעה תייאש אותם, אך לא ברור על מה הם מבססים את הנחתם. האם אי ודאות לא מייאשת יותר? הרי אומץ ליבם וכושר עמידתם של הגברים הללו כבר אינם זקוקים להוכחה. והנה, מאז שנמצאו הם זוכים לטיפול מחבק, מסרים של תקווה וקריאות עידוד אך הם איבדו את השליטה בחייהם. ואמנם, בימים האחרונים מתרבות השמועות על כעסים שמצטברים בקרבם, וחלקם דורשים לקבל מכתבים בלתי מצונזרים מן העולם שבחוץ.
ספק אם הם מודעים באמת למה שצפוי להם אחרי החילוץ, לכשיתקבלו כגיבורים לאומיים וסלבס בינלאומיים. סדר יומם, הנשלט כבר עתה בידי אחרים, יישמט מידיהם לגמרי, ועד שהם יחזירו לעצמם את חייהם או יחדלו לעניין את העולם, הם יזדקקו לתעצומות נפש גדולות כדי לחיות את חייהם כפי שהיו רוצים. רמז לכך ניתן לאחרונה בביקורם המתוקשר של ארבעה שחקני רוגבי לשעבר מאורוגוואי במחנה "תקווה" שבו שוהות המשפחות. באוקטובר 1972, בדרכם לטורניר בצ'ילה, התרסק מטוסם בהרי האנדים ומ-45 הנוסעים נותרו 27 ניצולים ששרדו בקור מקפיא, במשך 72 יום, לאחר שניזונו מבשר הנספים. סיפורם הנורא, שפורסם בספרים אחדים ובסרט מצליח, עורר השראה לשלל תוכניות ריאליטי שבמרכזן נאבקים בני אדם אבודים על חייהם כנגד כל הסיכויים. שחקני הרוגבי שבאו לעודד יכלו לספר ללכודים איך נראים החיים מנקודת מבטם של כוכבי קולנוע, כיוון שעתיד כזה כנראה ממתין להם בין עתידים אחרים. כבר עתה נכתב סיפורם של ה-33 כסרט, ובמאי הקולנוע רודריגו אורטוסר, הנמצא במחנה, מראיין את בני המשפחות ואוסף חומרים לסרטו המיועד להקרנה בתחילת 2012.
מחנה "תקווה" הוקם בכניסה למכרה על ידי משפחות הכורים, חבריהם וידידותיהם מיד עם היוודע האסון. הם העתיקו אליו את חייהם והכריזו שיישארו בו עד שיחולץ אחרון הכורים. בתוך זמן קצר פורסמו בתקשורת המקומית והעולמית תמונותיהם של הלכודים, שמותיהם וסיפורי חייהם, כתעודות ביטוח מפני השכחה והזנחה. עכשיו אנחנו מכירים את הכורה המבוגר ביותר בקבוצה, מריו גומז, בן 63, העובד במכרות מגיל 12 ומתכוון לפרוש בנובמבר הקרוב. הצעיר בחבורה הוא חיימי סאנשז, בן 19, שעבד חמישה חדשים בלבד. בת זוגו ספרה לעיתונאים שבכל ערב הוא חזר הביתה מזועזע מתנאי הבטיחות במכרה, אך בבוקר יצא שוב לעבודה הזמינה היחידה באזור. קרלוס ממאמי הוא הבוליביאני היחיד ביניהם; כורה אחד שלח הצעת נישואים פומבית לחברתו ולאריאל טיקונה נולדה בת, ביום הארבעים לתאונה, שקיבלה את השם אספרנצה – תקווה. סביב מחנה המשפחות, המגוייסות באופן טוטלי למאמצי החילוץ, מתרחבת מיום ליום קהילת האוהדים הבינלאומית (שגם אני חברתי אליה) שמרותקת לסאגה. אתרי החדשות מעדכנים אותנו במתרחש במקלט למטה, במחנה למעלה ובדרך שביניהם, ומשדרים סרטוני ווידאו המצולמים בידי הכורים ומאפשרים לנו להציץ באורח חייהם: יקיצה ב-07:30; ארוחת בוקר המועברת אליהם מן המחנה ב-08:30; צהריים באחת, מקלחת במפל המים הנמצא במעלה המנהרה וביקור חטוף באזור השירותים המתנקה על ידי זרם מים נקיים שבוקע מן הסלעים. כמו בשגרת עבודתם הרגילה הכורים מצוותים לשלוש קבוצות שבראשן עומדים מנהלי העבודה: קבוצת המקלט, הרמפה ומפלס 105. הם עובדים במשמרות של שמונה שעות בפינוי פסולת, מדידת רמות החמצן וחיזוק קירות המכרה. הם כבר יודעים שלא יצטרכו לשוב לעבודה במכרה. עד כה התקבלו למעלה מאלף הצעות עבודה מעשרות חברות המבטיחות להם תנאי עבודה נוחים וטובים מאלה שהיו להם. ביניהן, הצעות לנהגי דחפורים, מכונאים, חשמלאים ומשרות מומחים להיחלצות ממנהרות ומכרות שקרסו.
בספרה "להתבונן בסבלם של אנשים" כתבה סוזן זונטג, ש"רגשות נוטים להתגבש יותר סביב תצלום מאשר סביב סיסמה מילולית" (מאנגלית: מתי בן יעקב, הוצאת מודן, 2005). מסיבה זו מצלמות הכתבים מתמקדות בפני תינוק נפוח מרעב ואפוף זבובים באפריקה או, להבדיל, מלוות את אנג'לינה ג'ולי, שליחת האו"ם לפקיסטן, בניסיון לעורר את העולם המתנכר לה לסייע לנפגעי השטפונות. גיבורי מכרה סן חוסה סותרים גם את הקלישאה הזאת. התמונות המציגות אותם אינן מספרות את סיפור האסון ואינן מייצגות איקונות של סבל. להיפך, דיוקנאותיהם המוקטנים נראים כמו תמונות דרכון שבהם המצולמים מיישירים מבט מרצין לעבר המצלמה, ובסרטוני הווידאו הם נראים שלווים ואף חייכניים. היענותנו לסבלם נובעת מן הידע שאנחנו מקבלים על אנושיותם ומן החלחלה העוברת בנו כשאנו מדמיינים את מה שעובר עליהם בעומק האדמה. החומרים הכתובים המועברים אלינו על ידי התקשורת חשובים לגיבוש רגשותינו לא פחות מן התצלומים והסרטונים שאינם מספרים הרבה. יחד עם זאת, הידיעה שבכל רגע נתון מתבצעות פעולות הצלה, וכי יש לכורים נציגים מסורים במקום הדואגים לעניינם, משחררת אותנו מתחושת האין אונים ומקהות החושים המלוות אותנו בעת צפייה בתמונות מאזורי אסון רחוקים, וגורמות לנו להקשיח את ליבנו כלפי הקורבנות ולאבד במהירות עניין בגורלם.
זמן הביקורת ממתין לסוף הטוב, אך כבר עתה מופנית אצבע מאשימה לעבר האחראית הישירה, חברת סן אסטבן בעלת המכרה, וכלפי רשויות השלטון המואשמות בהתרשלות בפיקוח על המכרות, ובעיקר על המכרות הקטנים. חשוב לציין כי צ'ילה נחשבת למפיקת הנחושת הגדולה ביותר בעולם, וכי ייצוא הנחושת מהווה כשליש מהכנסות המדינה. מרבית המכרות הגדולים הם בבעלות המדינה ובהם, כמו גם במכרות הפרטיים הגדולים, פחת במידה ניכרת שיעור התאונות בשנים האחרונות. רוב האסונות מתרחשים במכרות הקטנים שבבעלות הפרטית. אולם על למעלה מ-800 המכרות הקטנים הנמצאים באזור המחצבים מפקחים רק שלושה פקחים.
הממשלה הנוכחית נבחרה במארס השנה, זמן קצר לאחר שרעידת האדמה החזקה (8.8 בסולם ריכטר) והצונאמי שהיא חוללה, היכו בצ'ילה וגבו 147 קורבנות. הממשלה אינה מואשמת במחדלי העבר, ועקב טיפולה הנכון בפרשת סן חוסה היא צוברת אהדה ציבורית ומנצלת את ההון הפוליטי שזכתה בו לטיפוח לכידות לאומית. את פעילות החילוץ המסובכת, שעלותה מוערכת ב-1.7 מליון דולר, מנהלת חברת המכרות הממשלתית. כאשר נודע על האסון מיהרו עורכי דינם של בעלי המכרה להודיע שהם לא ישתתפו בחילוץ, היות שהחברה חסרה ציוד הצלה מתאים ואין לה כסף לרכישתו. לחברה יצאו מוניטין גרועים בתחום הבטיחות במכרות. דו"ח ממשלתי שפורסם השנה קבע כי בעלי המכרה התרשלו בחיזוק תקרות המכרה שהתמוטטו גם בעבר, ובשנים 2004 עד 2010 נקנסה החברה 42 פעמים על הפרות של תקנות הבטיחות.
ב-2007 נסגר מכרה סן חוסה לאחר תאונה שבה נהרג כורה ומשפחתו הגישה תביעת פיצויים. בעלי המכרה הואשמו בהריגה עקב רשלנות ונדרשו לסגור אותו עד שיוכיחו שהם מפעילים אמצעי בטיחות תקניים. אך שנה לאחר מכן נפתח המכרה מחדש, בלי שסופקו הוכחות לשיפור הבטיחות, ועד כה לא ברור מי נתן את ההוראה להפעיל אותו מחדש. לשיא הציניות הגיעה סן אסטבן כאשר פתחה בהליכי הגנה על פושטי רגל כדי שלא תחוייב לשלם את שכרם של הכורים הלכודים, אף שהם ממשיכים לסלק את הפסולת הנערמת במנהרה. ולא זו בלבד, אלא שבוועדת החקירה לנסיבות האסון שמינה נשיא צ'ילה וראש ממשלתה, סבסטיאן פינרה, הטילו בעלי החברה על הכורים הלכודים עצמם את האחריות למצבם, בטענה המופרכת שהם התרשלו ביישום הוראות הבטיחות ובכך הביאו על עצמם את אסונם.
ב-18 בספטמבר חגגה צ'ילה את יום עצמאותה ה-200 והעמידה במרכז החגיגות את גיבורי מכרה סן חוסה. ארוחת החג שהורדה למקלט כללה פשטידות בשר וסיגריה אחת לכל מעשן. הבקשות ליין נדחו. במחנה "תקווה" הונפו דגלי המדינה שפני הכורים הוטבעו בהם, ומן המכרה הוצא הדגל הלאומי שעליו התנוססו חתימות הלכודים. סיב אופטי העביר סרטון וידאו שבו הם שרים בהתלהבות את ההמנון הצ'יליאני. למחרת החג בישרו המהנדסים על השלמת הקידוח הראשון משלושת קידוחי ההצלה והודיעו שהמקדח היגיע סמוך למקלט. במחנה החלו המשפחות להתכונן לשלב האחרון בחילוץ שייקרא "הנביא יונה" ש"ניצל מבטן הלוויתן כמו שהכורים יינצלו מבטן ההר", כדברי הנשיא פינרה שהוסיף ממד מיתי לפרשה. אך עיקר תשומת הלב נתונה עתה להרחבת הפיר שדרכו יועברו תאי ההצלה ולקידוחים הנעשים בתקרת המנהרה. הכורים התבקשו לסייע בפינוי פסולת של סלעים ובוץ במשקל מאות טונות שתיפול ממנה. עבורם זו דרך נוספת להרוג זמן ולאמן את שריריהם, אך גם שותפות פעילה בחילוצם, שלפי קצב ההתקדמות הנוכחי עשוי להקדים את המועד המשוער ולהפתיע אף את האופטימיסטים שבינינו.
