הטרור המשפטי והתקשורתי שהופעל כלפי שופט השלום יואל צור במשפטו של צחי הנגבי היה פשוט מפחיד. היום מזכירים לשופט את הדרך שבה מונה לפני שנים רבות לתפקיד אחר לגמרי; מחר יחפשו כתמים שחורים (אמיתיים או מדומים) בעברו, כדי שירשיע או יזכה נאשמים אחרים. כדאי לכל חסידי שלטון החוק, שגם אני נמנה עליהם, לזכור שלא תמיד הוא יעמוד לימינן של האליטות שחולשות עכשיו על התקשורת, ובעיקר על ההון ועל יחסיו עם הממשלה. יבואו ימים אחרים. הפשיסטים שחודרים בהדרגה לקצונה הבינונית והבכירה בצבא יגיעו גם לתקשורת האלקטרונית והכתובה, לבתי המשפט ולפרקליטות.
התקדים המביש של איומים והכפשות על שופט כדי שיטיל קלון על ח"כ צחי הנגבי איננו אלא חרב פיפיות מסוכנת. עלינו לשקול היטב כל צעד, כיוון שאנחנו נהיה בעתיד הקורבנות של כל טעות רצינית שנעשה עכשיו.
כבר דנתי בעבר בפרשת הנגבי, ועתה לא נותר לי אלא להתייחס להשלכותיה הרחבות יותר, לאור ההתפתחויות שחלו בה בינתיים. אין לי עניין אישי כלשהו בסיפור הזה. הנגבי היה צעיר מרדני שהלך בעקבותיה של אִמו גאולה כהן, וניסה לשלב את מסורת האגף הימני של הלח"י (לוחמי חירות ישראל) עם תורת ארץ ישראל השלמה וזיקה מובהקת לתנועת ההתנחלות בשטחים הכבושים. בהקשר של הנגבי קשה לי להוציא מראשי את קולו המסית והמדיח בהפגנה שבה נרצח חברי אמיל גרינצוייג ז"ל. הוא ממש קרא לאספסוף שעט על משתתפי ההפגנה לפעול נגד "הבוגדים". אברום בורג שנפצע מהרימון שהרג את גרינצוייג כבר סלח לו מזמן ואף פעל לטובתו לאחרונה בנושא הקלון, אבל לי קשה לסלוח. עם זאת, בנושא המינויים הפוליטיים ושבועת השקר שהפכו לפרשה שהסעירה את הציבור, מעולם לא התייחסתי אליו בנקמנות. למען האמת חשבתי על אשתו ועל ילדיו, וגם על כך שאנשי ציבור בכירים בהרבה ממנו ביצעו פשעים חמורים יותר, ביניהם גם פשעי מלחמה, ובאיש מהם לא נהגו כפי שנהגו בהנגבי. זה פוגע בתחושת הצדק שלנו, בלי קשר ליחסנו אליו.
עקבתי במהלך השבוע אחרי כל התגובות, ועמדתי גם על מידת הצביעות שהייתה בהן. כך קרה בדיוק גם לאריאל שרון ולאהוד אולמרט. אנשים שהיו מוכנים לסלוח כאשר הם נחשבו לאנטי-ערבים ובעיקר לתומכי ההתנחלויות נזכרו שהם "מושחתים" ברגע ששרון ואולמרט מיתנו במידה ידועה את עמדותיהם הפוליטיות. אויביו הגדולים של הנגבי כיום הם דווקא מעריציה הגדולים של אִמו ושל דרכה הפוליטית. קראתי בעיתונים ובאינטרנט גם תגובות של אזרחים מן השורה (בעצם מדובר במגיבים מקצועיים מהימין המטורף), שהוקיעו את ביבי נתניהו, אהוד ברק ומאיר דגן (ראש המוסד) על שניסו למנוע את הקלון מהנגבי. אין לי שום ספק שהם היו תומכים בו בהתלהבות אם היה נשאר בימין הקיצוני, ושרבים מהם היו טוענים שהוא נפל למזימה של ה"סמול", כלשונם העלובה, העילגת והמתחכמת.
למען האמת, הנגבי התגלה כנמושה, הפך לאסקופה נדרסת של האליטות כדי לזכות בקצת התחשבות בגזר הדין על עברותיו, הזניחות באורח יחסי. קשה לי להבין מדוע איש כמוהו, שיש לו כישורים רבים להצליח מאוד במקצועות חופשיים מסוימים, היה מוכן לזחול על גחונו רק למען הפוליטיקה. מה מושך עד כדי כך במסדרונות העוצמה? הרי במצב התיקו בפוליטיקה הישראלית אין בהם כדי להבטיח אפילו את ביצועה של משימה פוליטית ראויה אחת? קשה לי להבין זאת. ייתכן שהנגבי היה צריך ללכת בעקבותיו של עסקן אחר ולקבל משרת מנכ"ל במכבי תל-אביב האהובה עליו כל כך. ההתנהלות שלו הובילה אותו למצב אומלל במיוחד: בימין שונאים אותו שנאת מוות ורואים בו עריק; במרכז הלאומני יש לו אוהדים, אבל כולם יודעים שיש המון קונפורמיסטים כמוהו בשוק הפוליטי ושאין לו שום מסר ייחודי; שמאל אין, אבל גם שם זוכרים לו בעיקר את ההסתה נגד גרינצוייג וגם נגד יצחק רבין ז"ל. ב"כנופיית שלטון החוק" בזים לו על ההתרפסויות, זוכרים לו לטובה את תִפקודו המעולה כשר משפטים, ולכמה מהם נמאס לשחק את ז'אבר מ"עלובי החיים", ולהמשיך לרדוף את ז'אן ולז'אן. לקראת אמצע שנות החמישים שלו הוא ממשיך להתבזות: ערעור רודף ערעור, וחלק מכותבי ההמלצות על אישיותו התרומית גרועים ממנו בהרבה מבחינה מוסרית. די להיזכר בהתנהלותו של מאיר דגן ברצועת עזה בשנות השבעים הראשונות, ובמעורבותם של רבים מעמיתיו בפשעי מלחמה על פי כל עקרונות המשפט הבינלאומי.
בעבר היו לי ויכוחים רבים דווקא עם חברַי לדעה בנושאים אחרים, בשל תמיכתי העקרונית במינויים פוליטיים. אני עדיין סבור ששר לא רק רשאי אלא גם חייב להביא למשרדו אנשי ביצוע רבים שתומכים לא רק בו אישית, אלא גם באידיאולוגיה שלו. אבל גם לי ברור שיעברו שנים רבות עד שאנשים כמו שולמית אלוני או יוסי שריד יכהנו בתפקידי שרים (אני כבר לא מדבר על פוליטיקאים ראויים כמו דב חינין או מוחמד ברכּה). לכן אנחנו צפויים לתקופה ארוכה ונוראה, שבה שרים גרועים ואנטי-הומניסטיים כמו משה יעלון או אלי ישי ימנו פקידים בצלמם ובדמותם, כדי להמיט עלינו קלון אמיתי קבל עולם. זה לא משנה את העיקרון, אבל אולי "כדאי" לנו למרר את חייהם של הפוליטיקאים מהימין כדי למנוע מהם לבצע מדיניות הרסנית לעתידנו באין מכלים. עם זאת, מי שמאמץ עמדה כזו חייב לדעת שהוא נוהג כמו פוליטיקאי ציני ולא כמו איש עקרונות.
נושא "שבועת השקר" חרג גם הוא מכל פרופורציה. הנגבי לא שיקר (הפעם; כבר היו דברים בעברו) במשפט פלילי אלא בדיון בוועדת הבחירות. הוא נהג כאוויל ולכן ראוי לעונש מידתי, מבלי להשתולל ומבלי להעלות קצף על השפתיים. אני מצפה מכל הפרשנים האמורים להיות ליברלים (אחרי הכול, הם נשבעים בשמו של שלטון החוק) לכתוב באותו להט נגד פושעי המלחמה הרבים שמקננים בממשל שלנו, נגד אנשי ההון המרוּשתים בשלטון ואינם משלמים מס אמת, נגד אנשי משרד האוצר המטיפים להדק את החגורה כשהם כבר מצוידים בהבטחות לקבל תפקידים בכירים במגזר הפרטי. מוטב שהנגבי יפרוש מהפוליטיקה. לא משום שהוא גרוע מכל השאר. הוא פשוט נכשל במבחן ההתנהלות שלו כאיש ציבור, והיה מי שחיפש וגם תפס אותו. זה אולי מצער, אבל יש חיים אחרי הפוליטיקה. הוא פשט את הרגל אבל לא יהיה, חלילה, פושט יד. אין שום סיבה שהנגבי יהיה זקוק לנדבות.
* התפרסם ב"כל העיר".
אקדים ואומר שהכניסה לאתר נעשתה כה קשה (וגם העימוד לא מסביר פנים) שהכל אומר לך לנדוד (במקום האתר הישן שאמר: לין דוד). אני מניח שמוח צעיר ומאוד מתוחכם עומד מאחורי הפרוייקט ואני מציע לבחון ולהפיק לקחים ולעשות רוויזיה רדיקלית.
לא יודע כמה מילים מותר לי ולכן אומר בקיצור האומר: מינויים פוליטיים בנסיבות מסויימות הם רצויים אבל מה שצחי הנגבי עשה הוא למנות מפקחים וכל מיני ג'ובים שניונים תמורת תמיכה במרכז וזה לא מינוי פוליטי אלא גניבת הציבור פעמים: באי מינוי אנשים מתאימים ובחלוקת כספי ציבור לאנ"ש. איך ברעם, שמנתח בבהירות סוגיות הרבה יותר מסובכות, אינו מבין זאת? ובאשר לקלון: בן אדם חותם על תצהיר כוזב בעניין מהותי (שלא היתה לו נגיעה לפרסום) ואחר כך מעיד על פה בפני שופט (שופט עליון) וחוזר על שקריו. אם זה לא קלון, מהו קלון? ועוד: האם ביריון שצמח בקרקע ביריונית (אמו חברת לח"י, ניחא, אבל לטעון שכנופייתה הרצחנית (בקינג דייויד בלבד הם הרגו 91 בני אדם בשותפות עם אצ"ל) שונה מזו של הארגונים הפלסטינים) עשוי לשנות את עורו? איך שמאל עקבי נקלע לעמדת סנגור לעבריין ימני שהוא גם ביריון, גם מועל בקופת הציבור וגם משקר במצח נחושה, זה עניין שחייב להדליק אצלנו נורת אזהברה. לי זה מזכיר את סינדרום הקורבן המאשים את עצמו.