סמלו של החלום אודות אוטופיית שלום מזרח תיכונית הוא הקמת מדינה פלסטינית בגבולות השטחים שנכבשו על ידי ישראל ונלקחו משליטתן של ירדן ומצרים ב-1967. מדינה פלסטינית שתאפשר לאנשים החיים בשטחה שלטון עצמי והגדרה עצמית שתתבסס על לאומיות אתנית. לא בכדי זהו רעיון שקודם באינטנסיביות כה רבה על ידי השמאל הציוני בישראל. השיקול המרכזי הוא כזה: אנחנו נשתמש בכוח שצברנו בעזרת כיבוש השטחים כדי לדרוש מהעולם הערבי הכרה בזכות קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון.

הכרה כגון זו תאפשר לישראל להרוג שתי ציפורים במכה אחת: צידוק פנים ישראלי להימצאותנו כאן,  מפני שאם אפילו הערבים אומרים שזה בסדר, כנראה שזה באמת בסדר, וצידוק חיצוני נוסף – קבלה סופית של המדינה היהודית על ידי העולם הרחב. למעשה, התקווה של השמאל הציוני היא, שהקמת מדינה פלסטינית תשתיק את הקולות בתוך ישראל ומחוצה לה הקוראים לשינוי יסודי בסדרי המדינה ובתפיסותיה, ותנציח את המדינה היהודית כעובדה מוגמרת. אותם אנשים, התומכים בקול נישא בהקמת מדינה פלסטינית, מוסיפים לעתים בקול אחר וקטן יותר, אך שעומד בקנה אחד עם הקודם, שישראל זקוקה לצעד זה על מנת להתגבר על "האיום הדמוגרפי". בישראל של היום, מיליון ושש מאות אלף אזרחים נתפסים על ידי רובה של האוכלוסייה כאיום על קיומה וביטחונה של המדינה. הם אינם יותר מרעל, פסולת שיש להכיר בסכנתה ולהתמודד עמה בדרך זו או אחרת. כך נתפסים על ידי הישראלי הממוצע גם הפלסטינים שאינם אזרחי ישראל, אך נמצאים בשליטתה – לא כאנשים הזכאים לחיים תקינים ורגילים, אלא כאשפה שעלולה לבעור ויש להיפטר ממנה במהירות האפשרית.

בישראל, מאז ומעולם, ראו השלטונות בציבור הערבי שחי בתוך המדינה ובפליטים שחיים מחוצה לה את שני צדדיו של אותו המטבע. כל הסכם שייגע בהגדרה העצמית הפלסטינית יהיה חייב לעסוק גם בגורלם של הפלסטינים אזרחי ישראל. הכיוון הוא ברור למדי, והתשלום שישראל דורשת אינו מוסתר – הקמת מדינה פלסטינית תמורת שימור המדינה היהודית – במילים אחרות, המדינה הפלסטינית תקלוט אליה את הפלסטינים הישראלים, שיוצאו מתוך ישראל בכוח או ברצון. לא תשמעו את אנשי השמאל הציוני משתמשים במינוחים האלו, אך הם נלחשים בכל הזדמנות. הימין הישראלי, לעומת זאת, רואה דרך זו כהגיון היחיד בהפסקת שליטתה של ישראל בשטחים הכבושים – וכראיה לכך, הקשיבו לדברים שאמר שר החוץ שלנו בנושא.

הכוחות הפועלים במחשבה הישראלית הציונית חזקים מדי מכדי לאפשר פינוי של המתנחלים ללא "תמורה" שתתבטא בדמות גירושם של אזרחים פלסטינים ישראלים מחוץ למדינה – כאילו הצעדים שווים זה לזה. המתנחלים נתפסים כחלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית – פגיעה בהם תעורר דרישה כמעט כלל ציבורית לתשלום כלשהו, לתגמול על הצעד שפוגע ב"יסודות המדינה". מה תהיה תשובה הולמת יותר מחיזוק הפוך לפעולה זו? גירושם של המערערים בעצם קיומם על אותם היסודות. כפי שהתקבלה בתדהמה הצורה בה נבנתה גדר ההפרדה בקרב השמאל הציוני, כך תתקבל גם הדרישה לגירוש הפלסטינים הישראלים. כך תמיד עובד המנגנון. מדברים בקול גבוה אחד, אך בלחש אומרים דבר אחר לחלוטין. מדברים ברמה על שלום, ואז מסבירים בשקט, כדי להרגיע את הרעש המתעורר, שמטרת התוכנית האמיתית היא גירוש. לבסוף, יסבירו איך סילף הימין את תוכניותיו המקוריות של השמאל הציוני הנאור.

כפי שהמושג "מדינה יהודית ודמוקרטית"  אינו אמיתי, כך גם הצירוף "השמאל הציוני" קיים רק בוואקום של המציאות הישראלית, רק בעצימת עין מול המציאות הנוכחית. וכך גם, לצערי, רעיון "שתי המדינות לשני עמים" כפיתרון ארוך טווח ביחסים בין ישראל לפלסטינים. פינוי ההתנחלויות יביא, קרוב לוודאי, למלחמת אזרחים בתוך ישראל. בהנחה שהמהלך יצלח, תדרוש החברה היהודית בישראל את גירושם של הפלסטינים הישראלים כהוכחה לצורך במאבק שהתקיים מול המתנחלים (וחלקים נרחבים מהצבא, סביר להניח). גירוש מסוג זה יביא להפסקת התמיכה הבינלאומית בישראל ולאיבוד כוחה הכלכלי והביטחוני, ולאיבוד כל אפשרות ריאלית לקיומו של חופש ביטוי במדינה. זהו תרחיש סביר בהרבה, בעיניי, מאשר כל תרחיש אחר, אם רעיון שתי המדינות יקרום עור וגידים במציאות.

כיום, ישראל מורכבת למעשה משני סוגי אוכלוסיה (אם לא יותר): 7.3 מיליון אזרחים בעלי זכויות, ועוד כמה מיליוני נתינים פלסטינים ביהודה ושומרון ללא זכויות אזרח מוגדרות אך תחת שליטתה המוחלטת של המדינה. ישראל היא מדינה דו לאומית, בה לאום אתני אחד מסרב להכיר בזכויותיו של האחר ומשתמש בכוחו הכלכלי והצבאי על מנת להנציח את עליונותו. הפיתרון ההגיוני אינו קריעתה של המדינה לשניים באופן מלאכותי, מעשה שתוצאותיו הרות אסון, אלא הכרה של הלאום היהודי בלאום הפלסטיני. הכרה בתרבות הפלסטינית, במציאות הפלסטינית שאנו נמנעים מלהחשף אליה בכל דרך, ובשפה הערבית, שהינה כבר היום, באופן רשמי, שפה ישראלית. הכרה שמשמעותה לא פרידה אלא קירוב. הכרה בהיותה של המדינה דו לאומית כבר היום, ובגורלה כמדינה דו לאומית בעתיד. לא גורל אכזר או רע, אלא כורח מציאות שעל החברה היהודית והפלסטינית להתמודד עמו.

חלק מאותה הכרה יובע בפיצויים כלכליים שעל ישראל לשלם בתמורה לרכוש הפרטי שגנבה וחמסה במשך שנים רבות מנתיניה הפלסטינים, ביהודה ושומרון ובתוך "שטחי המדינה". יתאפשר למתנחלים להישאר בבתיהם, אך רק תמורת קניית השטחים עליהם נמצאים אותם היישובים מבעליהם האמיתיים, ובאישור הגוף המייצג של העם הפלסטיני. כל זאת בנוסף לפיצויים שעל ישראל לשלם אם ברצונה ליצור פתח לחיים משותפים ליהודים והפלסטינים החיים בתחומה. אך אלו הם רק הצעדים הפרקטיים בדרך ליצירת מציאות אחרת. עלינו להתחיל לשנות את התפיסה הישראלית הבסיסית המבוססת על פירוד וחומות בין שני העמים. עלינו ליצור מציאות מחשבתית חדשה שתוביל למציאות  חדשה, ולא להפך. שלום לא יושג על ידי הנצחת הגורמים המעכבים אותו, שהמשמעותי ביניהם הוא הלאומיות האתנית, אלא על ידי פעולה נגדית להם, שתלויה בעיקר בחברה היהודית בישראל, ותדרוש משליטיה ואזרחיה להחזיק במערכת אמונות השונה מאוד מהמצוי בה כיום.

Share on Facebook