מה משותף למבצע ההצלה של הכורים בצ'ילה ולמדינת ישראל? לכאורה אין כל דבר משותף. למעשה שתי המדינות, ישראל וצ'ילה, נמנות עם עשרות המדינות המסרבות לאשרר את האמנה הבינלאומית מס' 176 בדבר בטיחות ובריאות במכרות, שפרסם ארגון העבודה הבינלאומי לפני 15 שנה. ומדוע מדינות בהן הכרייה חשובה כל כך (ויש להזכיר שבישראל מועסקים אלפי עובדים בענף הכרייה, בין היתר, במפעלי ים המלח ובמכרה בתמנע שבערבה), לא מעוניינות לחתום, לאשרר ואף לחוקק חוקים ברוח האמנה הבינלאומית? התשובה היא פשוטה – אימוץ כללי האמנה יעלה כסף רב למעסיקים.
האמנה על עשרות סעיפיה מטילה אחריות על מדינה והמעסיקים לשמור על בריאותם וחייהם של העובדים ואף מעניקה תפקיד מרכזי לוועדי העובדים או לנציגויות העובדים באכיפת כללים אלה. ומי רוצה במכרה "שלו" ועד עובדים שמדי יום מתריע על סכנות או הפועל נגד מחדלים בטיחותיים? בכלל, על פי נתוני ארגון העבודה הבינלאומי קיים קשר הדוק בין התארגנות עובדים לבין ירידה בתאונות עבודה במכרות. בצ'ילה למשל, בשנים 1973-1970, בתקופתו של הנשיא הסוציאליסטי סלבדור איינדה, נרשם המספר הנמוך ביותר בתאונות עבודה – כולל מספר ההרוגים – בתולדות המכרות. איינדה הלאים את המכרות והעניק סמכויות רחבות לוועדים, כולל בתחומי בריאות העובדים והבטיחות.
גם אצלנו יש הרוגים במכרות. ביוני 2008 נהרג מיכאל גלי, בן 28 מאשדוד, במכרה הנחושת שבתמנע לאחר שנפגע ממפולת סלעים במעבה האדמה. גלי, שעסק בעבודות בתוך המכרה, הנמצא כ-30 ק"מ צפונית לאילת, נקבר תחת מפולת סלעים שנגרמה מקריסת דופן המכרה. לאחר חילוצו של גלי מתוך הסלעים צוות טיפול נמרץ של מד"א ביצע בו מאמצי החייאה במשך למעלה מחצי שעה, תוך כדי פינויו לבית החולים יוספטל באילת. הרופאים בבית החולים נאלצו לקבוע את מותו. כעבור שנתיים, ביוני השנה, נהרג במכרות תמנע חיים ברמן, בן 32 מאילת. ברמן, שרבים הכירו אותו בשמו המקורי דייגו, עלה מארגנטינה ונהרג בעומק של מאה מטר כאשר התקרה התמוטטה עליו בשעה שנשלח לחבר כבל חשמל במנהרה שנחפרה.
תחקיר שערך המקומון האילתי "ערב ערב" לפני מספר חודשים, לאחר מותו של ברמן, העלה חשד לליקויי בטיחות חמורים בתמנע: תקרת המנהרות אינה מוחזקת כראוי, המאוורר שאמור היה לטהר את אוויר המכרה אינו פועל, המסכות שניתנות לעובדים אינן תקניות ועוד. עוד גילה התחקיר שמשרד התמ"ת מודיע מראש להנהלת המכרה על ביקורי המפקחים. מומחה אף העיד בפני הכתב של המקומון "עבדתי במכרות בכל רחבי העולם. אפילו באפריקה לא נתקלתי במכרה במצב בטיחותי כה ירוד". אחד העובדים אמר ל"ערב ערב": "רק בשבוע שעבר היו שלוש תאונות. היה בחור שנתפס בכבל חשמל ועף שלושים מטר. היה בחור שנתפס בכבל חשמל אחר וריסק את היד. היה בחור אחר שנפצע מפגיעת קרש ופונה לבית החולים. לפני חודש, הייתה התמוטטות ושלושה נפצעו. הם פונו לבית החולים".
עובד אחר סיפר: "האנשים לא בטוחים במכרה. זאת סכנה יום-יומית. המנטאליות של המקסיקנים שונה. הם לא מוכנים לשמוע. מבחינתם, הם יודעים הכל, וזהו. בכל פעם שמדברים איתם על ענייני בטיחות, הם עונים: 'זה לא חשוב'. אם אנחנו מסרבים לעשות משהו מטעמי בטיחות, הם אומרים בספרדית: 'אם אתה לא יכול, אתה מוזמן להתפטר'. מבחינתם, 'אני הבוס. אני אמרתי וזהו'. כנראה, כך זה עובד במקסיקו. במחלקת חשמל עובדים הרבה אנשים, אבל רק לאחד מהם יש רישיון חשמל במתח גבוה. זה מנוגד לחלוטין לחוק הישראלי. שם במקסיקו לא צריך להיות מהנדס חשמל כדי לחתום על תוכניות. החשמלאי היחיד המועסק במכרה הוא בן אדם נהדר. אבל הוא לא יכול לעשות לבד את כל העבודה. יש גם דברים שהוא מסרב לעשות מטעמי בטיחות. כשהוא מסרב או לא נמצא, הם שולחים עובד רגיל שיעשה את עבודת החשמל במקומו". היה עובד שאמר מפורשות: "הבטיחות לא מעניינת את מנהלי העבודה בכלל. הם רוצים לעבוד מהר, מהר. הם מכריחים אותנו להשתמש בכלים לא מתאימים. שום דבר לא מעניין אותם. אם מישהו מעז להתלונן, הם אומרים לו: 'אתה יכול ללכת למשרד כוח האדם ולכתוב מכתב התפטרות'".
המכרה המופרט בתמנע הוא בבעלות מקסיקנית. תמנע בידי אחד התאגידים הגדולים של מקסיקו "אלטוס אורנוס דה מקסיקו" של בעל ההון אלונסו אנסירה – בשותפות עם בנקים מקומיים ואמריקאיים. אנסירה בילה שנים רבות בישראל, במהלכם הוא קיבל את המכרה וסובסידיות נאות מידי הממשלה, לאחר שנאלץ לברוח מארצו בגלל עבירות על חוקי המס. הוא שב למקסיקו בשנים האחרונות והמשיך לפעול כיו"ר מועצת המנהלים של התאגיד הענק. כאמור, המכרה בתמנע שבבעלות אנסירה הופרט, קיבל מעניקים נדיבים מאוד מצד המדינה ואין בו ועד עובדים.
אנסירה, בכלל לא אוהב ועדים. לפני מספר שבועות פתחו ראשי הוועדים במפעליו שבמקסיקו בשביתת רעב. ועדים אלה מייצגים כ-14 אלף עובדים המועסקים באתרים רבים. השלושה פתחו בשביתת רעב במחאה על פיטוריהם. "אנסירה מתנהג עם עובדיו כמו פשיסט", אמר אחד בשובתי הרעב בריאיון שהעניק לעיתון "חורנאדה" היוצא לאור בעיר מקסיקו. נדמה שהמרחק בין צ'ילה, מקסיקו וישראל קצר ממה שחושבים – בכל הקשור לניצול עובדים.
עצוב מאוד בחברה מתוקנת אסור לתת לתאגדים את הכוח לנצל אנשים פשוטים .כידוע תאגדים מנצלים מדינות כהנה וכהנה איש פשוט שנלחם על פת לחם …חובה לעצור …להתבונן ולפעול בעולם שבו הגלובליזציה עובדת חאיש הפשוט יש כוח