רבות נאמר ונכתב על עתיד המשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית ועל ההשלכות האפשריות של הפסקת השיחות. אך מעט מידי נכתב על האפשרות הריאלית שהפלסטינים יעברו לפעולה ישירה ויכריזו חד-צדדית על הקמת מדינה בקווי 67'. ראש הממשלה הפלסטינית, סלאם פיאד, עובד על כך בנחישות ובגלוי.
התקשורת הישראלית והעולמית עסקה ארוכות באפשרות של הפסקת השיחות הישירות בין יושב ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. מחד עלתה שאלת יכולתו של נתניהו בו זמנית לחדש את הקפאת הבנייה בהתנחלויות ולשמר את קואליציית הימין בראשה הוא עומד. מנגד עומדת שאלת מהלכיו העתידיים של אבו מאזן ואיומיו, לא בפעם הראשונה, לפרוש מתפקידו אם לא תהיה התקדמות במשא ומתן.
רובו ככולו של הדיון התקשורתי והציבורי בנושא מתעלם מפועלו של ראש ממשלת הרשות, סלאם פיאד. פיאד, בעל דוקטורט לכלכלה מאוניברסיטת יוסטון שבטקסס, עבד בבנק העולמי בוושינגטון ואח"כ כשליח קרן המטבע העולמית לרשות הפלסטינית, לפני שמונה לתפקידו ע"י עבאס בקיץ 2007, בעקבות השתלטות חמאס על עזה.
עוד בטרם מונה לראשות הממשלה, ובעיקר בשנתיים האחרונות, פיאד שם את יהבו על בניית תשתיות ארגוניות, מדיניות וכלכליות למדינה פלסטינית דה-פקטו תחת הכיבוש הישראלי. בקיץ 2009 הוא פרסם תוכנית מפורטת להשגת היעד הזה תחת הכותרת "פלסטין – סיום הכיבוש, בנין האומה".
תוכניתו של פיאד אינה דיבורים בעלמא. היא כוללת מאבק בשחיתות שנעשתה אחד מסימני ההיכר של שלטון פת"ח, ותרמה לעליית חמאס בבחירות 2006. יש בה מאבק בכנופיות והשבת הביטחון האישי לרחובות הערים הפלסטיניות; פיתוח כלכלי נרחב, כולל שיקום תשתיות אחרי עשור של אינתיפאדת אל-אקצא; סלילת כבישים, הקמת מפעלים, הקמתו – בהצלחה – של בנק מרכזי, וגולת הכותרת – העיר הפלסטינית המתוכננת הראשונה, ראוובי (גבעות), מצפון לרמאללה, שאמורה לאכלס 40,000 תושבים ובנייתה החלה בפברואר השנה במימונה של ממשלת קטאר.
בנוסף, מקדם פיאד הקמה של רשות שופטת עצמאית ומערך שיטור וכליאה מודרני, פיתוח של בורסה לניירות ערך ברמאללה והשתחררות הדרגתית של הכלכלה הפלסטינית מן התלות בישראל מחד ומן הסיוע הבינלאומי מאידך. מאבקו המתוקשר של פיאד בתוצרת ההתנחלויות היווה נדבך אחד חשוב בתוכניתו לנתק את הכלכלה והתודעה הפלסטיניות מזיקתן/ תלותן בכלכלה הישראלית.
בעיתונות הישראלית והעולמית כבר הופיעו השנה מספר כתבות על תנופת הבניה בערי הגדה, על הפיתוח הכלכלי ועל השלטת הסדר בידי המשטרה הפלסטינית על פורעי החוק והחמושים בערי הגדה. דברים הבאים לידי ביטוי בין היתר בהקמתם של עסקים קטנים רבים בעיקר ברמאללה, אך גם בשכם וג'נין.
במסגרת הפיתוח רשמה הכלכלה הפלסטינית צמיחה חריגה בתקופת המשבר הכלכלי העולמי והגיעה ל-6 אחוזי צמיחה בשנת 2009. הצמיחה צפויה להגיע ל-8 אחוזים במחצית הראשונה של 2010 (זאת בהשוואה לצמיחה של אחוז אחד בכלכלת ישראל ב-2009). בדו"ח של קרן המטבע העולמית מהקיץ האחרון נקבע, שלמרות שנותרה עוד עבודה הרשות הפלסטינית כבר מסוגלת לקיים את עצמה מבחינה כלכלית כיישות ריבונית.
תוכניתו של פיאד מדברת על מדינה פלסטינית הכוללת לא רק את הגדה אלא גם את רצועת עזה שבשליטת חמאס. פיאד לא סיפק מעולם הסבר ברור כיצד איחודה מחדש של רצועת עזה עם הגדה המערבית צפוי להתבצע, אך פעילות בניין האומה שהוא מוביל כוללת גם הגדלה של מנגנוני הביטחון של הרשות ואימונם הנרחב, על-ידי קצינים אמריקאים. ניתן אולי להסיק מכך שפיאד נכון גם לעימות פנים-פלסטיני אלים במידת הצורך. בראיונות בתקשורת האמריקאית אמר פיאד רק שהעם הפלסטיני יראה וישפוט בעצמו איזה שלטון הוא מעדיף.
אפשר שהמציאות שתיווצר בעקבות הכרזת עצמאות פלסטינית חד-צדדית תהיה פחות קיצונית מהמתואר לעיל. אך גם כך, ספק אם מדינת ישראל תוכל לדרוש ברצינות דיון על גבולות המדינה הפלסטינית העתידית, אחרי שזו כבר הוכרזה הלכה למעשה וזכתה בהכרה בינלאומית נרחבת. כלומר, הגולל ייסתם על האפשרות של ישראל להשפיע במשא ומתן או בהתיישבות על גבולות המדינה. הכרזה חד-צדדית יכולה להכריע את הדיון על הגבולות בין אם ישראל תכיר בהם או לא.
הנטייה הרווחת בציבור ובפוליטיקה הישראלית היא להתעלם מהחוק הבינלאומי ומהשלכותיו, אך אפשר בהחלט שנופתע מההשלכות של שינוי הסטטוס של הרשות הפלסטינית מישות תת-מדינתית תחת שלטון ישראלי למדינה ריבונית.
אי לכך, לפלסטינים אין בעיה לפוצץ את המשא ומתן. עם הקפאה או בלי הקפאה, עם משא ומתן ישיר או בלעדיו, הבולדוזרים בראוובי ממשיכים לעבוד. ובעוד אבו מאזן מנהל מגעים עם נתניהו, פיאד כבר פרסם דו"ח על הישגי השנה האחרונה ותוכנית עבודה לשנה שנותרה תחת הכותרת האופטימית ורבת המשמעות, "המשוכה האחרונה לחופש". על הפרק – חיזוק מערכות החינוך והבריאות והעצמת נשים.
בשעה שאצלנו עדיין לא מצאו את הנוסחה הנכונה למכרז לסלילת רכבת קלה בתל אביב, הפלסטינים בונים בשקט מדינה. לכן, בניגוד לשנים שעברו, פיצוץ המשא ומתן לא יביא בהכרח לאלימות – כפי שרבים בוודאי מקווים – אך הוא גם לא יוביל לעוד שנים רבות של קיפאון. מדינת ישראל, ולא הפלסטינים, היא הזקוקה למשא ומתן, כדי שהגבולות העתידיים של ישראל ופלסטין יגובשו במשא ומתן ובהסכמה, ולא כתכתיב שאין ממנו מפלט.
השיחות הנוכחיות, שכמה משרי הממשלה ששים להביא את קיצן, יכולות בהחלט להתגלות כהזדמנות היסטורית אחרונה של ישראל להגיע להסדר מוסכם במשא ומתן. אם הן אכן תפסקנה, ייתכן שמחמוד עבאס יפרוש מתפקידו והרשות תתפרק. יחד עם זאת, אפשרי בהחלט שהפלסטינים לא יחכו לקיץ הבא וכבר בחודשים הקרובים הם יכריזו באופן חד-צדדי על הקמת מדינה פלסטינית ריבונית. בישראל אולי יגיבו בהקמת ועדת חקירה.
הכותב הוא דוקטורנט בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, ומרצה ופעיל במכללה החברתית-כלכלית.

מה שכתבתי בתגובתי לגבי תוכנו של המאמר 'האיש שלנו בפלסטין'(מאת נתן ת'רול שהתפרסם כאן ב-26 באוקטובר, 2010), אשר מבליט את חוסר התמצאות (פושעת נאיביות, אם לא מגויסת למען הרמאות הציונית) של 'הפלסטינים לא צריכים את המשא ומתן', טוב גם לגבי המאמר הזה.
מאמר מעניין, וכל כך ברור ומובן מאליו, מלבד ליהירים והזחוחים על כורסאות עור הצבי.