השר יצחק הרצוג סבור שחוק האזרחות החדש מסמל "גלישה לפשיזם" ובכך הוא בעצם מודה בסתירה המעוגנת בעצם חברותו בממשלה המובילה לזוועה הזאת. אם הרצוג ושאר אנשי העבודה למעט אהוד ברק (סמוי של "ישראל ביתנו" במפלגתו), לא יעזבו את הממשלה עוד השבוע, יש למחוק אותם מסדר היום הציבורי. כל דיון על האנשים האלה (ואני עצמי עוסק בהם כבר שנים) רק מנציח את קיומם.

יש לנפץ האשליות של כמה שרידים עבשים מימי תנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת שעדיין חיים בתוכנו, שרים את "שיר הרעות" ושוכחים שיצחק רבין המנוח שירת את הליכוד ואת יצחק שמיר עוד לפני שיגאל עמיר הפך אותו לקדוש לאומי. ישראלים רבים אינם מסוגלים לחיות בלי הקונפליקט לכאורה בין העבודה והליכוד, אבל הסיפור הזה נגמר כבר לפני שנות דור. כבר נלאיתי מהניתוח הזה: מפלגת העבודה הפכה ללאומנית, לניאו-ליברלית, וראשיה בגדו בבוחריהם עם הליכוד ועם קדימה, וקודם לכן עם רפ"י, ד"ש, מפלגת המרכז ושאר סיעות שאין להן דבר וחצי דבר עם סוציאל-דמוקרטיה, אפילו בלבושה "הלאומי".

אין טעם לעסוק כאן באביגדור ליברמן, שר החוץ שמשרדו מנאץ את המעצמה היחידה שתומכת במדיניות הישראלית ומעיין כנראה בהפסקת הסיוע לארצות הברית. ליברמן הוא המנצח הגדול של פרשת חוק האזרחות, שהפך אותנו בעיני כל העולם לגזענים הקרובים לנאציזם. למי ששכח אני מפנה אותו שוב לסוף ינואר 1933, שנתיים לפני אישורם של חוקי נירנברג. לאדולף היטלר ולמפלגתו הנאצית (אני לא עורך שום השוואות, זו רק תזכורת היסטורית לצורך הפקת לקחים) לא היה רוב ברייכסטאג, הוא היה זקוק לשתדלנים כדי לקבל את מִשרת הקאנצלר (ראש ממשלה) מהנשיא פאול פון הינדנבורג והסתפק בשלושה שרים נאצים בממשלת הקואליציה הימנית שהרכיב. מדינאים ימניים וגם אנשי המרכז הלאומני כרתו איתו ברית, מתוך מחשבה שהם ישלטו בו. בתוך זמן קצר הרג את מתנגדיו ורתם את הפחדנים שבהם לצרכיו. פרנץ פון-פאפן, למשל, עזר להיטלר לבצע את האנשלוס (סיפוח אוסטריה במרץ 1938) והרגיע למענו את האופוזיציה הקתולית. בסופה של הקריירה שלו הודה לאלוהים על שנותר בחיים, והמשיך לשרת את היטלר כשגריר בטורקיה הניטראלית. ליברמן איננו היטלר, וביבי נתניהו וברק אינם פון-פאפן, אבל קשה להתנחם בכך.

את המחיר של הפיכתנו לאחת המדינות השנואות ביתר בעולם (ודווקא בעיני אנשים טובים) ישלמו כל אזרחי ישראל. אם לא נצא עכשיו למאבק אנטי- פשיסטי חסר תקדים בעוצמתו ובממדיו נגד המגמות המקופלות בחוק הנורא הזה, ייאלצו אחרוני הישראלים ההגונים לקפל את הדגל נגד חרם טוטאלי עלינו. כסוציאליסט תמיד התנגדתי לחרם על אזרחי ישראל (לעומת הקריאה לחרם נגד ההתנחלויות) אבל תמיכה מסיבית של המגזר היהודי  בחוקים אנטי-ערביים ואנטי-דמוקרטיים תהפוך את העמדה הזו לבלתי סבירה. אם נאמץ מדיניות מנוולת, ניחשב גם בחוגים הנאורים ביותר בעולם למנוולים. יש לזכור שבספר החוקים שלנו מופיע עתה חוק גזעני בעליל.

בשבוע שעבר ניתחנו כאן את תופעת נתניהו וליברמן בכותרת "מצא את ההבדלים". הטור נכתב עוד לפני שראש הממשלה יזם את החוק ואימץ את הליברמניזם (שהיה תמיד חבוי בו) בגלוי. זה בכלל לא מקרי שבני בגין, רובי ריבלין ודן מרידור, שני נצים מובהקים ויונץ מבולבל אחד, התנגדו עקרונית לחוק, לעומת עמדתו המחפירה של יו"ר העבודה. מאלף להיווכח שממש כמו ביציעי טדי התפלגו המייצגים הפרלמנטריים של הציבור הימני בין דמוקרטים לבין פשיסטים. נתניהו מתלבט כבר שנים בין שני הקטבים האלה, בתוך מחנה הימין.

אם בגין ומרידור הם רביזיוניסטים מהזן הישן, לאומנים עם זיקה לחוק ולמשטר תקין, הרי נתניהו הוא איש ימין קיצוני, שמרן נוסח אמריקה. אין לו את המאפיינים האירופיים של תלמידי זאב ז'בוטינסקי, וגם לא את הרכיבים המסורתיים, הניאו-אורתודוכסים, של מנחם בגין. הימין שלו הוא קאלוויניסטי, נטול חמלה לעניים או לבני מיעוטים, והניתוח שלו הוא פונדמנטליסטי. האלימות והלוחמה הזעירה הם בעיניו רק "טרור", ואין לחפש בהן מניעים חברתיים או לאומיים.

אזרחי ישראל הערבים הם אבק אדם בעיניו, והוא אימץ לגמרי את תפיסתו של ליברמן שרואה בהם אויב. נכון שהוא נוקט בתכסיסי הטעיה והסוואה, בתמרונים שמטרתם להבטיח את שרידותו בשלטון ואת יכולתו לדבר עם ראשי מדינות בעולם. אבל כפוליטיקאי אמריקאי במהות הוא תלמיד מובהק של סקרים (לכן הצהיר בשנת 1996 על תמיכתו בהסכמי אוסלו שאותם תיעב), והוא קלט שאזרחי ישראל יהיו מוכנים למראית עין של ויתורים כדי להמשיך ולקיים את אורח חייהם הבורגני, ובלבד שדיכוי הערבים ואפלייתם לרעה יימשכו. זוהי מציאות חשוכה. אנשים כמונו, שלחמו כל ימיהם למען השלום, חייבים להבין שאין שום משמעות לשיחות, למשא מתן או לדיאלוג עם הרשות הפלסטינית, ושלעולם לא נגיע להסכם מבלי להבין את המציאות שאליה נקלענו.

אני מציע לכל שרידי קרב המאסף של השמאל לקרוא היטב את המפה ולהגיע למסקנות המתבקשות: אנחנו מהווים מיעוט קטן בקרב הציבור היהודי ולכן חייבים לבנות מחדש את הגשר אל האזרחים הערבים. המכנה המשותף איננו יכול להיות "ציוני" ואפילו לא שלוֹמניקי. עידן המשלחות של יוסי ביילין לג'נבה, כמו החלום המופרך לעצב אנשי שמאל ישראלים שמשאת נפשם היא לשוחח עם אנשי ימין פלסטינים, תם ונשלם. עלינו לספּוֹר את התומכים במקום לשגות בשיחות נימוסים במבואות בתי המלון המפוארים. השמאל זקוק לציבור עממי נלהב, ולא לדיפלומטים בעיני עצמם. לכן השיחות עם ראשי הציבור בנצרת, בסכנין, בטייבה ובטירה הן חשובות הרבה יותר מהפגישות עם אבו-מאזן. שמאל יהודי-ערבי גדול הוא אפשרי. מי שאינו יכול להתגבר על מעצורים "ציוניים" ולהשתתף בעצרות פוליטיות במשולש או בגליל, לא יהיה איתנו ממילא בשעת מבחן.

תעיינו בתִפקודם של כל ההרצוגים למיניהם בעיתות מלחמה, תזכרו את ישיבתם המחפירה בממשלה עם ליברמן ועם אלי ישי, ותחרקו שיניים נוכח חלקו של שר הביטחון ברק ברצח האזרחים הפלסטינים בשנים האחרונות.

הסיסמה היחידה של השמאל שיש לה תוקף גם היום היא: "אחווה יהודית-ערבית". ומה באשר ל"שלום כן-סיפוח לא", משפט חביב ונכון כל כך, שאותו זעקנו מעל כל במה עשרות שנים? ובכן, כמעט שעבר עליו הכלח. החדירה לשטחים הפכה לעובדה, את הסכמי השלום הרגו כבר מזמן, ניסיונות ההחייאה  נכשלו, ואם לא נגן על האזרחים הערבים במאבקם נגד הפשיזם הגזעני לא נהיה ראויים לתואר "שמאל", ואפילו לא להיחשב לסתם ליברלים.

* התפרסם ב"כל העיר".

Share on Facebook