לפני ימים אחדים בעת שהמתנתי לרמזור ירוק מול אחד מסניפיה של רשת קימעונאית ידועה לאופנה, הלבשה ואבזרים לבית (שאינני מזכירה את שמה כי היא רק דוגמה אחת מרבות), נתקל מבטי בכרזות פרסומת גדולות לאופנת החורף של הרשת שכיסו את חלונות החנות. את אופנת הגברים מדגמנים גברים בגיל העבודה, ואילו את אופנת הנשים מציגות שתי ילדות הנראות כגרסאות נדושות של לוליטות, שהוטל עליהן לשמש פיתיון לנשים בטווח הגילאים של אימותיהן. שערה של הילדה הברונטית נאסף בתסרוקת גבוהה, רומנטית, שממנה נופלת בחינניות קווצת שיער החוצה את מצחה ונחה בקצה העין שמנגד. שערה הבהיר של הילדה שלצדה נאסף לאחור וציפרניה נצבעו בלק ורוד עז. שפתי הילדות מודגשות בגלוס לחלוחי, ועל קצות אפיהן מונחים בשובבות מתוכננת משקפי שמש עגולים בסגנון ג'ון לנון באופן שאינו מאפשר לנו להתעלם מעיניהן היפות; עיניים של ילדות בנות 12 עד 14 לכל היותר.
לכאורה, מה חדש? עוד מקרה שכיח של ילדות מחופשות לדוגמניות השולחות מבט מתריס היישר לעיניה של פמיניסטית ותיקה, כדי לאלץ אותה להיאבק שוב ברפלקס המותנה שייצוגים כאלה מעוררים בה, ולצאת בקריאה דחופה לקמפיין נגד ניצול קטינות למטרות פרסום וקידום מכירות. אך תגובתי המיידית היתה שונה. לא חשתי כעס אלא רחמים, ושאלתי את עצמי איך מתיישבת הצגת ילדות בדמויות של נשים סקסיות, בחלון ראווה של חנות לכל המשפחה, עם ההיסטריה הקיימת אצלנו כלפי פדופיליה וניצול מיני של קטינים בסביבה שנעשית פחות ופחות בטוחה לילדים. האם יש הסבר הגיוני לתופעה פרדוקסלית כמו זו של הורים המגבירים את השימוש באמצעי הגנה על ילדיהם עד כדי פגיעה בזכויות הפרט שלהם, ובה בעת מוכנים לסבול את הפקרתם, ובמיוחד את הפקרת הבנות, לכוחות שוק נצלניים המשתמשים בדימויים מיניים כמקדמי מכירות שלעולם אינם מאכזבים ?
בימי הזוהר של התנועה לשחרור האשה (מאמצע שנות ה-60 עד תחילת ה-70), חירות מינית נשית נתפסה כשחרור משליטה גברית. את הדיון בשחרור האשה מעריצות הגבר הנחו פמיניסטיות מן הזרם הרדיקלי, שעד מהרה הואשמו בפוריטניות, שנאת גברים ואפילו סלידה ממין. תגובת הנגד של פמיניסטיות שבגרו בשנות ה-1980 לעיקרי האמונה של האחיות המייסדות היתה הבחירה בפמיניזם כסגנון חיים חופשי מאידאולוגיה. נשים צעירות לא רוצות שיאמרו להן מה ללבוש ועם מי לשכב, כתבה הסופרת והשדרנית הבריטית היהודיה, נטשה וולטר (ילידת 1967), בספרה "הפמיניזם החדש", משנת 1998. והנה, עשור ומשהו לאחר המרד הפוסט-פמיניסטי וולטר מודה בטעות, ובספרה החדש "בובות חיות: חזרתו של הסקסיזם", שהופיע בתחילת 2010, היא חוזרת בה מטענתה הקודמת. בעבר, וולטר כותבת, היא האמינה שאם רק נסדר במקומם את התנאים לשוויון יתנוונו שרידי הסקסיזם המיושן בתרבותנו. אך אם חשבנו שעלייתה של התרבות ההיפר-סקסואלית היא ההוכחה להשגת שוויון מלא, טעינו בגדול. לאמיתו של דבר, הטענת התרבות במיניות מופגנת היא ביטוי של אי שוויון חברתי שמתרחב והולך. דבריה של וולטר מבטאים את תחושתן של רבות מאיתנו שהפמיניזם פנה נגד עצמו, וכי הטענות בנוסח: שונאים אותנו, מנצלים אותנו, מחפצנים אותנו, שבהן השתמשנו ועודנו משתמשות כדי להסביר את דיכוי הנשים, מחמיצות את ההיגיון המורכב של מה שנראה יותר כניצול עצמי של נשים. השאלה היא, מה גורם לנשים לראות את עצמן מגיל צעיר מאוד כמופיעות בתצוגה מתמדת, ומדוע ? האם תצוגה מתמדת זו משרתת מטרה כלשהי, ואם כך – איזו ?
תשובה מעניינת, המרחיבה את הדיון הפמיניסטי במיניות האשה אל תחום העבודה, מציעה נינה פאוור (Power), מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת רוהמפטון בלונדון, במאמרה "קפיטליזם, צרכנות ופמיניזם" (שפורסם בפברואר השנה ב -New Left Project). לטענת פאוור, אם נבחן את התופעה במשקפיים של עובדות בשוק העבודה הנוכחי נגלה שלא מדובר בניצול עצמי של נשים הפועלות נגד האינטרסים שלהן, אלא בסוג של פרסומת עצמית. במילים אחרות, נערות ונשים המשתפות פעולה עם מניפולציות שמנצלות את מיניותן, "מוכרות" את כישוריהן בתקופה של אי ביטחון תעסוקתי. אי אפשר, טוענת פאוור, להמשיך ולהאשים גברים בהופעת "תרבות החזירות הגברית", אף שהם משתכרים יותר ונמצאים בעמדות טובות משלנו. עלינו להתבונן בתמונה הגדולה יותר ולשאול, לאיזה סוג עובדים החברות זקוקות ? התשובה נראית ברורה מאליה. תאגידים זקוקים לעובדים ועובדות (אין חשיבות למגדר) שנענים לדרישה ל"גמישות תעסוקתית". נשים עובדות מתאימות למודל ההעסקה הגמישה בעיקר בשל עבודתן הנוספת במשק ביתן ובטיפול בילדיהן. בשל כך, אי אפשר לומר על אשה צעירה המשווקת את מיניותה שהיא מתנהגת באופן בלתי רציונלי. בעידן שהפך את "שכר המשפחה" למושג מיושן, ומשפחות מכל שכבות החברה זקוקות לשני מפרנסים, נשים משתמשות בכל מה שיש להן כדי להצליח בשוק עבודה קשה ותחרותי. ההבחנה הזאת של פאוור עשויה להסביר גם את מניעי ההורים החושפים את ילדיהם מוקדם מידי לקשיחותו של עולם העבודה, אך אינני מציעה לקבל אותה כהמלצה להצדקת אותם הורים.
אם כך, להיפר-מיניות השלטת בתרבות זמננו אין זיקה לשחרור מיני, כפי שלעבודה ה"גמישה" אין זיקה למימוש עצמי. איך הגענו לזה? טענה רדיקלית המצביעה על תרומת הפמיניזם של הגל השני לעלייתה של האידאולוגיה הניאו-ליברלית, מעלה הפילוסופית הפוליטית האמריקאית, ננסי פרייזר, במאמרה "פמיניזם, קפיטליזם ועורמת ההיסטוריה" (פורסם בכתב העת New Left Review, גיליון 56, מרץ-אפריל 2009). לטענת פרייזר, פעל הגל השני של הפמיניזם, ולא בחכמה, נגד עצמו ונגד מטרתו להשגת חברה צודקת, בכך שסיפק טיעונים לשינוי מבני בחברה שהוביל הקפיטליזם בגרסתו הניאו-ליברלית. מושג המפתח הוא 'שכר המשפחה', שבשנות ה-60 עדיין שירת אידאל חברתי מערבי שהניח שהאזרח הטיפוסי האידאלי הוא גבר לבן, בעל משפחה ומפרנס עיקרי אם לא יחיד. הביקורת הפמיניסטית של אותה עת חשפה את שכר המשפחה כמוקד של אי שוויון, תת-ייצוג והעדר הכרה בנשים, ואילו הניאו-ליברליזם, יציר העורמה הקפיטליסטית המתמחה בהסתגלות מהירה למצבים משתנים, החליף את האידאל של 'שכר המשפחה' בנורמה של 'משפחה בעלת שני מפרנסים'. בין הפמיניזם הסוציאליסטי לקפיטליזם הניאו-ליברלי נרקמו, בלשונה של פרייזר, "יחסים מסוכנים". שתי תפיסות העולם המנוגדות הללו היו שותפות לביקורת על הסמכות הפטריארכלית המסורתית וביקשו לרסק אותה, כל אחת מטעמה. אולם בניגוד לתכנית הפמיניסטית, סיפק הקפיטליזם הניאו-ליברלי לשני המפרנסים משרות ברמות שכר נמוכות תוך ערעור הביטחון התעסוקתי. המעמד הבינוני נשחק, רמת החיים ירדה, יום העבודה התארך ועלה שיעור המשפחות שנשים עובדות עומדות בראשן. אמנם 'רוח הקפיטליזם' היא רוח גברית, פרייזר כותבת, אולם בגרסתו הניאו-ליברלית הוא לא רק עמק הסיליקון וחברות היי-טק, אלא גם רשתות השיווק הזולות ומיזמי האשראי הזעיר שנשים מכל שדרות החברה עובדות בהם, צורכות את מוצריהן ומקיימות אותם.
הביקורת הפמיניסטית על שכר המשפחה משכה וממשיכה למשוך נשים מן המעמד הבינוני, הנחושות להבקיע את תקרת הזכוכית במקצועות החופשיים, אך גם נשים מן המעמדות הנמוכים המועסקות במשרות חלקיות ובשכר נמוך שהעבודה מעניקה להן תחושת שחרור מסמכות פטריארכלית ומסורתית. אלו גם אלו כבולות לחלום הקפיטליסטי של צבירת הון ורחוקות ממימוש החזון הפמיניסטי לשחרור האשה. פרייזר מציעה לפמיניזם בן זמננו "לתפוס את הרגע" ולחשוב על חידוש המאבק למען צדק לכולנו. היא מציעה לפמיניזם לעדכן את יחסיו עם הסוציאליזם ולפעול למען צורת חיים שאינה שמה במרכז את שכר העבודה, אלא מעריכה פעילויות בלתי סחירות כדוגמת העבודה במשק בית ומילוי מטלות טיפוליות.
ה"רגע" שעליו פרייזר מצביעה הוא הרגע הנוכחי, המושפע עמוקות מן המשבר הפיננסי שפרץ ב-2008 וממשיך לאיים על כלכלות העולם. המשבר, שהביא את הקפיטליזם עצמו, כמשטר כלכלי וכפרויקט פוליטי גלובלי, לפרשת דרכים, החזיר לשיח החברתי-כלכלי מושגים כגון, התערבות ממשלתית, פיקוח, ביטחון סוציאלי והשקעות במשק. פרייזר, פאוור והוגות פמיניסטיות אחרות רואות במשבר הזדמנות חדשה לקידום סדר יום פמיניסטי סוציאליסטי שיעמיד במרכזו מאבק להשגת צדק חברתי. בחברת העתיד הפוסט-ניאו-ליברלית מצופה ממי שהרלוונטיות של הפמיניזם חשובה לה לגלות יתר עירנות להיסטוריה, לעקוב בתשומת לב אחר תפניות כלכליות ולפענח בתבונה את עורמת הקפיטליזם.
יפה ונכון, למרות זאת כמות יחסי המין בקרב צעירים ירדה בעשור האחרון בארה"ב. כלומר עם כל ההיפר מיניות מסתבר שזה מה שיש. מעבר לזה אין כלום.
כתבה מצויינת….הפמיניזים אכן פנה נגד עצמו..עכשיו נותר לחקור למה?