בחודש דצמבר 2011, מכריז אבו מאזן, בעידוד מדינות העולם, על הקמתה של מדינת פלסטין, באופן חד צדדי בגבולות 1967 בגדה המערבית ובעזה, ומותיר ישות מדינית ישראלית מתוסכלת וחבולה. פלסטין מתפתחת במהירות שיא הודות להשקעות בינלאומיות המשדרגות את רמת החיים והתעסוקה, ומניבות מציאות של רווחה ושגשוג. לעומתה, ישראל זוכה לבידוד וחרמות עקב החוקים הגזעניים שחוקקה כנגד המיעוטים הלא יהודיים בארץ. שגרה של אבטלה ועוני מכים בכל בית שלישי במדינה, וגל עכור של לאומנות גואה ומחפשת אשמים במצב.
כעבור שנה, בחודש דצמבר 2012, מנהיגי ערים ערביות בישראל, מעודדים מהצלחת אחיהם במדינה הפלסטינית החדשה, מכריזים בזה אחר זה על רצונם להתנתק מהשלטון המרכזי בירושלים ולפתח אוטונומיה פלסטינית בשטחי מדינה ישראל. בנאומיהם נאמר כי: "במקום ניסיון לדו-קיום, התעוררנו בכל בוקר למציאות של הפרדה והדרה, ללא ייצוג ראוי במערכות הפרלמנטריות והמשפטיות, והתעלמות ממצב הבריאות והרווחה בקרב ערביי ישראל. אנו מכריזים כי לא עוד!" בקבוקי שמפניה נפתחים בפלסטין, טירה, סכנין, נצרת, אום אל-פחם, ערים וכפרים נוספים.
ההנהגה הישראלית צופה בחגיגות בעת כינוסה לישיבה השבועית בבירה ולא מאמינה ששוב הכול מתפוצץ לה בפנים. בראיונות לעיתונאים מזכירים איווט ליברמן ואלי ישי את חוק העונשין הקובע כי העונש הצפוי למבצע מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה של ישראל, או מביא לכך ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה, דינו מיתה או מאסר עולם. הבחירות בעוד שלושה חודשים והשניים חשים שזהו הזמן לגייס את דעת הקהל המשיבה בהנהון מצמרר. ראש הממשלה החרד לקואליציה נכנע שוב לליברמן ומודיע על גיוס חירום בצה"ל בכדי לטרפד באלימות את שאיפותיהן הלאומיות של ערביי ישראל. והעולם עובר לדום.
לא מדובר בנבואת זעם תורנית, אלא במבט נוקב ועגום על יחסו של הרוב היהודי השולט למיעוטים המוחלשים בארץ. כבר עתה קיימים זרמים תת קרקעיים המעידים על העתיד לבוא אם לא נתעורר. האוכלוסיות הלא יהודיות מתבקשות להביע נאמנות לשלטון המוצא בהן מטרד לרשויותיו השונות – מטען מיותר.
המיעוט הפלסטיני בישראל, זוכה להשפלות וגידופים על בסיס שעתי מהלאומנים שבמנהיגינו. מושבי הכנסת השונים מתחרים זה בזה בכמות הצעות החוק הפופוליסטיות והמבזות את אלה שאנו אמורים להושיט להם יד לקיום משותף כי גם להם אין ארץ אחרת. ההתעלמות המכוונת מקריסת הרשויות הערביות, הסרת האחריות ממצבן של ערים שלמות והפיכתן לאקס-טריטוריה של ישראל בכל הנוגע לבריאות וחינוך, תוך העברת חלק מתקציביהן לרשויות יהודיות, לא הומני ונפיץ במיוחד. החשד המתמיד בחתרנותם של הערבים אזרחי ישראל הוא תופעה פסולה ומקוממת, אימוץ נרטיב חד צדדי בתוכנית הלימודים והשתקת תוצאות עצמאות המדינה ביחס לערבים, אינה מאפשרת לצד הערבי להרגיש, אפילו במעט, שהוא ישראלי. התערבות שירותי הביטחון במינויי מורים בבתי הספר, תוך התנכרות מכוונת לרצון התושבים המקומיים שוללת מהם למעשה את הזכויות האזרחיות הבסיסיות. אם כך, מה הפונקציה של אזרחות כאשר זכויותיך כאזרח בטלות?
הערבים אזרחי ישראל הם החוליה הראשונה בשרשרת העלולה להכריז עצמאות טריטוריאלית, אך אינה היחידה. הדלות הנוראית בה חיים הבדואים בדרום, הריסות בתיהם כעדות יהודית לשמירה על החוק והמצב בכפרים הבלתי מוכרים בנגב, בהם אפילו מים זורמים מהווים בבחינת חלום רחוק, מהווים סכנה ברורה ומיידית. העובדה שעדיין לא הוקמה מדינה בדואית בדרום הארץ, הינה בחזקת נס, אך לא לעולם חוסן. בדומה לבדואים, הדרוזים מצפון הארץ, אשר קשרו את גורלם בגורל העם בישראל, שולחים את מיטב בניהם לשרת בצבא, והכרת התודה שהם זוכים לה היא פקפוק תמידי בטוהר כוונותיהם ונאמנותם.
מיעוטי ארץ הקודש חשים בכל יום שיכולתם להשפיע על סדר היום הכלכלי והחברתי מצטמצמת. לא רחוק היום בו ייתיאשו מהממסד שאינו משרת את מטרותיהם ויזנחו אותו לטובת ניהול ענייניהם באופן עצמאי. דבריו של שר החוץ ליברמן ביחס לשאיפות הטריטוריאליות של הפלסטינים בארץ מדויקות, אך מתעלמות מהגורמים שמובילים לכך שהוא וחבריו לממשלה עומדים בראשם. דין אחד ליהודים ואחר למיעוטים. תפיסות משיחיות-פשיסטיות לפיהן "העם הנבחר" קיים כדי לממש את מטרתו הייעודית ולשם כך הוא דורש את הטריטוריה שלו, תוך הפיכת אויבו לדמון מסוכן המעכב אותו במזיד, מזכירות באופן מצמרר רוחות רעות בהיסטוריה.
עדיין יש באפשרותנו למנוע את הפילוג והשסע שעלולים להתדרדר למלחמות אתניות נוסח מלחמות הבלקן ביוגוסלביה לשעבר. במוקדם או במאוחר, עלולה להגיע השעה בה יזעקו כל ראשי החברה הערבית בישראל גוואלד. לא בכוח זרוענו למנוע זאת אלא בחוכמתנו.
"לא בכוח זרוענו … אלא בחוכמתנו" ?! אתה אחד מתוכם. אתה שונה מהם כפי הם שונים בינייהם. לקבוצה שלך אופי מוגדר: אתם נשענים על עבאס בהסברה שלכם. גם בשמאל ישנם כאלה.