לאנשים מכל גוני הקשת הפוליטית שקוראים לעתים גם את הטור הזה, קשה להבין את כל הניואנסים הדקים המאפיינים את הוויכוחים הפנימיים בתוך מחנה השמאל. ההבדלים בין שמאל רדיקלי טוטאלי, לבין ציונים מתונים מהזן של מרצ או אנשי שמאל חברתי (שלא תמיד יש להם דעות יוניות בנושאים המדיניים) הם בטלים בשישים בעיניהם. לכן קשה כל כך להסביר מדוע אנשי שמאל קשוחים, שיש להם זיקה טבעית גם למאבק המזרחים בארץ, פוסלים את משאלתו של המשורר נתן זך להשתתף במשט שלום למען תושבי עזה הנצורים. בעיני רוב הישראלים כל מי ששוקל את האפשרות להשתתף במשט, או מביע הזדהות עם המוני האזרחים מכל רחבי העולם שמבקשים לסייע לעזתים, איננו אלא עוכר ישראל במקרה הטוב, ובוגד במקרה הרע.
באורח אישי, אני בז להכפשה הזו. הרוב במגזר היהודי כאן, המורכב מאנשי ימין דתיים וחילונים ומצביעי המרכז הלאומני (שיש להם תדמית עצמית נאורה, בלי סיבה מספקת), אינו מבין את מצבה של ישראל בזירה העולמית. אם לא נציל את עצמנו, נביא חורבן עלינו ועל שאר עמי האזור.
עם זאת, חשוב להסביר מדוע מזרחים או אשכנזים עם אמפתיה למאבק החברתי-עדתי בישראל, פוסלים את זך. הוא "רק" התבטא בגסות רוח אופיינית כלפי המזרחים, "אנשי המערות" כלשונו המכוערת. אז כיצד מיישב המשורר הישיש הזה את אהדתו לפלסטינים עם עוינותו כלפי היהודים המזרחים? האם מותר לנו לבוא חשבון עם איש כל כך מבוגר, שתודעתו שוקעת לעתים באדי אלכוהול, המערפלים את חושיו ומעוותים את שיקול דעתו? האם מותר לאנשי שמאל לעלוב באיש זקן וחולה, ולהוציא אותו ממחנה השלום?
התשובה העקרונית על כך איננה מסובכת במיוחד: המַשטים האלה הם האלטלנה שלנו, והספינות בעינינו הן דגל של הומניזם ושל אהבת אדם, גם אם כמה מהמשתתפים אינם עונים בדיוק על ההגדרות האלה. זך התפרץ נגד המזרחים, ויש להניח שהוא החצין דעות קדומות החבויות בו לאורך שנים רבות. כיוון שהגזענות איננה ניתנת לחלוקה, איש שמביע דעות גזעניות כלפי מגזר מסוים איננו יכול להיות חלק מהמאבק של השמאל בעד שוויון ושלום. תפיסת השלום שלנו איננה רק פרגמטית אלא בעיקר עקרונית, כלומר, היא נובעת לא רק מהאינטרס הישראלי, אם כי יש לנו עניין עצום בהשגת השלום כמעט בכל מחיר. אנחנו דוגלים בשלום מכוחה של השקפת עולם שוויונית, שדוחה כדבר מובן מאליו את שליטת עם אחד על עם אחר. לכן, גם אם נקבל את האִמרה "והדרת פני זקן" כפשוטה, היא עדיין לא מכשירה את זך להשתתף במאבק הפוליטי נגד הכיבוש ונגד המצור כאילו היה איש שמאל מן השורה. אם הוא גזען, נתחשב בגילו המופלג ובמצב בריאותו וננהג בו במתינות רבה. אבל אנחנו לא רוצים בו בהפגנות למען הכבוּשים והרמוּסים. המשטים הם הפגנה כזו, וזך אינו ראוי להשתתף בהם.
פגשתי את זך בעבר, ופעם חיכינו בצוותא בנמל התעופה בן-גוריון לחברנו המשותף מקסים גילן, שחזר אז מגלות פריז הדוויה. גילן נהג להישבע בשמו של זך, אבל הוא היה גם אוהד גדול של הפנתרים השחורים, והעריץ את ראובן אברג'יל, סעדיה מרציאנו וצ'ארלי ביטון. גילן נפטר בטרם עת לפני חמש שנים, ואני משוכנע שהוא היה מוקיע את זך, חרף החמלה האנושית שחייבת לאפיין כל הומניסט ראוי לשמו. זך הוא משורר גדול, ובעבר נטל חלק במאבקים חשובים נגד הכיבוש, אבל כיום נוכחותו מזיקה וגם לא ראויה. אם זך ישתתף במשט הוא יתרום להגברת כוחם של אנשי ימין, שמבקשים "להוכיח" שהשמאל המדיני והחברתי מוצף בגזענים הזויים.
אבל הנימוק הטקטי הזה הוא מִשני בחשיבותו. יותר חשוב להתעקש על העקרונות: השמאל איננו מועדון חברתי, אלא זרם רעיוני ופוליטי. בזרם הזה אין מקום להתייחסות עוינת או מתנשאת כלפי המזרחים. הם חייבים להיות שותפים מובילים במאבק למען השלום והשוויון, וההתנכרות כלפיהם נוגדת את האידיאולוגיה הסוציאליסטית או אפילו הליברלית של כולנו. כולנו זקוקים לתיקון (במובן היהודי של המונח הזה) ולחשבון נפש בהיבטו האוניברסאלי. את השותפות של כל הגורמים המבקשים להילחם בממסד המפלה, הכובש, האלים והמקדם את ההון על חשבון העם יש לחשל באורח כן ואמיץ. זך ואנשים החושבים כמוהו הם אינם חלק ממחנה השלום והשוויון.
בשנים האחרונות אנשי השמאל העקבי אינם עוד באופנה. אפילו חברנו הוותיק מ"כל העיר" סייד קשוע מציג דווקא אותנו כמעט בשנאה. אנשי ימין גלויים ומוסווים, תלמידיו של בן-דרור ימיני, סורקים אותנו במסרקות ברזל, כמו את רבי עקיבא, ומחפשים סממנים של צביעות וגזענות באנשי שמאל רציניים, אמיתיים ודבקים בעמדותיהם העקרוניות. זך סיפק להם תחמושת קטלנית, וזה בלתי נסלח. מוטב שיכתוב את שיריו הנהדרים, ולא יעסוק בפוליטיקה. אני מסיר את כובעי מפני שיבתו והישגיו, אבל לא נוכל להיות חברים באותו מחנה רעיוני.
אני מצפה לתגובות אוטומטיות מאנשים שלא מבינים את עוצמת ההתקרנפות החבויה בהצהרותיו האנטי-מזרחיות של המשורר. החל מ"של נעליך מעל רגליך" כאשר אתה כותב על משורר דגול כמו זך, וכלה בטרוניות על היעדר חמלה אנושית כלפי האיש. גם זה מאפיין את השמאל לדעתם של אויביו. הם מסרבים להפנים את העובדה המביכה מבחינתם, שההומניזם הוא הדלק שמאפשר את פעילותנו הפוליטית בניגוד לדעתם של רוב אחינו הישראלים. איש שמאל ראוי לשמו איננו מתעורר בוקר אחד ומחליט להצטרף לחבריו לדעה מהעולם הגדול במאבק נגד המדינה שבה הוא חי ומגדל את ילדיו. הוא פשוט מנסה לשנות את פני הדברים ולמזער את הסיכונים הגדולים שאורבים לנו ולשכנינו הערבים.
השקפת עולם כזו, וגם המערכת הרגשית המניעה אותה, מחייבות אותנו להזדהות בכל הלב עם המאבק המזרחי, ולהיות חלק ממנו. איש שמאל אינו יכול להיות אנטי-מזרחי, כפי שאוכל בשר חזיר אינו יכול להיות יהודי חרדי או מוסלמי אדוק. כיוון שבמציאות החברתית השוררת בישראל כל מאבק חברתי הוא גם מאבק לשינוי רדיקלי לטובה של מצבם של המזרחים ושל הערבים (ולאחרונה גם של העובדים הזרים וילדיהם) אין שום טעם להשתמש במושג "חברתי" כדי להתעלם מהנושא העדתי. עד שאחרון הישראלים לא יתנער מדעות קדומות נגד קבוצות חברתיות ואתניות אחרות, המלחמה שלנו נגד הגזענות תימשך.
רק אחרי שננפה מהשמאל את אחרוני הגזענים, את שונאי הנשים ואת המתנשאים נוכל לפנות אל הציבור בידיים נקיות.
* התפרסם ב"כל העיר".
תודה רבה על המאמר. מאוד חשוב לשמוע קול סולידרי ברור עם המאבק המזרחי דווקא לא מהחשודים הרגילים.
מהו ומיהו שמאל בישראל 2010?
הגדרת השמאל בישראל שונה לחלוטין מההגדרה הבינלאומית המקובלת.
להלן הגדרתי:
מיהו שמאל?
האם כל אחד הסבור שישראל חייבת לשוב מייד לגבולות 67 (או ל-78% מן השטח הכולל) ייחשב "שמאל"?
לא!
זה לכשעצמו עדיין לא מגדיר שמאל בישראל.
כדי שפלוני ייחשב בעייני "איש שמאל", הוא צריך להתיחס לבעיה זו לא רק כבעייה מס' אחת של ישראל, אלא ברמה המעשית, כבעייתה היחידה(!) שפתרונה יביא כמעט באופן אוטומטי לפתרון כל שאר בעיותיה.
ב-2010 אין מדינות סוציאליסטיות לעומת קפטליסטיות. ישנן מדינות יותר סוציאליסטיות ופחות סוציאליסטיות. המדד שאני משתמש בו הוא היחס בין ההבנסה הפנויה לנפש בעשירון העליון וההכנסה הפניה לנפש בעשירון התחתון.
נורבגיה, בשנת 2009 על פי מדד זה, הייתה המדינה הסוציאליסטית ביותר בעולם (קצת יותר מפינלנד).
לדעתי אין אנו מסוגלים להתחיל לשאוף לנורבגיזציה של ישראל, כל עוד שטחה (בפועל) של ישראל משתרע על פני יותר מ-78% של השטח הכולל.
על פי כל ההגדרות הנ"ל כפר שמריהו (מר"צ 8.5%) היא לאין שעור יותר שמאלית מקריית מלאכי "הפרולטרית" (מר"צ 0.3%).
שימו לב גם, כי הקלפי ברחוב בלפור בת"א (מר"צ+חד"ש 18%) הייתה הקלפי העירונית השמאלית ביותר בישראל 2009.
דברים כדרבנות. הייתי מוסיף רק שלעיתים אין מנוס משיתוף פעולה של השמאל עם גורמים כמו התנועה האיסלאמית (שכן אפשר לתלות בהם דיכוי נשים או הומופוביה), אבל זאת כאשר הקבוצה הריקאציונרית היא עצמה חלק מהמיעוט המדוכא. במצב כזה לגיטימי ואף חשוב ליצור עימם ברית זמנית לצורך המאבק הספציפי. זך, כאמור, אינו עונה להגדרה הזו.
אבל מה בדבר שיתוף פעולה עם חרדים אנטי ציונים? נקודה למחשבה.
תודה לחיים ברעם על מאמר אמיץ ונטול פניות: אכן יש בשמאל הישראלי זרם מעמקים גזעני המתפרץ מדי פעם על פני השטח ותעיד על כך והתבטאותוהאחרונה של נתן זך.
כולנו זוכרים גם את המיאוס המופגן של קשישי מפא"י כשאמיר פרץ נבחר לראשות המפלגה והדברים ידועים.
הייתי רוצה בהקשר זה להסב את תשומת הלב לתופעה נוספת המעידה אף היא על גזענות לטנטית אחרת שנפוצה לצערנו בקרב רבים מאנשי השמאל הרדיקלי: היחס הסלחני התמוה כלפי מה שקרוי רצח "על כבוד המשפחה" הנפוץ בקרב הפלסטינים בישראל.
רצח של נשים בידי קרוביהן כ"עונש" על כך שהתרועעו או -רחמנא ליצלן! – קיימו יחסי מין עם גברים בניגוד ל"כבוד" המשפחה אינו זוכה כמעט להתייחסות או לגינוי מצד אנשי שמאל או מצד פעילות פמיניסטיות והדבר הזה תמוה ביותר משום שדווקא אותם אנשים מרימים קול זעקה (מוצדק) כשמתרחש רצח של נשים בחברה היהודית.
קשה להבין מנין נובע היחס השונה הזה.
עוד משהו:
"השגת השלום כמעט בכל מחיר" כותב ברעם, ומכאן משתמע שיש מחיר שברעם -ואני משער שגם שותפיו בשמאל העיקבי -לא יהיה מוכנים לשלם עבור הסכם שלום.
סוף סוף אפשר אולי להבין -אם אכן יאות חיים ברעם לפרט לנו -מהו המחיר המקסימלי אותו יהיו מוכנים לשלם עבור הסכם שלום והחל מאיזו נקודה יסרבו להעלות את המחיר.
אודה לחיים אם יענה לאתגר ויפרוס בפנינו את השקפתו בעניין.
כאשר בני אביתר היה בן שנתיים הוא נכנס לכתה בגן הילדים וטען שאין שם כמעט אף אחד. הגננת מחתה ואמרה שגלעד ויוסי הגיעו לשם עוד לפניו. אביתר לא התרשם, התבונן בה וענה: "אמרתי כמעט. כמעט!"
ברצינות גמורה אענה, שמר אלחנתי שוטח בפנינו את הדרישה החצופה הרגילה לתת לאנשי הקונסנזוס "תשובות". לא נשמעתם לאף עצה שלנו בארבעים ושלוש השנים האחרונות וכל "ויתור" שעשיתם היה מתוך אילוץ חיצוני. אז מה לך כי תלין? אתם גם אשמים בכל מה שקורה כאן וגם באים איתנו חשבון?
ה"כמעט" הוא שיגרת לשון, וגם ביטוי משמעותי. עם זאת, הקווים האדומים שלנו אינם רלבנטיים. יצרתם מציאות בלתי נסבלת, שדורשת מכולנו לחשוב מחדש כל יום ולערוך שידוד מערכות רעיוני בכל שבוע. זה לא פשוט. תמיד תמכתי בשתי מדינות לשני עמים, בנסיגה לקווי הארבעה ביוני 1967 ובפירוק ההתנחלויות. לצערי ממשלות ישראל הופכות בהדרגה את הפתרון הזה לבלתי אפשרי. כיון שלא נסכים למדינת אפרטהייד בשום פנים ואופן ניאלץ לתמוך בפתרון של מדינה אחת, שבה תהיה לכולם זכות בחירה. עם זאת, לא נסכים למחיקת היישות היהודית-ישראלית ולחיסול הישגיה התרבותיים. אני עדיין לא מתלהב מהפתרון הזה מסיבות פרקטיות (ולא רעיוניות), אבל אתם לא משאירים לנו מוצא אחר. תודה על מכתבך ועל השגותיך. חיים
מדינה דו לאומית תהיה הפתרון הגרוע ביותר שניתן להעתות על הדעת:
בכל מקום שזה נוסה התוצאה הייתה מרחץ דמים שממנו סבל בעיקר הצד החלש, ראה מקרה יוגוסלביה שלאחר מות טיטו, לבנון, קפריסין ויש עוד.
מדברחך עולה מסקנה מצמררת: הקמת מדינה דו לאומית תביא בהכרח להתנגשויות בלתי פוסקות בין המיעוט הערבי (הצד החלש) לבין הרוב היהודי והתוצאה תהיה, בעבור המיעוט הערבי, הרת אסון.
עוד משהו:
אמנם חלק מן האשמה לאי הקמתה של מדינה פלסטינית מונח על כתפיהן של ממשלות ישראל מאז 1967, אבל חלק לא מבוטל, צריך להודות, מוטל גם על כתפי ההנהגה הפלסטינית.
העובדה שכיום אין כמעט אפשרות להקים מדינה פלסטינית נובעת בעיקר מן העובדה שבגדה המערבית יושבים כיום למעלה מרבע מליון יהודים (מתנחלים בשפתך).
אבל לו הייתה ההנהגה הפלסטינית מסכימה לפתרון שתי המדינות במהלך שנות ה70 – שאז בכל הגדה המערבית ישבו כמה אלפי מתנחלים – ניתן היה בקלות להתגבר על "בעיית המתנחלים" ומדינה פלסטינית הייתה יכולה לקום ללא קושי מיוחד.
כפי הנראה קוצר ראות תמוה של הנהגת העם הפלסטיני, שסירבה לדון בכל אפשרות של פשרה בעת שהיה ניתן עדיין להשיג פשרה כזו, הייתה בגדר החמצה היסטורית גורלית.
זה קצת נאיבי להגיד שאנחנו לא גזענים ושצריך להוקיע מתוכנו את הגזענים. הרי בכל אחד יש שמץ גזענות. אי אפשר להסתיר את זה, ככה המוח האנושי עובד – עם דעות קדומות ופחד מהשונה. אפשר אולי להלחם בגזענות שלנו, להדחיק אותה אבל חוששני שהיא לא תעלם לעולם.
סתם נקודה למחשבה
תמהני על החבר ברעם שהוא אץ ומביע דעתו על נתן זך.אז מה אם מקדים הוא לומר לנו ש"של נעליך מעל רגליך" כאשר אתה כותב על משורר דגול כמו זך",יאמר לו ע"י בני פלוגתאתו? יודע כנראה צדיק נפש בהמתו וגם יומיים יבער לו כובע הגנב מראש.לפחות היה ברעם בתור כתב רציני טורח ומספר לנו היכן בדיוק חטא נתן זך ואמר את מה שאמר ("אנשי מערות",אבוי לאוזנים שכך שמעו) ובאיזה הקשר.אך לא איש כברעם יתעסק בזוטות.ואח"כ בגלגול עיניים מתחסד עוד ישתף אותנו ב"התלבטותו": …"האם מותר לנו לבוא חשבון עם איש כל כך מבוגר, שתודעתו שוקעת לעתים באדי אלכוהול, המערפלים את חושיו ומעוותים את שיקול דעתו?"…כלומר,משום שחטא כלפי הקודקס של "פוליטיקלי קורקט",יעני פשע נורא,שנחשף בידי שרלוק ימיניהו וווטסון קיצוניהו,שהשליכוהו כזיבורית מצחינה לתוך מאהל השמאל,נמצאה לברעם הזכות גם לרחרח בה וגם להשתלח במשורר דורנו ולסלקו בבעיטה מחוץ למחנה.
אני משוכנע שלחבר ברעם יש מספיק נמוקים בהם יתרץ את אי השתתפותו במשט לעזה.ובכן בנתן זך,כן מפעמת רוח הדרור והמרי והוא כן יעמוד זקוף על חרטום הספינה וכן יוכיח את פועלו ההומניסטי הלכה למעשה.ואילו אמירותיהם הצבועות של "מבקריו" המתחסדים יאבדו כאבק ברוח שתבדר בלוריתו בעומדו על הסיפון.
כנראה שלסדרן הדשא אין יחס למזרחים, הוא מסרב להבין את הקשר בין מצבם ואפלייתם לרעה לבין עמדתי בנושא, ומוכן להגן על זך בכל מחיר. ההתבטאות שלו הייתה גזענית ומחפירה, איש לא הכחיש את עצם קיומה וניסיונות הטישטוש שלך הם פתטתיים.
מעולם לא דרשתי את החרמתו, אבל הוא לא יכול להיות חלק ממחנה השלום. זה הכל.
המילה מזרחיים (?) כוללנית מדי.ולכן אין לי באמת יחס אליהם.
ואני כן מבין את הקשר שלך אל "אפליתם" ומצבם": זוהי היכולת להערים קלישאות נבובות ולבצר את עמדתך כתרנגול נאור,מבלי לעשות למעשה דבר.
ולא באתי לטשטש באופן פתטי-אלא לאמרך שמשום שלא בדקת עובדות להויתן,כנדרש ונשענת על עדות שמיעה,נוצר הרושם שעשיתך לא נבעה מאהבת מרדכי ה"מזרחי" כי אם משנאת המנץ' (משוררנו).
ובכלל אם היה הוא מתנדב להסיר את הסגר מעל יוצרי תרבות הערסים והגורמט, התמיכה במתנחבלי הימין וההתפקדות לש"ס,ניחא אכן מן הראוי היה לסלק אותו ממחנה התומכים,משום שאמר מה שאמר.
אך לקשור בין אמירה נואלת מלפני שנים לבין עשיה כל כך חשובה היום ובשל כך לשלול אותה ואת האיש,הרי יש כאן יותר מקורטוב של חוצפה אוילית.
והסייפא שלך "חזקה" מהכל: לא באת להחרים את האיש אך אתה קובע נחרצות משל היית ראש וראשון,שופט עליון,שלאיש אין מקום במחנה השלום…נו באמת,לפחות היית מוסיף את המילה :"לדעתי" בתחילת דבריך,או אז היו דבריך מקבלים איזשהו משקל.