יש להודות שעברתי חוויה רגשית ואינטלקטואלית מעניינת כאשר קראתי בסוף השבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות" את מאמרו של העיתונאי גדעון עשת, "אגודת חובבי הליכוד". לראשונה מאז 1995 קראתי בעיתון (שאיננו "העולם הזה" או "כל העיר") דברי אמת כאלה, פרי עטו של פרשן כלכלי חשוב, על ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ועל מורשתו.
קוראים ותיקים מכירים היטב את המסר שאותו הדגיש עשת לפני שבוע: רבין היה ראש ממשלה גרוע ("מחורבן", כלשונו של עשת); הוא לא הלך עד הסוף בנושא אוסלו, לא באמת הסכים לוותר על כל השטחים ויחד עם שמעון פרס ניצל את חולשת אש"ף לעומת ישראל כדי להנציח את אי-השוויון הכלכלי ולמנוע הסכם קבע סביר. עשת קבע, ובצדק, שרבין למד את מישנתו החברתית מהימין האמריקאי, העריץ את "היזמים" ואת העשירים, בחל בערבות חברתית הדדית, זנח אפילו את הרטוריקה של השמאל ולא רק את הפרקטיקה, דאג לחלוקה הכי לא צודקת של ההכנסה הלאומית. המורשת שלו היא ימנית, ורק העובדה שנרצח והשינוי שחל בו בשנה האחרונה לחייו הפכו אותו לקדוש של השמאל.
הרצח פגע בכל ישראלי שרוצה בקיומה של דמוקרטיה מתוקנת במדינה, שמרנית או ליברלית. אין לזה שום קשר ל"שמאל". יום לפני שהמאמר של עשת פורסם אמרתי בדיוק את הדברים האלה לתלמידי כיתות י"א וי"ב בבית ספר תיכון בעירנו. אני משוכנע שעשת הגיע למסקנות האלה כבר לפי זמן רב, אבל עכשיו ניתן לפרסם אותן אפילו בעיתון של המדינה.
השינוי בתקשורת הוא מאלף, וטעון בחינה יסודית. נראה שהקיטוב בחברה הישראלית מאפשר היום את פרסומן של דעות שנחשבו בעבר לחריגות, ואפילו נחום ברנע מתנבא כיום בסגנון שמתאים יותר ל"הארץ". עשת תמיד חשב בשמאל, גם בנושא הכלכלי, אבל עיתונאים אחרים מגלים את האמת על החברה הישראלית בהדרגה, טיפין-טיפין. מי זוכר היום שבימי הביניים של גולדה מאיר כראש ממשלה (1974–1989) אסור היה להזכיר את עצם קיומם של הפלסטינים? מי זוכר את סירוסו של הדיפלומט הבכיר ביותר של ישראל, שר החוץ אבא אבן, בידי גולדה ורבין גם יחד? מי יודע בשנת 2010 שהמזכיר הכללי של מפלגת העבודה ח"כ לובה אליאב ז"ל נוּפנף לשולי החיים הפוליטיים בהנהגת הקבוצה הנִצית במפלגה, שרבין היה חלק בלתי נפרד ממנה?
הח"כית החדשה ממפלגת העבודה, עינת וילף, הציעה לאחרונה לסלק את תמונתו של רבין ממקומה המכובד בחדר הסיעה, ולהציב תחתיה את דיוקנו של דוד בן-גוריון. וילף היא דווקא פוליטיקאית מהאגף הימני של המרכז הלאומני, כמו יו"ר המפלגה אהוד ברק, וההתבטאות שלה נבעה בעיקר מחוסר ניסיון פוליטי. עם זאת, היא קלטה שלא ניתן להפיק הון פוליטי נוסף מרצח רבין. הנושא מוצה, ולא בכדִי מייחס בנימין נתניהו לעצמו קרבה רעיונית ומדינית לראש הממשלה המנוח.
זהו בדיוק מיצויו של התהליך המוכר לנו כל כך: אריאל שרון היה תמיד בן-גוריוניסט, גם כאשר שיקר כהרגלו ותיאר את התנגדותו למסע הרדיפות נגד אנשי האצ"ל ("סֶזוֹן") במחצית הראשונה של שנות הארבעים. אהוד אולמרט השתייך בשנות השִבעים לסיעת "לעם" בכנסת, שליכדה תחת קורת גג אחת את תלמידי זאב ז'בוטינסקי (אליעזר שוסטק, אולמרט) וחסידי בן-גוריון (יגאל הורביץ, זלמן שובל) בטענה, המוצדקת לחלוטין, שהמציאות הישראלית השלימה את הסינתזה העתיקה בין שני היריבים, המקופלת במסר הרעיוני שלהם: ממלכתיות, צבא עברי, אוריינטציה על מעצמה מערבית גדולה (בריטניה ומאוחר יותר ארצות הברית), וניסוח הצעות פשרה בלתי קבילות, כדי שהצד השני לא יוכל לקבלן. כך יוקעו הערבים כאויבי השלום, שכל העולם הנאור רוצה בהגשמתו.
רבין נרצח רק לפני 15 שנה, אבל התהליכים ההיסטוריים במאה ה-21 הם מוּאצים מאוד. הצעירים שבכו והדליקו נרות בנובמבר 1995 התבגרו, ורבים מהם השתלבו בחברה הקונפורמיסטית שאופפת אותם. מפלגת העבודה ומרצ "בזבזו את פירות הטרגדיה", ומי שיקרא בקפידה את הראיונות בתקשורת עם בתו של הנרצח, הח"כית לשעבר דליה רבין, יבין מדוע. רבין מבינה היטב שאביה לא היה מעודו ב"שמאל", בדיוק כפי שאנשי השמאל העקבי טענו כל השנים. אין שום הבדל בין המסר שלו לזה של "קדימה", ועתה גם בנימין נתניהו מזדהה בגלוי כאיש המרכז הלאומני. הנאום שלו על רבין בכנסת סימל את פרידתו מהרטוריקה של הימין הרעיוני. לא עוד "זכות היסטורית", "שלום תחת שלום", "שטח משוחרר לא יוחזר". עתה אימץ את המינוח המאפיין את ההסברה המפא"יניקית: "שיקולי ביטחון", "משא ומתן", "שאיפה כנה לשלום". רק את "האמנה הפלסטינית" ז"ל, שכבר מוצתה עד תום על ידי התעמלנים של ממשלות ישראל, הוא המיר ב"הכרה במדינה יהודית-דמוקרטית".
לכן צודקת הטענה, שגם עשת העלה, שמורשת רבין איננה אלא מורשת הרצח, הדרך שבה איש ימין מוסת כמו יגאל עמיר הצליח לסכל אפילו את הישגיו המוגבלים של רבין בנושא הפלסטיני באמצעות האקדח. נתניהו היה אחד המסיתים הגדולים נגד רבין, וניסה לצבור נקודות בדעת הקהל כאשר חבר לאנשי ציבור, בכללם רחבעם זאבי, שהכתירו ראש ממשלה מכהן בתואר "בוגד". כיום, כאשר ביבי כבר הפנים את האילוצים הנובעים מהמצב הבינלאומי, הוא בעצם הפך ליורשו האמיתי של רבין לא רק בעיני ידידיו, אלא גם בעיני המתנחלים ובני בריתם. לכן נשקפת לו סכנה גדולה. אנחנו בשמאל בוחלים בטרור אישי, ונתייחס לכל פגיעה פיזית בנתניהו כאל אסון לאומי והתנקשות נוראה במה שנותר מהדמוקרטיה שלנו. רק הקטנוניים שבנו, ואלה שמסרבים להבין ששנת 1995 היא כבר העולם של אתמול, ימצאו אז נחמה באשמתו החמורה של ביבי ביצירת האווירה שקדמה לרצח רבין. אנחנו מבקשים להיות ישראלים חופשים, "בני חורין" כפי שקרא לזה מנחם בגין ז"ל. לכן אנשי הכנופיה שמהלכת עלינו אימים, בני הבליעל הגזענים שמשחיתים כלי קודש ומצבות של מוסלמים, הם אויבינו.
מישהו שאל אותי השבוע ברחוב מדוע אני רואה בפשיסטים שלנו בני עוולה ומחרים אותם בעצם, אבל מוכן לדבר עם קיצונים מן הצד השני. התשובה לשאלה החשובה הזו היא ברורה: הקיצונים בעם הפלסטיני שייכים לצד המדוּכּא; הקיצונים שלנו מבקשים להנציח את הדיכוי. עם האיום החיצוני נוכל להתמודד רק בהידברות ובפשרה, אבל המאיימים עלינו מבית מנסים לשלול את זכותנו לבחור כיצד נחיה כאן. תנועת חמאס היא אולי הבעיה של הפלסטינים; אבל תנועות הימין והמרכז הלאומני, שמנסות לסכל את התקווה לאושר ולשגשוג, הן הבעיה שלנו.
* התפרסם ב"כל העיר".
יישר-כח לחיים ברעם על מאמרו המעולה. כל מילה בסלע!
כמובן חיים שנכון וחובה להידבר עם החמאס אך עם זאת כל תנועה דתית פונדמנטליסטית ותהיה זאת יהודית נוצרית או מוסלמית, מהווה סכנה פוטנציאלית לחופש שלנו כבני אדם.לכם פרגמטית נכון וצריך לדבר ולעשות שלום עם מי שמנהיג אבל מדינה מוסלמית קיצונית מעבר לגבול אינה דבר ללא סיכונים.
האם תוכל או יוכלו במערכת האתר להדביק קישור למאמר של עשת?
הערה בעברית :אוריינטציה אל או ל אך לא על לעניות דעתי.
איתן
חיים יקירי,
הידע הנרחב שלך, הביקורת המסוגננת וסגנון הכתיבה הקולח מסתירים את הבעיה המרכזית שתמשיך להגדיר את השמאל ואתה בתוכו כ"לא רלוונטי" – אין לכם שום חזון שיאפשר ליהודי לשבת בבטח בארץ ישראל ואתם יודעים זאת היטב.
גם אם תכתוב את המילים "לאומני" ו"פשיסט" עוד 70 פעם זה לא ישתנה.
החזון הוא לכבד את החוק הבסיסי. אפשר במדינה אחת ואפשר בשתיים. יהודים לא יושבים כאן בבטחה כי נציגי היהודים מיישמים כאן אידאולוגיה aל גזענות ונישול.
השמאל אולי לא רלבנטי מבחינתך, אבל החרם וההצרעה של ישראל-אפרטהייד כן.
וזו רק ההתחלה. כך שנראה שנטל החלפת הדיסקט – עליך.
איתן יקירי,
ביררתי את נושא האוריינטציה עם מביני דבר, והם סבורים, בהיסוס מה, שאתה צודק. אשתדל לתקן במאמרים הבאים. תודה, חיים
ראשית זו אגדה שרצח רבין בלם את תהליך אוסלו. איפה ההוכחה לכך? המציאות מדברת שפה אחרת ומה שנבלם לכמה חודשים היה דווקא גל המחאה נגד תהליך אוסלו. אם פרס היה מתחיל לפנות אז התנחלויות, היתה לו אז רוח גבית חזקה, ממש כפי שרבין יכל לעשות זאת לאחר הטבח שביצע גולדשטיין.
ביבי עלה לשלטון לא בגלל רצח רבין, אלא למרות רצח רבין.
הצרה של אותו חךק ממחנה השלום המאמין בפתרון של שתי מדיניות, היא שהם נאלצים בכך לתמוך במושחתים מסוגה של כנופיית עראפאת (זה במשך שנים רבות) או בדתיים קיצוניים מסוגה של תנועת החמאס.
הצבת מטרה של מדינה חילונית ודמוקטית, כלומר כזו שבה יש הפרדה מוחלטת בין דת למדי יכולה לעזור ולהתגבר על הסתירה. כלומר יסוד תנועה משותפת אמיתית של כוחות יהודים ופלסטינים החותרים למדינה כזו והתנגדים למשל למפלגות דתיות בכלל.
צעד חשוב לכיוון זה יכולה להיות קריאה משותפת לפירוק שתי הרשויות הפלסטיניות מצד אחד ומאידך לפירוק המסגרות הציוניות. המטרה השניה אמנם קשה יותר להגשמה בטווח הקצר, אבל דווקא המטרה הראשונה עשויה לכיוון זה.
לשרגא עילם:
מדוע להרחיק נדוד ולבקש פתרונות בשדה זרים.אם הייתה חד"ש משתדרגת היטב והופכת לכר פעולה פורה לכל סוציאליסט במדינתנו,המודל שלה היה כבר מגשר על פני יהודים ומוסלמים,ישראלים ופלסטינים.כל ברבורי ההבל: "כן לדבר עם החאמאס","לא לדבר עם החאמאס",לא יועילו בכלום.הבעיה היא בראשי חד"ש ובקובעי הדרך,כולל הפובליציסטים שלה,מושחזי העט וחדי הלשון המשתלחת.שלדעתי מונעים התחדשות ואוונגארד ודבקים במראית העין הקומוניסטית של המפלגה שאבד עליה הכלח ואינם מבינים שחד"ש חייבת היום להיות נושאת הדגל הסוציאליסטי במדינתנו.משום שרק בה יכול להתקים ולהתרחש אוואנגד מהפכני אמיתי,רק לה יש את הכלים לכך ורק בה פועלים ישראלים מכל תחומי הקשת האתנית.אנני רוצה להשמע כתוכי,אך השדרוג חיב להתחיל כמהפיכה פנימית במבנה המפלגה (יתכן אפילו מתוך תנועות הנוער שלה),בהגדרת האלמנטים הבסיסים ביותר של הסוציאליזם (מבלי לדבוק בפולחן אישיות כזו או אחרת,גם אם קוראים לה לנין או מרכס).כלומר,בהגדרת האקסיומות הסוציאל דמוקרטיות:
1.שורשי העשב (הפרדת רשויות מוחלטת וכתיבת חוקה פנימית).
2.אינטרנציונל: התארגנות שורשי העשב בינן לבין עצמן (הפרדת רשויות מוחלטת וכתיבת חוקות פנימיות).
3.מלחמה בבורגנות: יצירת רשת אינטרנציונל עולמי שתפעל לחיסול גלובליזצית הטייקונים וסילוק הנהנים שלה.
סתם חומר למחשבה ותגובה.
כל ההשוואה בין ה"קיצוניים" שלנו לקיצוניים של הצד השני היא פשוט מגוחכת.
מצד אחד יש לנו את הקיצוניים שלנו – שבונים בתים וישובים בכל מני מקומות, מתעמתים עם ערבים ואולי לפעמים פוגעים בעצים או שורפים איזה מסגד (לא ברור מי עוקר או שורף מה ויש יותר מדי תעמולה ושקרים מכדי להבין מה בדיוק הולך). אנשים אלה נקראים בפיך – "בני הבליעל הגזענים" ו"פשיסטים שלנו בני עוולה", הם שייכים לתנועות ש"שמנסות לסכל את התקווה לאושר ולשגשוג" והם אויבנו.
מהצד השני יש לנו רוצחים מהסוג הגרוע ביותר – אנשים ששלחו אנשים אחרים להתפוצץ ולהתאבד כדי לרצוח כמה שיותר יהודים, אנשים ששיגרו אלפי רקטות ופצצות מרגמה על אוכלוסיה אזרחית ועוד כל מני דברים נחמדים אחרים. להם אתה קורא "קיצוניים" אבל טורח להסביר שהם בסדר כי הם שייכים לצד המדוכא.
אתה לא שם לב שהכול הפוך? אתה חי במדינה דמוקרטית וצריך לקבל דעות שונות משלך, אבל אתה פשוט לא מסוגל לעשות את זה. תראה איך אתה מכנה אנשים שלא מסכימים עם דעותיך. ארגוני הטרור הם אלה ש"מנסים לשלול את זכותנו לבחור כיצד נחיה כאן", הם אלה שמנסים לסכל את התקווה לאושר ולשגשוג והם אויבנו האמיתיים. אבל גם את זה אתה לא רואה כי בין יתר הדברים (כמו קידמה, פתיחות וכל שאר העקרונות בהם אתה דוגל) הם נאבקים ב"כיבוש" וזה מצדיק הכול והופך אותם לבעלי ברית. אז זהו שלא, אפילו אם חלק מהדברים עליהם הם נלחמים צודקים (לגמרי במקרה) – הם עדיין אויבי.
ואם נלמד סוף סוף להתייחס לבני בריתנו כבני ברית ואל אויבנו כאויבים אולי המצב פה ישתפר.
" הקיצונים בעם הפלסטיני שייכים לצד המדוּכּא; הקיצונים שלנו מבקשים להנציח את הדיכוי. עם האיום החיצוני נוכל להתמודד רק בהידברות ובפשרה, אבל המאיימים עלינו מבית מנסים לשלול את זכותנו לבחור כיצד נחיה כאן. תנועת חמאס היא אולי הבעיה של הפלסטינים; אבל תנועות הימין והמרכז הלאומני, שמנסות לסכל את התקווה לאושר ולשגשוג, הן הבעיה שלנו."
טעות, אם לא הטעייה מכוונת.
1. חמאס אינו "קיצוניים" אלא – לפי התוצאות בבחירות האחרונות – מייצג את רוב העם הפלסטיני. זאת אומרת – מיינסטרים.
2. האידאולוגיה של חמאס תובעת בפירוש ובבהירות בעלות על כל ארץ ישראל, ושוללת פשרה טריטוריאלית.
3. האידאולוגיה של חמאס שוללת בפירוש הידברות עם האוייב, ואינה מכירה בלגיטימיות המוסרית והמעשית של הסכמים עם האוייב.
4. האידאולוגיה של חמאס מתירה בפירוש שקר ורמייה לטובת השגת המטרה.
5. הפרקטיקה של חמאס דוגלת בהסדר ביניים לתקופה קצרה מאוד במונחים של יחסים בין מדינות (עשר עד עשרים שנה), בכדי לשפר עמדות, כהכנה לחזרה למאבק המזויין להשגת המטרה הסופית.
6. האסטרטגיה של חמאס דוגלת בשליחת גוף אחר (הרש"פ לענייננו)לסגור את אותו הסכם, בכדי שאפשר יהיה להתנער ממנו בדיעבד (חמאס לא מחוייב למה שהרש"פ סגרה, ג'יהאד איסלאמי לא מחוייב למה שחמאס סגר, הפלגים הפורשים לא מחוייבים לג'יהאד האיסלאמי, כך עד אינפיניטום, והפלסטינים בפזורה לא מחוייבים להסכים לשום דבר שיסגור הממשל הפלסטיני בזמן כלשהו). הטענה העקרונית היא שה"צדק" כפי שנתפס בעיני המתנער מהסכמים, גובר על כל הסכם מדיני.
7. ברעם, כמדומני, כבר נסוג מזמן מהפיתרון של שתי מדינות והוא דוגל בפיתרון של מדינה אחת (וכמובן בהכרה של אותה מדינה אחת ב"זכות השיבה" של צאצאי הפליטים הפלסטינים לדורותיהם לתחומי המדינה האחת). אשמח לתיקון אם זה לא נכון.
8. בתנאים אלו, חמאס יהפוך להיות בעיה פנימית שלנו.
9. לטעמי, כשהבעיה תהפוך להיות פנימית, יהיה מאוחר מדי לטפל בה. חמאס, וזה השוני המכריע מהחרדים אצלנו, אינו פועל בדיוק בדרכי נועם…
10. ההיתלות בהגדרה של "המדינה האחת" כמדינה חילונית ודמוקרטית הוא זריית חול בעיניים.
כמו שברעם יודע היטב, הגדרות לחוד ומציאות לחוד. מדינה שאחוז גדול מאוד מספיק מאזרחיה אינו מחזיק בערכים דמוקרטיים, לא תהיה דמוקרטית, גם אם בהקמתה היתה לה יומרה כזו.
מסקנה:
1. חמאס הוא בעיה שלנו עכשיו(המטרה שלו ואופי הפעולה שלו להשגתה), כי מעצם תפיסתו את עצמו הוא אוייב פעיל של ישראל.
2. לשיטת חיים ברעם, חמאס גם יהיה בעיה פנימית שלנו במידה ויאומץ פתרון המדינה האחת, משום שמעצם תפיסתו את עצמו הוא אוייב פעיל של חילוניות, של דמוקרטיה, של שוויון, ושל זכויות אדם, ומשום שהוא בתפיסותיו האידאולוגיות מייצג באמת נתח משמעותי של האוכלוסיה הפלסטינית.
לא ברור לי איך בנאדם רוצה וממליץ לשתות בקבוק של רעל מתוך ידיעה ברורה שמדובר ברעל.
מה, קודם נשתה ואחר כך נתמודד עם התוצאות?
רבותי, אנו באסון מתמשך. ישראל נחנקת על ידי פאשיזם הרמטי, רע, העיתונות משותקת, אין ידיעות.
מיכאל צודק, כמובן, אבל עלינו להמשיך כאילו יש תקווה.
אשר להלל, נאמר זאת (כפי שאמנון אברמוביץ' נוהג לשנן באזנינו):
החוצפה של תומכי הקונסנזוס עוברת כל גבול. פתאום אתם מכירים בתוצאות הבחירות בשטחים? חמאס מייצג את העם הפלסטיני כשזה נוח לכם, ובלבד שתוכלו להיאחז בכמות המקסימלית של האדמות הגזולות מבלי להיתקל בחרם בינלאומי?
ומי קבע שנסוגותי מפתרון שתי המדינות? תואילו בטובכם לסגת מכל השטחים שנכבשו בשנת 1967 ותפרקו את כל ההתנחלויות (הן כולן בלתי חוקיות) ואז נריע כולנו לכינונה של פלסטין לצד ישראל, בתקווה שנגיע לפתרון יותר מוצלח בעתיד.
אתם הקמתם את החמאס כדי להילחם בתנועה הלאומית הפלסטינית. אז מה לכם כי תלינו?
חיים, איך בדיוק נריע? עם תותחים ומטוסים?
איך הם יריעו אנחנו כבר יודעים: יש קסאמים, השבח לאללה.
הבעיה שאנחנו שוב במצב כזה נצטרך לסבול קסאמים על תל אביב ונתניה שנים על שנים, כמו שאנחנו סופגים על 'עוטף עזה'.
הייתי מקבל את הפתרון של 'שתי המדינות' אילו רק הייתי רואה שהפלסטינים, גם המתונים שבהם, מוכנים להשלים עם קיומה של ישראל. אבל המתונים שבהם נוקטים ב"תורת השלבים" שעיקרה נסיגה לגבולות 67' ו- "זכות השיבה". "זכות השיבה" היא מילת קוד להכריע את זהותה של ישראל ולהפקיעה מן היהודים. זה כבר לא משנה מה וכמה יוסכם על היקף "החוזרים", חשוב המומנטום שזה ייצור ויניע הגירה ענקית של פלסטינים לתוך ישראל. אנחנו רואים מודל דומה של הגירה אפריקאית לישראל. מול הפלסטינים במצב של הסכם, אפילו חומה לא תצליח לעצור אותם מלזלוג פנימה.
רק היום יש בסביבות 250 אלך פלסטינים שוהים חוקיים ולא חוקיים בתוך ישראל הקטנה, אז מה יהיה כשנהיה "שתי מדינות" לעם פלסטיני ולדת ישראל (שהרי הפלסטינים לא מכירים אפילו בקיומו של עם יהודי!).
מה שאני רוצה לרמוז הוא, שאל תשלו את עצמכם בשלום שווא, כי הוא מסוכן יותר מהמצב הסטטי של היום !!!!
מר ברעם,
1. עד שימנו אותי למלך צרפת, אדוני יכול לפנות אלי בלשון יחיד נוכח.
2. אני הקמתי את חמאס בערך כמו שאתה חבר פעיל בזרוע התעמולה של הארגון הזה. דמגוגיה ו"אד הומינם" לא ממש עוזרת לניהול דיון קונסטרוקטיבי. כידוע לך, חמאס הוקם בידי פלסטינים (שייך אחמד יאסין ביניהם). ארגון זה הוא הזרוע הפלסטינית של תנועת האחים המוסלמים, שפלגים אחרים שלה נמצאים במצריים, סוריה, וכו'. להבהיר את הנקודה – אני גם לא הקמתי את תנועת האחים המוסלמים. זה היה חסן אלבנא.
(כמו כן, אני גם לא הקמתי את פת"ח, את הג'יהאד האיסלאמי, את צבא האיסלאם, את הכנופיה של דוגמוש, ותתפלא, אבל גם לא את אל קאעידה.
כמה שזה ישמע משונה ומוזר, לא הקמתי את האצ"ל, הלח"י, ההגנה, ולא את הלייבור בבריטניה, המפלגה הרפובליקנית בארה"ב, והכנסיה הקתולית העולמית. בחיי. אני נשבע שלא. הפרוטסטנטים גם לא עבודה שלי, ומוחמד נולד ומת לפני שהספקתי להשפיע במשהו על הפילוסופיה שלו)
3. אם להיות רציניים יותר – לטעון שחמאס הוקם ומתקיים בלעדית כתגובה למעשי ישראל, זה בערך כמו לטעון שכל התופעות הגזעניות והלאומניות בישראל הן אך ורק תגובה למעשי הפלסטינים.
4. רק דטרמיניסטים "קשים" מאמינים שאין לאדם יכולת בחירה, אלא כל פעולותיו נכרעות ומאולצות ע"י גורמים חיצוניים. במערכת סגורה כזו, אין משמעות למוסר, אין משמעות להטפות שלך לא כ"פסק דין" ולא כמניע לשינוי כיוון. אם לפלסטינים "אין ברירה", גם לנו אין.
5. אני יכול "לסגת מכל השטחים ולפרק את כל ההתנחלויות" בערך כמו שאתה יכול. להזכירך, אין מדובר במשחק מחשב עם שני שחקנים אלא במציאות מורכבת, שבה לאנשים שחיים סביבנו יש דעות ורצונות בלתי אחידים. במשחק הדמוקרטי לא אתה קובע מה נעשה, ולא אני. קובע רוב בעלי העניין. דרך אגב, רוב בעלי העניין יכול לקבוע מה נעשה, אבל לא מה יהיה כתוצאה מהמעשה. במציאות גם למעשים של הצד השני יש משמעות בשורה התחתונה.
6. "הכרה בבחירה של העם הפלסטיני" אינה זהה להכרה בלגיטימיות של הבחירה הזו. זה מה שאתה מתקשה לעכל מן הסתם.
הרבה אנשים שאי אפשר לקרוא להם "תומכי קונצנזוס" מכירים בבחירה של העם הפלסטיני, אבל מכירים גם במשמעות של הבחירה הזו.
7. אם העם הפלסטיני בוחר שלא להכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל במאפיין המוביל שלה ובאבן היסוד של הקמתה – כמדינת הלאום של העם היהודי (זו משמעות הציונות), ואם הוא בוחר להלחם בקיום שלה במאפיין הזה בכל הכלים העומדים לרשותו, יש לשני הצדדים בעיה.
8. טוב שאתה מכיר בפיתרון של שתי מדינות לשני עמים/לאומים.
כשהפלסטינים יכירו בזה, יהיה על מה לדבר (שוב).
אני תמכתי בפשרה טריטוריאלית לפי קוי 1967 ובפינוי התנחלויות עד לבחירות הדמוקרטיות והחופשיות של העם הפלסטיני שהעלו את חמאס.
כרגע אנחנו נמצאים במלחמה *עקרונית*, ובמלחמה הדבר היחידי שאתה נותן במתנה לאוייב שלך הם סוסים טרויאניים.
להלל ודומיו,
לא התרשמתי במיוחד מהתגובה שלכם. שלחתם לי עוד רסיס עלוב של "הסברה", ישר מדפי קורס הצוערים במשרד החוץ.
ברגע שתכריזו על תמיכתכם בהחזרת כל השטחים ובפירוק כל ההתנחלויות יהיה על מה לדבר.
חיים, הלוואי והיו לומדים את האמת שפרס בפניך הילל גם בקורס צוערים במשרד החוץ. ישראל פשוט משותקת ומגיבה לכל תעמולת השקר שמתנהלת מולה, בלי שהיא מציגה את הנרטיב ההיסטורי שלה. לכן הפלסטינים מצליחים עם הנרטיב המדומיין שלהם לחבור לקהלים אנטי-ישראליים מימין אבל בעיקר משמאל, ולגרור מהלכים אנטי ישראלים במדינות אירופאיות מסויימות ביותר.
כך הם משחקים לידי השמאל הישראלי שמייחל ללחץ חיצוני בתקווה להניע את ישראל להתפרק מנכסיה. לצערי מנהיגי השמאל עדיין לא מצאו דרך להתמודד עם המציאות שקיימת בחברה הפלסטינית שרובה מקבלת את "תורת השלבים", שאנחנו נמצאים כיום באמצעיתה מבחינת הפלסטינים. אם העבר השמאל טען שצריך שלום עכשיו והקמת שתי מדינות בגלל א', ב' ו-ת', אז כיום מתחמקים השמאלנים להתמודד אם המציאות שהם פיספסו ויצרו לנו וכבר לא מדברים על נסיגה מתוך אידיאל השלום, אלא מתוך הצורך הדמוגרפי כביכול. והשלום? מה פתאום עכשיו! נחכה למשיח ואז אולי יהיה שלום. אבל המעמסה על ישראל בהישארותה בשטחים אינה טובה לישראל. זוהי עמדת השמאל המשבשב. אמיצי השמאל אומרים שאם הפלסטינים יוציאו פעולות טרור מיו"ש לעבר ישראל, אז ישראל תגיב מיד ובחריפות. המהדרין שבהם אפילו מעיזים לטעון שישראל תצטרף לכבוש שוב את יו"ש, אבל הפעם תחת כסות "מדינת פלסטין". הכל דמיון שמאלני באספמיה וחוסר יכולתם להתמודד באמת עם האמת מתוך ראייה רחבה הכוללת בתוכה מרכיבים היסטוריים, מציאות של שטח ואינטרסים של ישראל.
"שתי מדינות" אפשרי רק כאשר מדינת פלסטינים קמה בעבר הירדן של ארץ ישראל ומדינת ישראל בגדה המערבית של ארץ ישראל, במשמעותה המקורית והאמיתית – בין הירדן לים. כשלונו של ערפאת, בהתערבותה התמימה של ממשלות גולדה וניקסון בספטמבר 1970, היא נקודת המפנה שמשחקת כנגדנו. אם היינו מניחים לערפאת בסיוע סורי להפיל את חוסיין אז כבר מזמן היתה לנו מדינת פלסטין בירדן. רק קוצר הרוח והחזון של פוליטקאינו "הטובים" מצליח שוב ושוב להפיל אותנו כקורבנות זדון בפני כל העולם. אני שמח שהעמדה שירדן היא פלסטין הולכת ותופסת תאוצה גם במערב. עלינו לחזור ולבסס את התביעה הזאת בכל דרך, בין אם פורמלית או לא. גם הפלסטינים רואים את ירדן כפלסטין, אבל כשלונם להשתלט עליה גרמה לערפאת ללכת ל'תורת השלבים' לאחר מלחמת יום הכיפורים של המערך. ב"תורת השלבים" הכיוון הוא להפיל את ישראל בדרך הטרור והפוליטיקה משולבות יחדיו. הפלסטינים הצליחו מעל המשוער, הרבה בסיוע השמאלנים הציונים של העבודה. עכשיו הם באים ודורשים מאיתנו להשלים ולקבל את דרכם, אל מול פני האיום הפלסטיני שרק הולך ומחריף. אז למה לנו לנו להיסגר בין "גדרות אושוויץ'", כפי שאבא אבן הזהיר ועוד מבחירה ומרצון? למה לא לשנות את כללי המשחק וללכת על הקמת מדינה פלסטינית בירדן בלי מעורבות ישירה של ישראל?
אני לא שייך לשום גוף רשמי או לא רשמי, ואין לי מושג על מה אתה מדבר.
בכל מקרה, בכדי לקדם את הדיון, הריני מכריז בזה כי אני תומך בחזרה לגבולות 1967 ופירוק ההתנחלויות בתנאי מפורש שהפלסטינים (באמצעות המוסדות הנבחרים שלהם) יכירו במדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, יבטלו את תביעתם שישראל תאזרח ( או תאפשר כניסה חופשית לתחומיה והתיישבות בתוך גבולותיה ) כל פלסטיני שירצה בכך, וצאצאיו עד סוף כל הדורות , ויתחייבו במפורש להמנע (כמדינה) ולעשות כל מאמץ למנוע פעולות אלימות של פלסטינים נגד מדינת ישראל ואזרחיה.
עכשיו, תוכל בבקשה להסביר לי איך ועל מה לדעתך ניתן לדבר עם מישהו שמצהיר מראש שאינו מעוניין לדבר אתך, שאין לו שום נכונות לפשרה של קבע, ושמודיע בלשון שאינה משמתעת לשתי פנים שאין לגיטימיות ותוקף לשום הסכם שיעשה אתך.
כמו כן, מדוע אתה דורש לתת הכשר מוסרי ומעשי לגוף פוליטי שהמוטו הרעיוני והרוחני שלו הוא "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד אשר יכרית אותה האיסלאם כפי שהכרית את מה שקדם לה" ו "לא יבוא יום הדין עד אשר ילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם, וכאשר יסתתר היהודי מאחרי עצים ואבנים יאמרו האבנים והעצים – הוי מוסלמי, הוי עבד אלהים, יש יהודי מאחרי, בוא והרגהו".
השאלה אינה מופנית ל"אתם" ערטילאי, אלא לחיים ברעם. לך באופן אישי יש יומרות מוסריות מסויימות. איך הן מתיישבות עם התביעה לתת הכשר לתנועה פוליטית שהעקרונות שלה כוללים השמדת עם וחיסול מדינה.
האם למי שמטרת קיומו היא השמדת עם באופן כללי והשמדת העם שלך באופן ספציפי, מגיעה תמיכה והכשר ממך?
אפשר להניח שחוסר התגובה מצד כותב המאמר נובע מחוסר יכולת לנהל דיאלוג שאינו מתבסס על ומתמצה בקללות, עלבונות, גידופים וחרפות?
אתה יכול לראות את אותו היחס בדיוק לתגובות שאני כותב, ברגע שנגמר מה להגיד מתחילים עם התלהמויות על רקע אישי.