יש להניח שעד שהטור הזה יופיע בעיתון, החגיגות לרגל נצחון השמרנים בבחירות לקונגרס בארצות-הברית יהיו בעיצומן. ההסכמה הלאומית הישראלית בנושא האמריקאי מקיפה את כל חלקי המרכז הלאומני (קדימה, העבודה, וחלק מהליכוד) והיא בדרך כלל שקטה ומוצנעת, כדי שלא לעורר את זעמו של הנשיא המכהן ברק אובמה, הנתפס כאן כאויב. בימין שוררת שנאה גלויה כלפי הנשיא (שכמו כל קודמיו הוא פרו-ישראלי, אבל לא חושב כמו חבר במרכז הליכוד), ושמו הנוסף, "חוסיין", מהווה עילה נוספת להכפשות גזעניות. גם כאשר האירועים בשטח מצדיקים לגמרי את מדיניותו המתונה יחסית כלפי העולם המוסלמי, מנסים אנשי הימין כאן, כמו חבריהם לדעה בצפון אמריקה ובמערב אירופה, להשתמש בהם כדי להוכיח, כביכול, את כישלונו.

למרבה האירוניה, דווקא אלה שמנסים ללבות כאן מלחמת דת כבר יותר מעשרים שנה, מקימים קול צעקה מרה נוכח הניסיון הנפשע של קנאי הדת מאל-קאעידה לפגוע בבתי כנסת בשיקגו. בלבם הם חוגגים. מאז תום המלחמה הקרה מחפשים הישראלים, חמדני הקרקעות לא-להם בפלסטין, שטן קולקטיבי חדש, כדי שהעולם לא יתאחד מסביב להצעות שלום קבילות, שהוצגו מהצד הערבי פעמים רבות בעשור האחרון. אחרי שנסחטה הטיפה האחרונה מהלימון היבש הקרוי "האמנה הפלסטינית", עלה עתה נושא ההכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית על סדר היום הלאומי (וביבי נתניהו מנסה לאכוף אותו גם על הקהילה הבינלאומית). אבל נתניהו כבר למד שקשה להתחמק מהחזרת שטחים ומפינוי התנחלויות רק באמצעות גימיקים זולים, ושגם דרישה מהרשות הפלסטינית להציב בפרלמנט שלהם את תמונתו של בנימין זאב הרצל לא תניב את הפירות המקווים.

חרף כישוריו האינטלקטואליים הבינוניים ביבי שאף מאז ומתמיד להתוות אסטרטגיה חדשה למערב העשיר כולו, ברוח הימין הקיצוני האמריקאי, שכולל את תומכי המשטר הישן של ג'ורג' בוש. "המלחמה בטרור" היא סיסמה כוחנית ישנה של נתניהו, שנועדה לעקר את הסוגיות הבינלאומיות הסבוכות מתוכנן המורכב, כולל רכיבים חברתיים, כלכליים, צבאיים ותרבותיים חשובים. מסיבות ביוגרפיות ידועות ביבי מזוהה עם תסמונת אנטבה, אחרי שאיבד במבצע משנת 1976 את אחיו, יונתן ז"ל. אבל אנטבה הייתה אסון לאומי שלנו, לא של הפלסטינים. את שחרור בני הערובה ניתן היה להשיג באמצעות משא ומתן עם החוטפים, בעזרת מתווכים בינלאומיים. יצחק רבין ושמעון פרס (שרבו אחר כך במשך שנים רבות על הקרדיט בעבור המבצע, שהצליח מבחינה צבאית) לקחו סיכון לא סביר. מטוסי ההרקולס שהשתתפו במבצע החילוץ היו פגיעים ביותר, רק בנס הם לא הופלו מעל טריטוריה עוינת. גם הלקחים היו ממאירים: החילוץ חיזק את התודעה הישראלית שהאויב הוא נחות, ושניתן לשנות מצבים פוליטיים מורכבים בעזרת תרגילי ג'יימס בונד מרהיבים ומבריקים.

זה בכלל לא מקרי שמנחם בגין התקבל כגיבור לאומי כאשר הגיע לשדה התעופה לקבל את חטופי אנטבה בדרכם הביתה. הצהלה הלא-רציונלית, הפופוליסטית והניאו-דתית לא תרמה דבר לאדריכלי אנטבה ממפלגת העבודה, אלא דווקא לבגין, ראש האופוזיציה. אם מדובר במעשי נסים, הרי שבגין מתאים הרבה יותר משני העסקנים החילונים, שאינם מאמינים בעל-טבעי. הזרם החצי משיחי, שזכה לגאות כזאת באמצע שנות השבעים, התחזק בינתיים לאין שיעור, ועוד נשלם מחיר גבוה על כך.

באווירה המתלהמת השוררת כאן בעת הזאת, התגמד קצת הניתוח ההגיוני והאופטימי יחסית של פרשת אל-קעידה ובתי הכנסת בארצות הברית. למעשה, אובמה נחל כאן ניצחון חשוב, והצליח לרתום ממשלות ערביות להכשלת המזימה הנתעבת נגד המתפללים היהודים. הסיפור הקטן הזה מתמצת בבהירות רבה את לוּז מדיניותו של הנשיא. אובמה איננו רדיקל גדול, המבקש לחולל שינוי חברתי וכלכלי אדיר בעולם, כדי לחסל בהדרגה את הפערים העצומים בין השבעים לבין הרעבים, שרק הם מבשרים אסון עתידי לכולנו. הוא מנסה לחזק משטרים שמרניים, ואולי להגביר קצת את נפח הסיוע הכלכלי למדינות צייתניות, כדי לייבש את הבִּיצות שמייצרות טרור. לכן הוא ראוי לתמיכתם של ליברלים מתונים, ששואפים לריסון האלימות בעולם, ומנסים לחפש בני ברית גם בקרב הציבור המוסלמי הגדול. אין למגמה הזאת הרבה קשר ל"שמאל" לסוציאליזם או אפילו לסוציאל-דמוקרטיה. אנחנו מוצאים בה רק שפיות הדעת, רצון חיים ושאיפה בריאה לשמר את העולם גם לדורות הבאים. אם זה מזיק לאינטרס של המתנחלים, זו לא מדיר שינה מעיני.

ההתנגדות לאיסלאם גואה באירופה, גם בשל נוכחותם הגלויה של מוסלמים בכל מקום, ואולי בשל חוסר טקט של כמה ממנהיגיהם. אבל גלי ההגירה היו תוצאה של תהליכים קולוניאליסטיים וכלכליים, הם אינם הפיכים ושום דיכוי, למעט נאציזם חדש ותאי גזים, לא יצליחו למגר מיליוני מוסלמים שיש בהם את כל הגוונים ואת כל קשת הדעות. מניתוח פשוט זה נגזרת מסקנה שגם היא פשוטה והגיונית: פיוס בין המערב לבין המוסלמים בתוך אירופה ומחוצה לה הוא כורח, ולא סתם הצעה של יפי-נפש, לעומת מערכת שלמה של רעיונות מנוגדים. מי שרוצה להשמיד את האיסלאם ואת המוסלמים הוא נאצי, וברור שכל  פתרון בנוסח אדולף היטלר יביא לאסון נורא לא רק על הקורבנות, אלא גם על המרצחים. יש להתנגד לדיכוי המוסלמים ולרעיונות פופוליסטיים להרוס את צריחי המסגדים או לכפות על נשים מוסלמיות להתלבש בסגנון מערבי. הדמוגרפיה מצווה על התקרבות, על הידברות, על מתינות ועל חיפוש בקיעים בקנאות משני הצדדים. לכן הדרך של אובמה, שאינה מתקרבת לאידיאלים של אנשי השמאל, עדיפה בהרבה על הטירוף הכוחני של הימין האמריקאי והקונסנזוס הישראלי, הימני מעצם הגדרתו.

אחרי וידויו של אביגדור אסקין על קשריו הענפים עם המנוולים הגזענים בדרום אפריקה ובמקומות אחרים בכל רחבי העולם, הגדיר השבוע הכותב המוכשר ביותר של הימין הקיצוני-חילוני בישראל, נדב העצני מ"מעריב", את עמדת מורדי האור בישראל נגד אובמה ונגד העולם המוסלמי כולו. בשפה גורפת מגנה העצני את המוסלמים בלא הבחנה, אפילו קורא להם "פשיסטים" (שיא החוצפה) ומשבח את רדיפת המוסלמים ברחבי אירופה, ואת השנאה כלפיהם גם בארצות הברית. כל התבטאות שמדיפה חוסר סובלנות כלפי האחר המוסלמי היא כשמן בעצמותיו. העצני תומך בגלוי בימין הפשיסטי והגזעני באירופה, ואף גורס: "המגמות האלה (המסכנות את התרבות המערבית מהתפשטות המוסלמים, ח.ב) כבר מניבות תמיכה פרדוקסלית מצד מפלגות ימין מובהקות מאירופה, אלה שנחשבו פעם לאנטישמיות"). ההתקרבות בין גזענים וניאו-פשיסטים לישראל נחשבת להישג בעיני העצני, שלא חש בכלל שהתופעה איננה "פרדוקסלית", אלא טבעית לגמרי. מצא מין את מינו.

* התפרסם ב"כל העיר".

Share on Facebook