כאשר עלה נפוליאון השלישי לשלטון, שנים רבות אחרי נפוליאון בונפרטה, העיר מרקס את הערתו הידועה, שההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים: קודם כטרגדיה ואחר-כך כפארסה. לנו לא היו עדיין נפוליאונים (רק אהוד ברק זכה לכינוי נפוליאוני מלעיג), אבל ועידות שלום החוזרות על עצמן כפארסה אחת מתמשכת היו לנו גם היו. עברנו ועידות שלום, מו"מים, פגישות, התייעצויות, מגעים, שיחות קירבה ומה לא. מטרתם המוצהרת הייתה – קידום השלום בין ישראל לפלסטינים. שלום הם לא הביאו, אך קיבלנו "תהליך" שממנו יש לנו די והותר.
מכל המפגשים "ההיסטוריים" הללו, על הפתיחות החגיגיות שלהם שהתקיימו כמעט בכל עיר בתבל, נשאר רק טעם רע של הבטחות שווא בומבסטיות. נראה שההישג היחיד שלהם היו ארבעה פרסי נובל לשלום. ערכם וריקנותם דומים מאוד לנובל שקיבל הנשיא אובמה, כנראה עבור הגדלת חיל הכיבוש האמריקאי באפגניסטן.
גם המו"מ הישיר בין ישראל לפלסטינים, שמנסים לכנס הפעם, יצטרף מן הסתם לכל פארסות השלום הקודמות, כעוד משחק אכזרי בחייהם של עמי האזור; כעוד תפאורה שמאחוריה נמשכים הכיבוש, הנישול וההרג.
כבר ב"פור-פליי" למו"מ הנוכחי התגלה כל הגיחוך. בפתיחת הכנסת הכריז נתניהו שהוא מוכן להפסיק את הבנייה לחודשיים בתמורה להכרת הפלסטינים במדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". כלומר, בעבור חודשיים של הפסקת בנייה מתבקשים הפלסטינים להסכים לאידיאולוגיה הציונית ולחתום על כך שהיה צדק בגירושם מן הארץ. לא פחות! "וישירו את התקווה באידיש", כפי שהלעיג זאת בעל הטור בניו יורק טיימס תום פרידמן. התכסיס הזה של נתניהו לא יעבוד על אף אחד (ואולי אני טועה. הרי בימים האחרונים הכריז אובמה, בעיתוי מוזר וכאילו ללא קשר לדברי נתניהו, שישראל היא מדינת העם היהודי).
בתקשורת ציינו את נאומה של ציפי לבני באותה ישיבת כנסת כנאום חריף, חזק ונעדר ה"יבבנות" המתלווה בדרך כלל לנאומיה. ומה היה בנאום הזה? אזכור שממשלת קדימה המשיכה בבנייה בלי שהפריעו לה כי בעולם היו בטוחים בכוונת השלום של ממשלה זו. לבני, לאחר שהטיפה לנתניהו, המשיכה לתקוף אותו היות שהוא אינו עושה דבר למען השלום. היא לא גילתה לנו מה הוא צריך לעשות למען השלום, אך התחמקה יפה מדיבור על נסיגה לגבולות 67', מבעיית הפליטים, או מכל נושא רציני הקשור באמת לקידום השלום. הוויכוח הזה בין לבני לנתניהו מציין פחות או יותר את המרחב הפוליטי הצר שבו מתנהל כיום בישראל "שיח השלום". המרחב התרווח אך במעט על ידי זאב שטרנהל, שלאחרונה מאשים שוב את הליכוד שהוא אשם בכך שאין שלום, או על ידי יוסי שריד שאף הוא מנסה בימים האלה לשכנע אותנו שמי שהכשיל את הסכם אוסלו היה בנימין נתניהו. התבטאויותיהם של שני דוברי השמאל הציוני הללו מצביעות על כך שאין הם רוצים או מסוגלים להציג עמדה עצמאית ואחראית ביחס להמשך הכיבוש. הם לא תולים ברצינות המתחייבת את האשמה בממסד הישראלי שהם קשורים אליו בעבותות קרבה. בסופו של דבר הימין והמתנחלים יוצאים שוב האשמים היחידים באי השגת שלום (פרט לערבים, כמובן).
אבל לפני שנמשיך ונכעס על נתניהו, על לבני וכמובן – על ליברמן, עלינו להודות בכך שמאז 67' כל ממשלות ישראל עשו כל שביכולתן כדי להמשיך בכיבוש השטחים הפלסטיניים, ובכך הן סיכלו כל אפשרות לשלום. הטיעון, "כל ממשלות ישראל נהגו כך", משמש את התעמולה הישראלית להצדקת דרכה של הממשלה הנוכחית.
בימים אלה נערכים ימי זיכרון לרצח רבין. אך יש לזכור שגם רבין, בכל מה שנוגע להמשך הכיבוש, לא נהג אחרת מכל ראשי הממשלה שלפניו או אחריו. די לקרוא שוב את נאומו האחרון לפני הירצחו החוסם כל אפשרות לשלום עם הפלסטינים. בנאום הזה הבטיח רבין שהיישובים יישארו בגבול ישראל, ירושלים תישאר "מאוחדת", בקעת הירדן תישאר ברשות ישראל ולפלסטינים יהיה משהו שהוא "פחות ממדינה". במבט לאחור הוא הוכיח את עצמו גם כשועל ערום שידע להתחמק מהתחייבויות מכריעות בהסכם אוסלו ביחס לפלסטינים. אף רבין גרם לכישלון הסכם זה לא פחות מנתניהו. האבסורד ההיסטורי הוא, שלמרות זאת, בעקבות רציחתו בידי קיצוני ימני-דתי, נקבעה דמותו של רבין בתודעה הציבורית הישראלית כשוחר שלום שהוכיח לעולם שעם ישראל ומנהיגיו כמהים לשלום.
האם אמריקה שואפת לשלום במזרח התיכון?
באשר להמולה העכשווית המתיימרת להיות תהליך שלום, מוטב שנראה בה תרגיל או הצגה נוספת של ארצות הברית במזרח התיכון לשם חיזוק עמדותיה. אך ראשית יש לשאול אם אמריקה מעוניינת בכלל בשלום באזורנו. לא צריך לעבוד קשה כדי להגיע למסקנה שהיעדר שלום במזרח התיכון אינו מפריע לארה"ב. זה לא צריך להפתיע, מאחר שעבור אימפריות שכמותה שלום כשלעצמו איננו יותר מאשר אמצעי להשגת מטרותיהן האימפריאליות. הפאקס רומנה התבסס לרוב על הפרד ומשול. גם בימינו אזור שבו שורר שלום בין מדינות אינו בסיס מתאים לשליטה אימפריאלית המחייבת, בצורה זו או אחרת, את תלותן וכפיפותן של מדינות לאימפריה המעוניינת לנצל את האזור לטובתה. מדינות החיות בשלום זו עם זו אינן מבקשות חסות ממדינה אימפריאלית ואינן תלויות בה.
מאז מלחמת 67' ארה"ב עמדה מנגד או לצד ישראל גם כשהכיבוש נמשך, המצור על עזה החמיר וההפרדה בין הגדה המערבית לעזה העמיקה. פרצו שתי אינתיפאדות; ישראל הציתה שתי מלחמות בלבנון, יצאה למבצע הרג בשם "עופרת יצוקה" בעזה והתנפלה בצורה פירטית על משטי תמיכה ברצועה. בוועידת רומא שהתכנסה במטרה לסיים את מלחמת לבנון השניה, ניצבה קונדוליזה רייס כנגד כל שאר המשתתפים וסחטה יום ועוד יום של דחיית הפסקת האש בתקווה שישראל תצליח בכל זאת לגבור על החיזבאללה. וזכור לנו כיצד אובמה, אחרי היבחרו לנשיאות, אך לפני שנכנס לתפקידו, סירב כמי שכפאו שד לומר מילה אחת נגד מסע הרצח הזה שהיה אז בשיאו. משתיקתו של אובמה היה ניתן להבין כבר אז לאן מופנות פניו.
לא נגזים אם נאמר, שמ-67' ואילך אמריקה אישרה את כל "מלחמות ישראל" או עזרה לישראל באופן פעיל ואף סיפקה לה נשק עבורן. וכל זאת, בשעה שיכלה בכל זמן להפסיק את ההרג עקב תלותה המוחלטת של ישראל בה ולהסיג את ישראל לגבולות 67'. לכאורה, ארה"ב אף חיזקה את מעמדה באזורנו בשנים האלו. היא הצליחה להעביר את מצרים למחנה שלה והפכה אותה לגרורתה; השתתפה באופן פעיל בפילוג הפלסטינים וקיבלה מן המזרח הערבי יד חופשית בפלישותיה לעיראק ולאפגניסטאן. אמנם ההישגים הללו בנויים על חול, אך בינתיים ההגמוניה האמריקאית נשמרת (קצת בקושי).
חרף מעורבותה של ארה"ב במלחמות במזרח התיכון, היא הצליחה למצב את עצמה כמשכינת שלום באזור. היא אירגנה אין ספור מפגשים שבהם הנשיא האמריקאי התורן מצטלם על מדשאת הבית הלבן בפוטו-אופ עם המנהיגים הפלסטיני והישראלי בשני צדיו. הנשיא, העומד תמיד במרכז, נושא נאום חגיגי שהעיתונאי האמריקאי ה. ל. מנקן, שנודע בחריפותו, היה בוודאי מכבד אותו בכינוי "ואזלין ריטורי". וכך זה כבר נמשך מעל לארבעה עשורים. ארה"ב רוצה שהעולם יכיר בכך שמפגש שלום ראוי לשמו יכול להתקיים רק בוושינגטון. זוהי עיר השלום, שבתוכה נמצא בית לבן, שהינו בית השלום. והנה, לקראת "תהליך השלום" הנוכחי, ארצות הברית כבר הצהירה על מאמציה להשגת שלום ושתי מדינות תוך שנה. קרוב לוודאי (בלשון המעטה) שמטרה זו לא תושג, אך בפני העולם ארה"ב כבר מוצגת כמי שמנצחת על תהליך שלום במזרח התיכון בשנה הקרובה. מה חבל שבמציאות זה קצת אחרת. אין שלום והקטל נמשך.
במשולש היחסים ארה"ב -ישראל-פלסטינים (כוונתי, לרשות הפלסטינית) נועד לשני האחרונים תפקיד משני לחלוטין. הצעדים בעלי המשמעות נעשים בידי הכוח היחידי שיש לו משקל כאן כלומר, ארה"ב. העיסוק בשני שחקני המשנה, ישראל והרשות הפלסטינית, רק מסיח את הדעת מן השחקן הראשי. העיסוק הבלתי נלאה של התקשורת הישראלית ב"מה יעשה נתניהו"? ו"האם הוא ילך בדרכי אביו?" הם חסרי טעם (האם כיום מישהו יעלה על דעתו ברצינות שבן גוריון נסוג מסיני בעצת אשתו פולה או שבגין יצא מסיני מסיבות שבנבכי נשמתו?).
ארה"ב מייחסת חשיבות לאזורנו לא רק כדי לשמור על ההגמוניה שלה במזרח התיכון אלא בעולם כולו. היא לא פלשה לעיראק רק בשביל הנפט, אף שקרוב לוודאי שמזוודות חברת האליברטון, שבה קשורים מי שכיהן כסגנו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש וייתכן שאף בוש עצמו, התמלאו יפה מאז הכיבוש בעיראק. אך בזה לא תם הסיפור.
האנתרופלוג וחוקר התרבות האמריקאי החשוב, דיוויד הרווי, מסביר לנו בספרו המאלף "האימפריאליזם החדש", שמי ששם את ידו על הנפט העיראקי חולש על ברז הנפט הגלובלי. ומי שחולש על הברז הזה יכול לשלוט גם על הכלכלה הגלובלית לפחות בעתיד הקרוב. לפיכך יש להתייחס לשליטת ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, וכמובן שגם למזרח התיכון בהקשר הרחב של האינטרס האמריקאי הגלובלי. בהקשר זה יש טעם לבדוק אילו תפקידים מועידה ארה"ב לשני שחקני המשנה – ישראל והרשות הפלסטינית.
ישראל בתפקיד המוציאה לפועל של ארה"ב
לטענת דיוויד הרווי ישראל נבחרה על ידי ארה"ב כ"מוצב חוץ יציב" (האם הרווי קרא את הרצל?) השומרת על האינטרסים שלה באזור עוד משנות מלחמת וייטנאם. ההגדרה הזאת קולעת גם כיום ובפרט לאחר יציאת טורקיה מן המעגל הזה וחוסר ביטחונה של ארה"ב ביציבות תמיכתם של לקוחות כגון, מצרים ושאר המדינות הערביות ה"מתונות", בעמדה פרו-אמריקאית. לעומתן, ישראל ניצבת כלוחמת אמיצה וברוטלית נגד כל אלה המעזים להתייצב נגד האימפריאליזם האמריקאי באזורנו. נגד איראן, החיזבאללה, סוריה, חמאס ובעת הצורך גם נגד מצרים או כל ארץ ערבית אחרת באזור (כולן, למעשה), המאויימת מבפנים על ידי כוחות לאומיים אוטנטיים הרוצים להשתחרר מן התלות בארצות הברית.
למען התפקיד הקדוש הזה אמריקה תמכה ותמשיך לתמוך בישראל במלוא כוחה הפוליטי הכלכלי, הצבאי והדיפלומטי. כך נוצרת גם התלות המוחלטת של ישראל באמריקאים. הלא די ברמז אמריקאי אמיתי שהיא תסיר מישראל את תמיכתה בזירה הבינלאומית, למשל, כדי שכל ארצות מערב אירופה ילכו בעקבותיה וכתוצאה, גם בשאר העולם תמוטט התמיכה בישראל. ההנהגה הישראלית מודעת לאפשרות הזאת וכמוה גם ההנהגה האמריקאית, ולכן רמז אמיתי שכזה לא מגיע. אמריקה מעדיפה את ישראל כבריון השכונה הפועל במקומה נגד כל מטרה שהיא מסמנת לו. וכאמור, על הפרק: איראן, סוריה, החיזבאללה וכמובן – החמאס בעזה.
דיוויד הרווי מעלה השערה שארצות הברית למרות שנחלשה, או אולי דווקא משום כך, תגביר את מדיניותה התוקפנית באזורנו. נותר רק להתחלחל לנוכח עתיד גורלנו במערבולת הזאת.
תגובות
מוצב חוץ יציב? הגדרה די מדוייקת של דייויד הרווי, וניתן להוסיף שבמזרח התיכון קיימים היו ועדיין מתקיימים, מוצבי חוץ יציבים שנבחרו על ידי מעצמות ותנועות לשמירה על האינטרסים שלהן:
כך למשל מחבר המאמר ודאי זוכר את התמיכה הגורפת אותה העניקה ברית המועצות לשעבר למוצבי החוץ שלה בשנות ה60 וה70, הלא הן מצרים וסוריה.
כאז כן עתה האינטרס האימפריאלי הטהור הוא שהניע ומניע את הקמת מוצבי החוץ הללו ולא אידיאולוגיה כלשהיא: כך למשל המשטר הנאצרי שנתמך על ידי המעצמה הקומוניסטית לא היסס לרדוף את הקומוניסטים בארצו ואף להשליכם לבתי הכלא.
מחבר המאמר וחבריו לדעה עלצו ושמחו כששהודח השאה בעיקבות ההפיכה שבסופה השתלטו חומייני וכנופייתו על אירן: שימחתם לא ארכה ימים רבים: מהר מאד הסתבר לשמאל העולמי שאותו חומייני משליך לבתי הכלא את הקומוניסטים ואת אנשי השמאל ואף טובח רבים מהם.
התקווה שפיעמה בשמאל העולמי התנפצה לרסיסים: הסתבר שהאימרה "אוייבו של אוייבי(ארה"ב) הוא ידידי" לבשה צורה מבעיתה יותר מאשר תיאר לעצמו: אותו איסלם פונדמנטליסטי שחומייני היה נציגו הבולט היקיז את דמה של ברית המועצות באפגניסטן עד שהביס אותה למעשה והכריח אותה להסיג את כוחותיה משם.
כיום שמואל אמיר סבור כי העובדה שה"רדיקליות האיסלמית" היא אוייבתה של ארה"ב הופכת אותה למעין בת ברית של השמאל הרדיקלי ולשותפה למאבק כנגד האימפריאליזם העולמי.
כשם שטעה עם עליית חומייני לשלטון כך טועה הוא וטועים חבריו לדעה.,
שמואל אמיר
תגיד לי בבקשה מתי (ב-ב, ג או ד) אתה מסיים.
אני מוכן להמתין עד אז. עדיף שאני אדע את זאת למפרע, לפני שאני אשגר לך את התשובה שלי.
אם לא, אשגר אותה כבר עכשיו.
גם אני לא יודע – אתה יכול לשלוח כבר עכשיו.שמואל
בד"כ אני נוטה שלא להרעיף בסופרלטיבים על כותבים,בעיקר כאשר דעתם זהה לשלי,יש בכך יותר מקורטוב של שחצנות.אך אני חיב לומר ששמואל אמיר,(לפחות בעבורי) הוא מעין אוראקל.לא שאני מסכים עם כל דעותיו,אלא שיש ביכולתו לפקוח את עיני בבהירות וברהיטות לרעיונות חדשים ותובנותיהם.גם כאן מדובר בסך הכל במאמר על נושא שהוא כביכול,חבוט וידוע: "ישראל היא נושאת המטוסים של ארה"ב",ביג דיל,"לארה"ב יש אינטרסים אימפריליסטים באזור,לא השלום משחק עבורה תפקיד",גם כן ידוע וכן הלאה והלאה.לא אכביר.אלא שהכל אצל אמיר ארוז נכון ומסודר בצורה מופתית.ותמיד תמצא את ההפתעה.והפעם מדובר באיש זאב שטרנהל.ביקורתו של אמיר על שטרנהל הינה אבן מחשבת.הייתי מציע לזאב עצמו שהוא איש מוסר ומצפון שאני אישית מחזיק ממנו ורואה אותו כאחד מעמודי התיכון של מצפוננו הלאומי,לקרוא אותה שוב ושוב,מפני שבתוכה מקופלת למעשה כל הביקורת של השמאל העיקבי על השמאל הציוני.(למרות שאנני מבין מדוע אי אפשר להיות גם שמאל,גם עיקבי וגם ציוני,אפשר גם אפשר,נדמה לי אפילו שאורי אבנרי כזה ויש עוד.כך שהייתי מעיז לקרוא לה ביקורת של השמאל העיקבי על השמאל הפרגמטי).עיקרה של הביקורת בכך שאת האשם בכשל המדיניות הישראלית,צריך שטרנהל לתלות בממסד עצמו,הממסד שגם שטרנהל קשור אליו בעבותות לחים,כלומר משהו בלתי מוגדר המורכב למעשה מכל גווני המיין סטרים.בכך מבצע אמיר (לדעתי) מהפך משום שהוא מזהה בפעם הראשונה ב"קוסמוס" הפוליטי הישראלי,את ה"חומר השחור" כלומר מסה שאינה קימת במוגדר (עד עתה),אך שניתן לחוש בה ולהבין שהיא הנותנת בכל מרחב ההתיחסות והיחודיות של מציאותנו המדינית.ועל כך מגיע לאמיר שאפו,למרות שאנו נמצאים רק בחלק א' של מאמרו.
לא חשוב שהשמאל מתעורר רק עכשיו. החשוב הוא כי, אם כבר מבינים כי אין לצפות לתפנית באינטרס האימפריאליסטי של ההון הפיננסי (הן באמצעות של אישיות כזו או אחרת, הן של ארגונים, הן של ממשלות והן שלבריתות רב-לאומיות), אם סוף כל סוף התפתחה הבחנה בקרב השמאל שהרשויות והממשלות המשת"פיות מאוימות "מבפנים על ידי כוחות לאומיים אוטנטיים הרוצים להשתחרר" מן השעבוד להון הפיננסי, אם יש הכרה באינטרס משותף בקרב הכוחות הלאומיים (או לאומניים, שזה הינו הך) ומנוגד תכליתית לאינטרס הפיננסי הרב-לאומי (שיודע לנצל לאומנות לצידו), אם כבר השגנו את השלב הזה, או לפחות מתקרבים אליו, אז פועל יוצא מכך שבקרוב נתחיל לדון על מדיניות שמאלית מהפכנית, על ההכנות הקשורות ועל הטקטיקה המתחייבת: לא טקטיקה של תוכנית שלום, אלא זו של מלחמה.
אבל, לא! לא זו בלבד שהשמאל ימשיך "להתחלחל לנוכח עתיד גורלנו במערבולת" ולטפח תקוות שווא, אלא גם ימשיך לדרוש התאפקות והתחשבות מאותם 'כוחות לאומיים אוטנטיים' שכבר הכירו, הבינו, הבחינו והגיעו לשלב הנכסף.
אני מסכים לחלוטין.נשאר רק לבחור את הצבע של חגורת הנפץ לבחור מסעדה, אולם,אוטובוס ולפוצץ את כל בעלי ההון על ילדיהם ונשותיהם.
למבין ענין:
שתדע לך שמחבל מתאבד עם חגורת נפץ דוקא תומך ב"תכנית השלום",משום שהארגון ששלח אותו אומר: "ועכשיו תשמעו לנו ותסכימו לתנאים שלנו (פינוי ישובים,זכות שיבה וכד'),כלומר "תכנית שלום" רק על פי השאיפות שלנו. ולא שלכם"… אז כמובן אנשי "תכנית השלום" שלנו,לא מסכימים ומתעצבנים ומתרחשת מלחמה על אש קטנה ובשם השלום כמובן,ומי הנהנה העיקרי?…נכון מאד,ההון הבין לאומי,הבורגנות,הגלובליזציה.עבורם "תכניות השלום" ,הן חמצן לאש ההתוך לבלוקי הזהב שנערמים במרתפיהם."תכנית המלחמה" של איידן,מדברת על עשיה סוציאליסטית נאמנה,לפי חוקי המטריאליזם הדיאלקטי,מאבקים ב-ב-ו-ר-ג-נ-ו-ת,מלחמה עיקשת שבסופה הבורגנות תעלם ושתי משרתותיה המנומבזות-הלאומ(נ)יות והדת,ישכנו אחר כבוד בחדר המתאים במתנ"ס שבשכונה.
ואתה כרגיל נופל בפח…אז נא להתפכח (עם אנג'לו צריך להפעיל את הנוירון הנוסף).
אני לא ספרתי את כמות הנוירונים של איש למרות שבמקרים מסוימים זה מאד מפתה. אבל לא ציפיתי לתגובה אחרת כאן למי שאולי אינו מסכים לכל מה שנאמר כאן.
לגופו של עניין:אולי תציג בפירוט את תוכנית השלום של המתאבדים ושולחיהם.
הסברתי לך כל כך יפה ולא קלטת,רק נעלבת.אנא קרא עוד פעם את תגובתי.וגם בנושא ה:נוירון הנוסף" לא התכוותי לפגוע בך כי אם להחמיא לאנג'לו שדורש מן המתדיינים כאן הבנה סוציאליסטית ולא רק טרוליזם, דעתן וווכחני לטובת ההתנחבלות הימינאיסטית,עם כל הכבוד.
אכן צדק אנג'לו כאשר אמר,שלא תתפכח.
דרך אגב, אמיר, תרשה לי להזכיר לך את הקדמת אנגלס למהדורה הגרמנית השלישית של ה-18 בברומר (Brumaire) של לואי בונאפרטה. בהקדמה הזו, אנגלס שם לב כי מרקס "לא היה אף פעם מופתע מן ההתרחשויות". אנגלס מציין גם את הסיבה לכך: מרקס לא הפסיק ללמוד ולרדת לפרטים של ההתרחשויות שהתחוללו בעולם. אם אנחנו לא נוהגים כל, נהפוך למופתעים כרוניים, ואולי אנחנו כבר כאלה וגם נהנים מהפתעות. חבל כי יש כל כך הרבה עשייה פוליטית שממתינה ליוזמה שלנו.
אני סבור כי 'מבין עניין' רחוק מלהבין את העניין ומלהתפכח, אבל, תגיד לי בבקשה: מה זה "מנומבזות"?
סליחה, אבל אני מבקש להתעדכן בסלנג. זו שפה מרתקת.
בספר שמואל א' פרק א' פסוק ח' כתוב:
"ט וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג, וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ, הַחֲרִימָם; וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס, אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ. ".
נמבזה ונמ(א)ס,הכוונה לבזוי משוקץ שמואסים בו,מכאן מנומבז מנומבזת.
כלומר הלאומניות והדת הן שתי משרתות בזויות ,נמאסות ומשוקצות של הבורגנות.
התנ"ך (לא הדת היהודית ח"ו),יותר טוב מכל סלנג.
וד"א כדאי לקרוא את הפרק הזה כולו,משום שנתן שם ללמוד על מלחמה אמיתית ו"תכנית שלום".(רמז: בורגנות=עמלק).
קודם כל, תודה.
עכשיו עלי לציין כי לא בכל מקרה "הלאומניות והדת הן שתי משרתות בזויות ,נמאסות ומשוקצות של הבורגנות". מכל מקום, העמדה המתקדמת, במיוחד זו של מעמד הפועלים, לא מתייחסת במהות זו לאמצעים של הבורגנות. אנחנו מכירים את מגבלותיה של הבורגנות. למשל, הבורגנות לא מסוגלת לגייס המונים באמצעות האינטרס של המעמד שלה. הבורגנות הלאומית לא יכולה להיות גלויה ולקרוא להתגייסות המונית למען האינטרס החומרי של עצמה כפי שהפועלים יכולים להרשות לעצמם לנפנף לכל הכיוונים. במקום כך לנהוג, הבורגנות נאלצת לנפנף בדגלים חלופיים, כמו הדגל של הכותל, לדוגמה.
עלינו "להתעלם" (נכון יותר, לא להיגרר אחרי נפנופיהם) מהדגלים, בסתירה עם ניסיונותיה של הבורגנות למקם אותם במרכז תשומת ליבם של ההמונים, ולהחזיר את תשומת הלב הזו במהות הראויה לאינטרס העממי. עשייה זו מאפשרת לנו מרחב תמרון מאוד יעיל. וזה כי האינטרס העממי לא יתנגש עם האינטרס הבורגני במקרים בהם לא כדאי לא להתנגש עמו. לדוגמה, האינטרס של הבורגנות הלאומית הפלסטינית, המוצג על-ידי החמאס בתקופה הנוכחית באזור שלנו, הולם את האינטרס של מעמד הפועלים – יהודים ולא יהודים, בעוד שהייצוג של ש"ס, אגודה ומפד"ל (ועוד לאומנים, גם חילוניים) הולם את האינטרס המעמדי של האויב המשותף לפועלים, למעמדות הביניים ולבורגנות הלאומית: מעמד בעלי ההון הפיננסי וגרורותיו – גם יהודיות וגם לא (למשל, הגרורות הפלסטיניות תחת מנהיגותו של עבאס).
במילא "ההתעלמות" שלנו היא זמנית. והבורגנות הכורת ברית עמנו ידעת את זאת. למעשה, כל המפוקחים יודעים את זאת ועוד.
נו,בחלק הראשון של דבריך אתה בעצמך אומר שהבורגנות אינה יכולה בעצמה לגייס את ההמונים למענה…מכאן משתמע בדיוק מה שאני אומר,שהיא צריכה את הדתות והלאומנויות לשרת אותה בנושא הזה ואכן הן עושות כך עם כל הלב וגם בשעות נוספות.
בכלל,אצלי הבורגנות,היא אך ורק מעמד הטייקונים הבין לאומי (מה שנקרא בז'רגון שלך:"הון בין לאומי"),כל השאר,אפילו בסדרי גודל מיליונרים ועד לסתם בעלי הון ורכוש קטנים,נקראים אצלי בהכללה: "המעמד הבינוני",או ה"זעיר בורגנים" (ואילו אצלך "הון לאומי").גם מעמד זה תפקיד אחד לו והוא לאפסר (לקשור כמו סוס לעגלה) את ההמונים ליצולים (מוטות העגלה אליהן מחובר הסוס) של הבורגנות,הוא עושה זאת בעיקר בשל העובדה שדרכו זורם שכר השעבוד לפועלים בחזרה לכיסי הטייקונים.בכך הוא פועל בשת"פ עם הפוליטקאים הלאומנים ואנשי הממסדים הדתים,המערפלים את מוחם של העבדים למען רווחי ההון הבין לאומי.כלומר אתה מנתח את תופעת הבוגנות הלאומית על פי שאיפותיך בשעה שאני מנתח את העובדות בשטח.והעובדות אומרות שגם ההון הלאומי של החאמאס משרת בסופו של דבר את ההון הבין לאומי הרוסי והסיני (ולא רק) שמספק להם נשק למשל.וזו רק דוגמא. כלומר היום העשיה של הפרולטריאט הפלסטיני היא כן לטובת ההון הבין לאומי,משום שההון הלאומי שלו כן משרת את ההון הבין לאומי (אפילו רק בזה שהוא מיצר מצב מלחמתי הדורש מישראל למשל,"להזמין" נשק מארה"ב….וזה רק חלק מהשרות,משום שהפלסטינים נזקקים למוצריםפ שמסופקים ע"י תאגידי הענק של הטכנולוגיה, המזון והתרופות..תחשוב על זה).
"תוכנית השלום"? אתה לא רואה כי יש שפע של תוכניות שלום? ומה היא התועלת היחידה מן השפע הזה? לא קיימת תועלת אחרת מאשר ההבחנה הברורה כשמש כי עלינו להתכונן למלחמות. ואם זוהי התועלת היחידה, מהי המסקנה, אף היא יחידה, האפשרית? מהי המסקנה מתוך כך שכל הכוחות (אם במצרים, אם בסעודיה, אם בישראל, אם באפגניסטן ועוד ועוד) המגויסים למען האינטרס של ההון הפיננסי פועלים להשתלטות הולכת ומתרחבת, הולכת ומחריפה, הולכת ומתהדקת? מהי המסקנה היחידה הנובעת מן העובדה שכולנו מתרוששים (ראה את הדיווח האחרון ולפניו של המוסד לביטוח לאומי), בזמן שהפלסטינים, העיראקים וכול שאר עמי האזור הופכים מופקרים יותר ויותר, ובזמן שבעלי ההון הפיננסי, למרות היותו הגורם המרכזי של המשברים הכלכליים, זוכה לעזרה כספית של טריליוני דולרים על חשבון משלם המיסים הנטול אשמה שהי ולא מעורב בכלל בתוכניות הפיננסיות? מהי המסקנה המתחייבת מעצם "תוכניות השלום" של ההון הפיננסי למען הבטחת המשך שליטתו הגוברת?
לא תוכנית שלום! תוכנית כזו כבר לא נחוצה לנו עוד. אנחנו מתקרבים במהירות למצב בו נזדקק אנושות לתוכנית מלחמתית משלנו נגד תוכניותיהם המלחמתיות של חמסנות בעלי ההון הפיננסי. אין סוף לחמדנותם כי הם שורדים תודות עושק חסר מעצורים. הרי הם לא מסוגלים לייצר ערך חדש: כל העושר אשר בבעלותם נוצר על-ידי זולתם. עכשיו הם משתוקקים לגרוף את העושר האיראני. ולא אכפת להם שחיילים אמריקאים, אנגלים ואחרים ימותו. אז כמה חייהם של ילדינו היהודים ולא יהודים כבר חשוב עבורם? כניעת הפלסטינים והישראלים לתכתיבים של ההון הפיננסי, זה כן חשוב להם. ועוד איך חשוב להם! זה לא רק חשוב, זה קובע אם להיות או לא להיות, חיים או מוות, עבורם. הם רוצים לחיות, אבל הם לא יכולים לחיות בלי למצוץ מחיינו. לכן, עלינו לחסל את הטפילים. נחסל אותם ביחד עם כל מי שמבין את זאת, כי מול העצמה הפיננסית אין מקום למותרות ולפינוקים של שאיפות להתחבר עם נחמדים.
בריתות עושים אותם עם לא נחמדים לטעמנו כי הנחמדים כבר נמצאים למפרע איתנו, ומזמן.
אתה כותב:
"האינטרס של הבורגנות הלאומית הפלסטינית, המוצג על-ידי החמאס בתקופה הנוכחית באזור שלנו, הולם את האינטרס של מעמד הפועלים – יהודים ולא יהודים, בעוד שהייצוג של ש"ס, אגודה ומפד"ל (ועוד לאומנים, גם חילוניים) הולם את האינטרס המעמדי של האויב המשותף לפועלים,למעמדות הביניים ולבורגנות הלאומית: מעמד בעלי ההון הפיננסי וגרורותיו – גם יהודיות וגם לא (למשל, הגרורות הפלסטיניות תחת מנהיגותו של עבאס).".
ראשית,אצלך מעמד הפועלים,הבורגנות הזעירה וגם הלאומית הם אחד.ולמרות שאתה מוציא משום מה את הפקטור הישראלי ממשוואה זו,הרי רק לצורך הדוגמא: מכולת ביטון באור עקיבא,ד"ר פלוצנברג רופא השיניים מדיזנגוף,עו"ד קלגסבלד,אהוד ברק ואשתו הפעלתנית ומשפחת שטראוס כולם באותו מחנה עם פועלי "פרי הגליל" שבחצור….נו באמת (למעט משפחת ביטון).כלומר אתה חיב בהסבר מדוע אתה כולל את כל החבורה הנ"ל כגוש אחד.וכאשר היא תחת כנפי החאמאס,גם רואה זאת כתופעה "חיובית" ואינך רואה את הסכנות הטמונות גם לעתיד החברה הפלסטינית בשל הקשרים בין קבוצת ההון הלאומי לקבוצת ההון הבי"ל,למרות שלכאורה ברגע זה (בתוך החאמאס),יש בינהם כביכול,ניתוק (אולי הוא רק זמני? אולי הוא כבר קים רק שאינך רואה אותו?).
שנית,אני מבין היטב את הסיבות בהן אתה מקבל בחיוב את תופעת החאמאס,אך דורש ממך לגלות אחריות ולהסביר לי לא רק היכן ההישג הגדול שבתועלת קיומו לטובת המהפיכה,אלא ובעיקר,היכן כן טמונות בו גם הסכנות (שהרי אין דבר מושלם).משום שאני הייתי הראשון שדרש הדברות עם החאמאס,על בסיס אותו הנימוק החותם את תגובתך (שלום עושים עם אויבים לא עם ידידים,בלשוני).
את תגובתי הקודמת אני מיחס לתגובתך הלפני אחרונה,בעוד שעכשיו אני מתיחס לתגובתך האחרונה,זו המתחילה במילים:"תכנית השלום" וגו' (וגו'=וגומר,כלומר: "וכל מה שבא בהמשך") עכשיו אינך נכנס בפתח חשוף ללא דלת אלא רץ בשדה פתוח.כלומר הדברים מקובלים ביותר ואין כל חלוקי דעות.כלומר אם נתמצת את דבריך אתה בעד ובאופן גורף "המלחמה בבורגנות".בדיון שלך עם סדרן דשא,מבקש האחרון ממך,להתיחס לשלושת האקסיומות של הסוציאליזם ,אך אתה חמקת או ברחת מלענות,ותירצת זאת ברצון לדבוק ב"בעיה המרכזית",למרות ש"סדרן דשא" אמר לך במפורש שהבעיה המרכזית פתורה מבחינתו.אך יקבל את העובדה שאתה רוצה להציג את דעותיך ומשנתך,משום שזה ענין חשוב יותר מויכוח פרטני עם חבר כזה או אחר.
ובכן,אולי כן תתיחס לדבריו של "סדרן הדשא" ובקשתו (לדון באקסיומות של הסוציאליזם) ותפתח שרשור חדש כאן או במאמר "השקפת עולם" שם מתנהל ביניכם כבר דיון ער.
טוב, הייתי רוצה הסבר על טיבה של אותה המלחמה בבורגנות. האם מדובר במטפורה מסוג שהוא, או ממש על אמת? ואם על אמת, מי יילחם פה במי? ומי ינהיג את המאבק? ומי ירוויח מהמאבק?
תודה
הייתי משאיר את התשובה לאנג'לו או ל"סדרן דשא".משום שהם כבר מנהלים בדיוק בנושא הזה דיון.כלומר "סדרן" ביקש מאנג'לו מענה,בדיוק בשאלה הזו,אך אנג'לו משהה תשובתו.
אם שניהם לא יענו,אענה לך בהמשך.
לתקוע, לדינו (שנידמה לו כי הוא "מתחיל להבין את מקור הבעיות"), לספורטי, לסדרן ולשאלות מאת "לאנג'לו", המדבר גם בשם סדרן.
אתם צודקים לתקוף את החלק של דבריי שנירא לכם מוזר עד אשר תגלו בהם (בדבריי), בכוחות של כל אחד מכם בעצמו, מה הוא הנכון ומה לא נכון. כך גם אני נהגתי כאשר הייתי צעיר והיה לי כוח להציב את הנוכחות שלי באזורי פעילות שונים (לפעמים שלושה אזורים ביום אחד) ולמלא תפקידים בנוסף לתפקוד בלימודים, בעבודה, בבית ובחברה. גם אז לא היו פחות פרופסורים מבלבלים מעכשיו. גם אז בלבול הפרופסורה דמה לתחרות למען זכיית התואר של המבלבל "המושלם". ככה שאתם צודקים לתקוף אותי, אבל אל תגזימו. כאשר אנחנו נחבור לחמאס, נישאר חלוקים איתו על מטרות חורגות מאלה הכלולות בתוך הסכם הברית עימו.
אתם נוהגים נכון גם כאשר חוששים מהשאיפות הפונדמנטליסטיות. אבל מה הן השאיפות האלה על אמת? שאיפות אלה חותרות למקם בורגנות מסוימת בשלטון. מנגד, לנו, הקומוניסטים, החתירה למקם מעמד אחר בשלטון: מעמד הפועלים (כל בורגנות יודעת את זאת היטב וללא הפסק). ובאמצע, על מעמדות הביניים להחליט לאיזה צד להצטרף כי הם לא יוכלו לעולם להחזיק לאורך זמן את השלטון בידיהם. להם שלושה כיוונים: 1- להיכנס אל תוך מפלגת הפועלים 2- להצטרף למפלגת בעלי ההון הרב-לאומי או פיננסי 3- להיות במפלגה של בעלי ההון הלאומי או יצרני. אלה הן הברירות הפוליטיות היחידות: או להתקרב לצלחת השלטונית או להתייצב נגדה. הקשר הדתי והלאומני מסתכם לגיוס שאיפות ההמונים למען אחת משתי הברירות האלה ולמען שלושה האינטרסים לפניהם (תרתי משמע). אבל, חברה, כל זה הוא לא יותר משאיפות – מהלכים למען ארגון שאיפות. היכן מתחיל יישומן?
לא בעזרתן של עוד שאיפות! היישום נקבע על-ידי ניצול נכון בתנאים החומריים של המציאות הממשית. בדוגמה הדמיונית שהצגתי בפני 'סדרן', התנאים מורים על תפיסת השלטון בכוח. וזה למרות שאיפה נוגדת מהלך זה: שאיפה לבחירות. נכון הוא ש-'סדרן' הסכים כי התנאים הם עליונים וראשוניים וכי השאיפות הן משניות. אבל הוא גם ניסה לפשר בין שתי התפיסות המנוגדות. ובשביל לפשר, היה חייב להשתכנע לפני כן שפשרה כזו ("שלוב של כל האפשרויות" – שתי אפשרויות מנוגדות לחלוטין: או בחירות או פעולות כיבוש) ניתנת להשגה. מי שכנע אותו? הפרופסורים למעלה, ואני תוקף את השכנוע הנלעג הזה. למה אני תוקף את העמדה הפוליטי הרודפת שלום בין ניגודים פוסלים הדדית? כי זה בדיוק מה שמשתק את השמאל.
[דרך אגב, סדרן (מבולבל כזה וגם נותן חשיבות כזו להבנת המקרא) רוצה תשובות? אז שיישאל באופן ברור]
לתקוע, לדינו (שנידמה לו כי הוא רק "מתחיל להבין את מקור הבעיות"), לספורטי, לסדרן ולשאלות מאת "לאנג'לו", המדבר גם בשם סדרן, ולכל מעוניינת או מעוניין, נוספת או נוסף:
התשובה הבהירה שלי נערכת בקפדנות משלימה בכישור זה – http://www.financend.wordpress.com
בשמי ובשם לאנג'לו תודה,ניכנס לשם ונגיב בהמשך
לאנג'לו:
על פעולות בוליאניות שמעת?
אפילו מנועי חפוש באינטרנט עובדים לפי שיטה זו.אם תרצה אתן לך הסבר מפורט.
בכל אופן בפעולה בוליאנית אתה לוקח יותר משני גופים (הממוקמים בחלל נתון למשל) ומחבר אותם בכל מיני אופנים,למשל פעם רק את החלק המשותף ביניהם,פעם רק את מה שאינו משותף ופעם את נפח שניהם ביחד כולל הנפח החופף.כך גם ברעיונות,ניתן לשלב גם בין שני רעיונות בעיקר אם הם מורכבים ולהוציא מהם את המשותף או את המפריד או את החיבור בינהם.
ושתי שאלות:
1.מהיכן שאבת את העובדה שאני "מבולבל כזה"? אם לא באת לקלל אותי אלא להעביר ביקורת בונה,אנא תן דוגמאות ונימוקים.אחרת אבין שהאגו שלך נפגע חלילה ממשהו שאמרתי,כלומר פגעתי בשאיפתך להיות למשל צודק או מקובל.
2.איך בן אדם יכול להעיד על עצמו ולהגיד שיש לו "תשובה בהירה שנערכה בקפדנות משלימה"? זה אפילו לא מגוחך,מי אתה שתעיד על עצמך? אתה חיב להשאיר זאת בידי אחרים.
לסדרן דשא:
יחסית, ישנם מעט בני אדם בשמאל, לעומתם אני אבטא גינויים – כמעט כולם נתנו הרצאות על מרקסיזם ו/או מילאו תפקיד קומוניסטי בדרגות גבוהות. אני מקווה שלפני שאני אמות אזכה לגנות אנשי שמאל אחרים. פירוש הדבר יהיה שאין כל כך הרבה קומוניסטים עסוקים בלבלבל את הפעילים. אתה רחוק מאוד מלהיכלל בתוך החבורה הזו.
לא רק אתה, אלה כולם יכולים לנסות ולפגוע בי מבלי לחשוש לקלוע למטרה. מזמן פשוט נגמר לי את "האגו" מרוב התנשאויות שהעמיסו עליו – המסכן מת, וזה טוב שהלך כי לשאת אותו ואת השאיפות שלו הייתה הטרדה של ממש. לכן, לי אין "תשובה בהירה" – בהיותה צמודה למטריאליזם הדיאלקטי באופן קפדני, העבודה שאני מבצע בהרחבת התמצותים, בהם אני נאלץ להסתפק משך כתיבתי ב-'הגדה השמאלית', העבודה הזו מגלה את התשובה (או הפיתרון) של בעיה מוגדרת, ומסוגלת להבהיר אותה בפני שמאליים הנכונים לבחון אותה. ושוב, "אני מקווה שלפני שאני אמות, אהיה מוכן (או אסמוך) להשאיר משהו "בידי אחרים".
עכשיו, לנושא החשוב באמת: הנימוק שלך הוא מוטעה. אני מציע לך לא להסב
שיטות על רעיונות בכדי להסיק מסקנות. זה רק מבלבל. אני מציע לאמת ולעמת את מסקנותיך עם המציאות בכדי לחשוף רעיונות, בחלקן או בשלמותן, כושלות. בכך, תוכל לשתף חברים לעשייה פוליטית ולהגיע ביחד איתם למסקנות (או לבסיס), אשר בזכותן עשייתכם תהפוך יותר ויותר מוצלחת. בקיצור, לא להישען על רעיונות, אלא על עשייה פוליטית מתמודדת עם המציאות הממשית שמתפתחת ומשתנה בהתמדה אל מחוץ למסגרות הרעיוניות.
לאנג'לו:
אמרתי לך כבר כמה פעמים,אני כאן ע"מ (על מנת) להדיין ולא ע"מ לחלק ציונים וסופרלטיבים.ולמרות הכל,עדיין לא הבנתי (ואני באמת רוצה להבין) היכן התבלבלתי?
מה יותר פשוט מאשר להצביע על משפט/ים שאמרתי ולהגיד: "הנה,כאן התבלבלת משום ש…כך וכך",משום שאחרת,עדיף לא להגיד אותם.טוב,נעזוב את זה וגם את שאר הנושאים הקשורים לאגו שלי (עוד לא מת,אבל בשלבי גסיסה) ונעבור ברשותך,לענין המרכזי:
אתה מציע לי לא להסב שיטות על רעיונות,בכדי להסיק מסקנות…רגע,רגע,מה זה להסב שיטות על רעיונות? ואיך מסיקים מסקנות בדיוק? ואם כבר: כיצד מפיקים לקחים? מישמים שיטות? והכי חשוב: כיצד עושים את העבודה?
צריך אם כן להגדיר את כל אלה: רעיון,מסקנה,לקח שיטה ועבודה ובמקביל גם: הגייה,הסקה,הפקה,ישום ועשיה…אני משוכנע שאינך רוצה שתתרחש ביננו שיחה של סתם,עם נושאים ערטילאים שנזרקים לאויר מבלי לחיב את המדברים.נושאים שמשום שאינם מוגדרים אפשר לפרשם לכאן או לכאן ולדוש בהם עד שהנשמה יוצאת והכל למען הבבל"ת. קח למשל את המשפט האחרון בתגובה שלך: הרי אפשר להתווכח רק עליו יומיים,אם אתה מבין אותו אחרת ממני,משום שהגדרת המונחים אצלנו שונה (ויכוח "סמנטי" אני משוכנע שאתה מכיר את הקללה הזו).
מי צריך את זה?
את הסלון הבורגני עזבנו מזמן,נכון אנג'לו?
אז קדימה בוא ותגדיר מונחים,אפילו תוך כדי הרצאת דבריך,אחרת נתקע כל הזמן.
עכשיו, רק עכשיו, התבהר לי שאתה לא קראת דבר של מרקס או אנגלס או לנין, שאין לך מוסג על מטריאליזם ועל הדיאלקטיקה, שאתה בספוג אידיאליזם, שהפרופסורים לכדו אותך, שאתה לא מאורגן פוליטית, שאין אתה עוסק בפעילות פוליטית ושכל מה שאתה יודע על המרקסיזם ועל פעילות קומוניסטית קיבלת משמועות.
אם הבנתי נכון, אז כך לך גם שמועה מהצד שלי: אקלקטיות היא אחד הצרות המרכזיות שלך. אם אתה לא יודע, הצרה הזו דוחפת אותך לתפקיד מתווך בין רעיונות שונים ומנוגדים. תדע לך כי אין שום סיכוי שתוכל למצוא גשר כל שהו בין התפיסה המטריאליסטית הדיאלקטית (שאני מאמץ אותה בנחישות) לבין זו האידיאליסטית, אשר גורסת את ראשוניותה של התודעה, כי אנחנו גורסים, בדיוק את ההיפך, את ראשוניותה של ההוויה, ובאופן החלטי. אנחנו יודעים כי מחוץ לרעיונות שלנו, לשאיפות שלנו, למחשבה שלנו, קיימת מציאות ממשית, חומרית, שהיא אמת מוחלטת. מציאות זו פועלת על החושים שלנו ודרכם משתקפת בתוך המוח שלנו. כאשר אנחנו פועלים לשינוי של המציאות, אנחנו נשמעים להוראותיה.
האידיאליזם נוהג בכיוון הפוך לגמרי. עבורך, להגדרות חשיבות מכרעת, כאילו שאני כותב בשפה בלתי מוכרת לך. אבל זה לא השפה ולא ההגדרות הן שמרכיבות את המחסום החוצץ בינינו. המחסום מתקיים בעצם שני התפיסות המנוגדות ניגוד בלתי מתפשר: שתי תפיסות שלעולם לא יוכלו להיפגש. וזה כי, במקום לנהוג כפוף למציאות המתחוללת מחוץ למוח שלך ושל אחרים (גם הם בעלי מוח מלא רעיונות ועשיר דמיון), אתה מסרב לבחון את השתקפותה של המציאות הממשית אל תוך המוח שלך ולאמת אותה עם המציאות עצמה. וזה בזמן שאנחנו, המטריאליסטים, לא מפסיקים לבדוק את המסקנות שלנו או את ההבנות שלנו או את הפענוח של ההשתקפות הנ"ל (של המציאות הממשית אל תוך המוח שלנו) על ידינו בכדי לקדם את התודעה שלנו.
מה כאן לא ברור? כאן הכול ברור! השאלה היא לא זו! השאלה היא: למה זה לא ברור אצלך? והתשובה היא: כי אתה נוהג באופן אקלקטי, כלומר, אתה מנסה לאמץ את שתי התפיסות המנוגדות (התפיסה המטריאליסטית ואת זו האידיאליסטית) באותו הזמן. כולם יודעים שאתה רשאי לנהוג כך, אבל אני ממתעקש להמשיך להזהיר אותך כי התנהגות זו מובילה לבלבול.
לאנג'לו:
ראשית אתה צודק אני אקלקטי (לא רואה בזאת כל רע,נהפוך הוא,אבותי היו אקלקטים במשך מיליוני שנים וכך הגעתי למה שהגעתי).שנית אתה צודק,כמעט ולא קראתי את מרקס אנגלס ולנין,משום שמדובר בחומר אדיר ועמוס ואני עדיין תקוע (להבדיל ממך כנראה) באלף בית שלו: הנחות היסוד,אקסיומות,משפטי המפתח וכו' ואנני מרשה לעצמי ולהתקדם לגימל ודלת.הרי המטריאליזם הדיאלקטי אמור להיות מדע ואם אני חלוק על מרקס כבר מהראשית,אין טעם להמשיך הלאה מעבר לכך.כלומר הסוציאליזם שלי בסיסי ונוטה לאנרכיזם.וכן,אני נזון משמועות,מפני שיש לי אוזנים.ואם למרקס,אנגלס ולנין היה מותר להיות נזונים משמועות (מה,הם למדו רק באקדמיה לטלפטיה?),אז גם לי.שלישית,אני רווי באידיאליזם נכון (אני משתמש בניר טואלט משום שיש לי אידיאל של ישבן נקי).רביעית אני "שבוי" בידי הפרופסורים ובראשם ליבוביץ שהיה ברוב עוונותי המנטור שלי,נכון גם נכון מאד.ד"א (דרך אגב),מענין אם גם אורי אבנרי,בקונין,קרופוטקין וג'ון לנון למשל,נחשבים עבורך לפרופסרים, משום אני גם "שבוי" שלהם והם עבורי אוטוריטות אקדמיות,משום שאני לומד מהם כל הזמן. ושישית,גם כן נכון: אני לא מאורגן פוליטית,אין לי מפלגה (מה לעשות אין מפלגת המונים סוחפת של השמאל) אין לי פרטנרים (תסתכל אפילו על עצמך אנג'לו, אתה יכול לשמש כפרטנר? אל תצחיק אותי),אין לי חוקה,כי אין לי קומונה בסיסית ולבטח אין לי אינטרנציונל. נכון מאד,מאד,מאד.אכן אין כמוך אנג'לו,לברק,לתחכום וליכולת הזהוי של מי שיושב מולו,באמת שאפו.
ושביעית וזה הכי הכי נכון (שוב צלפת בול): יש אצלי בלבול מושגים,וכי מדוע שאדרוש ממך פרוט ספציפי היכן שגיתי בדיוק.בוא ונכיר בעובדה,אנני מושלם,נקודה. וקיים אצלי בלבול כמעט בכל דבר.למשל,קח את יחסי אליך: שבהתחלה חשבתי שאיתך להבדיל מהאחרים ניתן יהיה לנהל דיון מרענן ולא ציקנות,זקנה נרגנת ועבשה וטעיתי בגדול,אתה רואה,אתה שוב צודק,ובכל.
נו,אז מה? האם זה אומר שבמבחן המציאות העכשוית יש לך זכות לפסול אותי? או לנפנף אותי מהשולחן,רק משום שאני מוכן להכיר בעובדה שאנני מושלם.
עזוב אותך משטויות אנג'לו.על סטגנציה וקבעון הרי שמעת? נו,הרבה דיקטטורים התהדרו בכך שהם "חסרי אגו" כביכול והם כולם,קודש ועבודה נזירית למען העם והמהפיכה.מכאן כמובן,קצרה הדרך למסקנה שאין מושלמים מהם,הרי אין להם אגו כלל.כלומר אם הם מעידים על עצמם שהם כאלה אז על בטוח הם כאלה.נכון?
אך ההיסטוריה סיפרה לנו בדיוק מה הם היו באמת: הם היו רודנים ואפילו רודנים זעירים, אחד מהם לא החזיק מעמד,ולו יותר משניה היסטורית אחת ורבע ועף לכל הרוחות.אז מה,גם אנג'לו דג הרקק רוצה להיות רודן זעיר?
אומר לך מה:
אם לא תוכל לחזור לדיון עצמו,ראה זאת כאמירה סופית שלי בנושא.לא אגיב יותר.
חבל"ז (חבל על הזמן).
לאנג'לו תוספת:
אתה בטח תגיד שלא הגבתי לשאר דבריך,אלא רק לפיסקה הראשונה שלהם.אך עכשיו אתה יכול להבין מתוך דברי הקודמים,שבעבורי,אין הבדל בין ההוויה לתודעה.אין גם הבדל בין הדיאלקט המטריאלי לאידיאליזם הצרוף,אין הבדל בין הגיבור להיסטוריה ואפילו אין הבדל בין הביצה לתרנגולת.אני רואה את הדברים צמודים זה לזה ומכיר בחוסר יכולתי לתת להסבר לדואליות שלהם.כלומר להבדיל ממך אני מצטנע וטוען שאנני יודע מדוע קימת למשל הקורלציה הפסיכו-פיזית ומי משפיע על מי ומסתפק בידיעה שאין ביכולתי לפתור אותה.
וזה ההבדל ביננו שאני למרות הכל מוכן לשמוע את דעתך ולנסות לקיים דיון פורה ואתה מנסה להכניס אותי לתוך פיקססית תבנית המולעך שלך,ולהתאים אותי למיטת סדום: שיטתך המרקסיסטית כביכול.
קח למשל את המשפט הבא שלך:
"…אתה מסרב לבחון את השתקפותה של המציאות הממשית אל תוך המוח שלך ולאמת אותה עם המציאות עצמה. וזה בזמן שאנחנו, המטריאליסטים, לא מפסיקים לבדוק את המסקנות שלנו או את ההבנות שלנו או את הפענוח של ההשתקפות הנ"ל (של המציאות הממשית אל תוך המוח שלנו) על ידינו בכדי לקדם את התודעה שלנו.".
סליחה אנג'לו אבל מרוב השתקפויות נוצר אצלי כבר קליידוסקופ.ומרוב מסקנות ובדיקות ל ההשתקפויות של המציאות על המסקנות וחוזר חלילה נוצר בלבול פסיכוטי. ובכן תודה רבה.אנני מאמין בסמים,בערפול חושים ע"י סנוור וסחרור פנימי של "השתקפויות", "מסקנות" וצרמוניאליות מחשבתית.מה זה?.,..לא קונה.
אתה מיצר איזו הנחה בסיסית שאנני מסכים עליה ומנסה בכוח להמשיך הלאה.ובכן לא יהיה.וממש לא אכפת לי אם יש לך אגו או שהוא מת מזמן,כמו שלא אכפת לי איך אתה חושב.או כיצד מיוצרות השתקפויות המציאות אצלך וכיצד אתה בוחן אותן,לאור המסקנות של זכרונות ההשתקפות של המציאות בתוך המוח שלך בזמן שאתה מישם את המסקנות שנבעו מההתבוננות במציאות העכשוית,בו בזמן שאתה עורך את ההשוואות ביניהן לבין עצמן…ממש לא אכפת לי,באמת.
מה שקורה אצלך הוא רק בגדר השערה עבורי.לכן לא אבזבז על כך זמן.חשובות לי מסקנותיך ביחס למציאות.שם הדיון נמצא ולא באיזו שטיפת מוח אני נמצא.
העץ נבחן ע"פ פירותיו ואם אין דיון פורה אז ביי ביי,לא קרה כלום.
זוכר את האינטרנציונל השני (כאשר האנרכיסטים אמרו אדיוס למרקסיסטים)?
מה חשבת? שאתייחס לתוצאות ולא לגורמים שלהן, לתולדות ולא לסיבותיהן, או למוצאן, או לשורשיהן או למקורן? אם אתה לא מרפא את השורשים, אולי תוכל להציל פרי אחד או שניים. ומה עם השאר? אם אתה לא נכנס להתארגנות, לא משתתף בהחלטותיה, לא נוטל תפקיד על עצמך, לא מדווח, לא מתייעץ, לא מיישם פעילות פוליטית, לא לומד, גם לקחים של הקולקטיב שלך, גם של האחרים, גם מבחינה עיונית וגם מעשית, וכן הלאה, מה היא התועלת של המלל שאתה מצליח לשפוך? אפס!
בהמשך לדבריי לתקוע, לדינו (שנידמה לו כי הוא "מתחיל להבין את מקור הבעיות"), לספורטי, לסדרן (שבינתיים ניפרד מאיתנו באמצעות ה-"אדיוס" האנרכיסטי שלו) ולשאלות מאת "לאנג'לו", המדבר גם בשם סדרן, המשכתי לכתוב מה שלא התפרסם (מחמת אורכם של דבריי).
בכך, אני מודיע לחברים שנשארים בדיון כי אני מוכן ומזומן לתרום למען סיפוקן של השאלות אשר הועלו על-ידי החברים עצמם. לכן, בפעם הבאה, אשגר את ההמשך הנועד לפרסום של דבריי עם תיקונים לטובת בהירותם.
לאנג'לו:
כמו שבתגובתי הקודמת הסכמתי עם כל דבריך,כך עכשיו לגבי תגובתך הנפתחת במילים:"מה חשבת?".אנני מסכים ולו עם דבר אחד.אלא מאי,אני לא הולך למנות את אותם ודברים ולפצוח בויכוח.אני עונה לך רק משום שעודני מאמין שאפשר להצית כאן אש דיון מחממת עצמות זקנות,גם בקרשי האגו הלחים האלה שאנו מטיחים אחד בשני.מה משמרגיז אותי הוא שכל הטרולים כאן באתר מחככים ידים בהנאה: אנחנו עושים בעבורם את המלאכה,אבוי לביזיון.
ובכן אחזור לענין המרכזי החבר אנג'לו איידן:
האם מקובל עליך ששלושת עמודי הבסיס שעליהם נשען הסוציאליזם הינם:
1.שורשי העשב
2.אינטרנציונל
3.מלחמה בבורגנות.
אשמח אפילו לקבל "כן" או "לא" בתור תשובה.
תודה.
תראו אותו. קודם נפרד ממני ואחר כך, שוב, כופה עלי חיבור עם שרלטנות. וזה למרות, שעכשיו, זו האחרונה התלבשה בגדי מורה לנוכח מערומיה בעקבות הפשטתה מתחפושת המתלמד.