"מעשי התאכזרות", כותבים פיליפ גורביץ' וארול מוריס, "הם סיפור משעמם. שוב ושוב, לילה של גיהנום ועוד לילה של גיהנום, אותה שגרה ישנה חייתית, נואלת ומייגעת: להכריח אנשים לזחול; להכריח אנשים להיאנק, לתלות אנשים מהסורגים; לדחוף אנשים; להכות אנשים; להעמיד אנשים לקפוא במקלחת; להטיח אנשים אל הקיר; להביא אבות כבולים לפני בניהם ובנים לפני אבות". גם קריאה רצופה של עדויות על מעשי התאכזרות והתעללות בבני אדם עצורים וחסרי הגנה נעשית עניין מתיש, כמו הניסיון להקשיב בסבלנות ובאיפוק לצרימה שחוזרת על עצמה. אך זה המעט שמתבקש מאתנו הקוראים. כי אנחנו המאושרים, במילותיו של ז'אן פול סארטר, איננו צריכים לשאול את עצמנו: "אם יעקרו לי את הציפורניים, האם אדבר?" ולא את השאלה, אם החברים שלי או המפקדים שלי "יעקרו בנוכחותי ציפורניים לאויב, מה אעשה?"
הציטוט הזה מובא כמוטו לפרק האחרון בספרם של גורביץ' ומוריס, הבלדה של אבו גרייב*, המספר על מסכת ההתעללויות בעצורים למטרות חקירות, בכלא שהיה מזוהה עם משטר הדיכוי של סדאם חוסיין והפך לסמלה של המלחמה המכוערת בעיראק בהנהגת ארצות הברית. עוד נשוב לסיפורי אבו גרייב, אך תחילה נתעכב לרגע במחסום חווארה שמדרום לשכם ונאזין בקשב לבית אחד קצר בשירת המחסומים שלנו. הזמן: יום שישי, 13 בפברואר 2009; המספר הוא אחמד אבו דראע, תלמיד תיכון בן 17 שנעצר במחסום בדרכו לרמאללה:
"…בג'ורה הייתי לבד, נשארתי ככה עד סביבות שש בערב. הייתי צריך לכרוע, היה אסור לי לשבת בצורה רגילה או לעמוד. ככה החייל הורה לי. אחרי כמה שעות, חיילים העלו אותי לג'יפ והשכיבו אותי על הצד. היו שם הרבה חיילים והם התחילו להכות אותי. כולם השתתפו במכות. הם נתנו לי בעיטות ומכות עם הידיים שלהם על הרגליים, הבטן והראש שלי. על כל חלק אפשרי. הם קיללו את אחותי ואת אמא שלי. העדפתי שהם ימשיכו להכות אותי אבל רק שלא יקללו את אמא שלי ואת אחותי. הכי קשה היה לשמוע את הקללות הגסות. הם היכו אותי וצחקו. הם דיברו בעברית. היה נראה שהם ממש השתעשעו מלהכות אותי. זה היה לאורך כל הנסיעה בג'יפ".
עדותו של אחמד אבו דראע היא אחת העדויות שעליהן מתבסס דו"ח משותף שפורסם באוקטובר השנה מטעם הארגונים בצלם והמוקד להגנת הפרט בכותרת שיטות חשוכות: ההתנהלות כלפי עצורים פלסטינים במתקן החקירות של השב"כ בפתח תקווה. תחקירני הדו"ח, שהתקבל בשתיקה תקשורתית וציבורית, גבו 121 עדויות מפלסטינים, מרביתם תושבי צפון הגדה המערבית ובכללם 4 נשים ו-18 קטינים, שהוחזקו בין ימים אחדים לחודשיים במתקן השב"כ בפתח תקווה, בתחילת 2009 וברבע האחרון של אותה השנה. העצורים העידו על אלימות פיזית כלפיהם במהלך המעצר, או בעת העברתם למתקן (ב-30 אחוז מן המעצרים). הם דיווחו על תאי מעצר זעירים ואטומים שלחלקם הוזרם אוויר בטמפרטורות קיצוניות ובחלקם דלק אור בוהק במשך 24 שעות ביממה שגרם לכאבי עיניים ולקשיים בראיה. הם התלוננו על שירותי כריעה שמוקמו בתאים ושעלתה מהם צחנת ביוב, ועל הזדמנויות מעטות מדי למקלחת. בחדרי החקירות הוחזקו העצורים כשהם כבולים לכסא מקובע לרצפה באופן שמנע מהם תנועה, ובמהלך החקירה נמנעה מהם שינה במשך למעלה מיממה. 36 אחוז מן העצורים דיווחו על קללות והשפלות מילוליות בחדר החקירות; רבים מהם העידו כי החוקרים השתמשו בבני משפחתם כאמצעי לחץ עליהם.
היחס לכלואים, קובעים מחברי דו"ח בצלם והמוקד לזכויות הפרט, נשען על תורת חקירה "המבוססת על שבירת רוחו של העצור באמצעות גרימת הלם וחרדה, תוך ניתוקו מכל נקודת אחיזה בחייו הרגילים וחשיפתו לחסך חריף בגירויים חושיים, בתנועה ובקשר אנושי. לאלה נוספת החלשתו הפיזית של העצור באמצעות מניעת שינה, הפחתת מזון, חשיפה לקור וחום וגרימת כאב שמקורו בעיקר בתנוחות גוף נוקשות". תורת חקירה זו, הם מציינים, הוגדרה בספרי ההדרכה של ה-CIA משנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים, ששימשו את חוקרי המודיעין באמריקה הלטינית. השיטות הללו, הזוכות לגיבוי גם מצד רשויות המדינה שלנו, גורמות לתופעות של נסיגה נפשית של הנחקרים ההופכים לחומר בידי החוקר.
מאז 2001, מדווחים הארגונים, הוגשו למשרד המשפטים 645 תלונות של נחקרים, אך אף לא אחת מהן לא הביאה לחקירה פלילית. מן הדו"ח מתברר כי עמדתה הרשמית של המדינה שוללת הפעלת אלימות מצד חיילים במהלך מעצר, אולם האלימות נמשכת ונראה שהיא מושפעת מן המסרים המעורפלים המועברים לחיילים ממפקדיהם. על כך אפשר ללמוד מעדותו של חייל שהשתתף בסריקות בכפרים פלסטינים בגדה המערבית, כפי שהיא נמסרה לארגון שוברים שתיקה*:
"… לפני הסריקה של הבני אדם יש כלב מיומן שיש לו יכולת הרחה של בני מיעוטים. והוא היה נכנס, ואם היה בן מיעוטים בבית הוא היה נושך אותו. ונשיכה שלו זה לא צחוק. אנחנו מדברים פה על כלב שיכול ממש להרוג אפילו. אני לא כל כך מבין בסוגים אבל בכל אופן זה כלב ממש רציני. והוא סרק ויצא מהבית מדלת אחרת בגלל שפתחנו את כל הדלתות. וכשהוא יצא מדלת אחרת הוא רץ אל המשפחה ונשך ילד בן תשע או שמונה ביד. אני ראיתי את זה, זה היה ממש לידי. אני ניסיתי להפריד בין הכלב באיזשהו שלב אבל ממש לא יכולתי. רק הכלבן יכול לעשות את זה. מה שקרה לילד זה שפשוט היד שלו, צריך להבין: הכלב, תבין את העוצמה שלו, היא שברה לו את העצם, היא ריסקה לו את העצם. מה שקרה זה שהיד שלו התנדנדה רק על העור, כולו שם היה דם. לך תטפל בו. שמע, היחס שלנו, גם של המפקדים שלנו באותו רגע, דווקא היה יחסית כאילו, מה זה היה? הוא היה בסדר גמור…ידענו שהאמבולנס שלהם ייקח לו מלא זמן, אז אנחנו לקחנו אותו לבית חולים, דבר שאני בספק אם אנשים אחרים היו עושים בצה"ל".
ממצאי דו"ח בצלם והמוקד להגנת הפרט מלמדים כי חרף השינויים שחלו בשיטות החקירה של השב"כ, מאז פסק בית המשפט העליון ב-1999 כי אין לחוקרי השב"כ סמכות לחרוג מן המקובל בחקירה משטרתית רגילה, לא התקבלה בארגון התפיסה העקרונית בעניין ההגנה על כבודם של הנחקרים. המדינה מצדיקה את ההפרות הקשות של זכויות העצורים בטענה שהן חיוניות למאבק בטרור. אולם מנתוני החוקרים מתברר שרוב העצורים שתצהיריהם נמסרו לארגונים כלל לא נחשדו בעבירות חמורות ולא נתפסו כסיכונים מידיים ברמת "פצצה מתקתקת". חלקם הואשמו בפעילות פוליטית או דתית במהותה, ולעיתים, כפי שנכתב בדו"ח, ההתעללות בכלואים נמשכה תקופה ארוכה לאחר שחקירתם הסתיימה, מה שמפריך את הטענה של תכליתה של החקירה הוא סיכול הטרור.
בלי בג"ץ ובלי בצלם: גרסת אבו גרייב
שיטות חקירה ונוהלי מעצר ביטחוניים נודדים בין ידידים. ואם אומצו בשב"כ ספרי ההדרכה של חוקרי ה-CIA, הרי שבכלא אבו גרייב אימצו חוקרים אמריקאים שיטות הנהוגות במתקני השב"כ כדוגמת "התלייה הפלסטינית", שבה נקשרות ידי העצור מאחורי הגב ומורמות למעלה מגובה הכתפיים עד שהוא חייב להתכופף קדימה בראש מורכן, "וכל משקל הגוף שלו תלוי על פרקי כפות הידיים". השיטה הזאת מוזכרת יותר מפעם בספרם של פיליפ גורביץ' וארול מוריס הבלדה של אבו גרייב הרואה עתה אור בעברית. המחברים בחרו לספר את עלילות הזוועה שהתרחשו בבסיס העצורים המרכזי בעיראק שלאחר הכיבוש האמריקאי מתוך העדויות הנרחבות שמסרו חיילים וחיילות שהיו סוהרים במחנה הכליאה בסתו 2003 ולקחו חלק בשבירת העצורים כהכנה לחקירות אגף המודיעין. חלקם השתתפו בסרטו התיעודי של מוריס "נוהל פעולה תקני" [Standard Operation Procedure, 2008] שהתעניין בעיקר באלה שצילמו עצורים במצבים משפילים, בתנוחות מכאיבות ובדימויים פורנוגרפיים, כשהם עירומים או לבושים בתחתוני נשים, או מוקפים בכלבים מאיימים. בתמונות רבות, שהפכו מאז פרסומן לסמלים מוכרים של המלחמה בטרור, הצטלמו הסוהרים החיילים ליד הכלואים המושפלים כשאגודליהם מונפים כלפי מעלה ועל פניהם שפוך חיוך של מנצחים. גורביץ' ומוריס החליטו להשאיר את החומרים הוויזואליים הללו מחוץ לספרם מתוך הנחה הגיונית שהם מוכרים לכולנו, ואם הצלחנו להתחמק מהם עד כה נוכל למצוא אותם, יחד עם תוצרים מקומיים דומים להם, בחיפוש מהיר בגוגל. זוהי החלטה מעניינת שמטרתה למנוע מן התמונות, המספרות רק חלק זעיר מן העלילה הגדולה, מלהשתלט עליה. באמצעות העדויות שנגבו מיוצריהן, החוליות האחרונות בשרשרת הפיקוד, גורביץ' ומוריס מצליחים לחשוף בפנינו את המנגנון הפוליטי והצבאי ההופך חיילים זוטרים לקלגסים ולפושעי מלחמה.
בסוף יוני 2003, זמן קצר לאחר שאבו גרייב הוכשר לשמש כמתקן כליאה גדול, דיווח ארגון אמנסטי הבינלאומי על הפרות חוק שנעשו בו ובמחנה המעצר קרופר שהוקם בנמל התעופה של בגדד, ביחס לעצירים העיראקים הנתונים למשמורת צבאית. באותה עת קיימו אסירים הפגנות מחאה בתביעה לקבלת מידע על נסיבות מעצרם ועל מועד שחרורם. מאש המשטרה הצבאית שנורתה לעבר האוהלים נהרג אסיר אחד ושבעה נפצעו. כעבור שבועיים נפתח אבו גרייב מחדש ושלטונות הכלא שביקשו לשפר את יחסי הציבור שלהם הסירו את תמונתו של סדאם חוסיין ותלו במקומה שלט גדול בערבית ובאנגלית שעליו נכתב: "אמריקה היא ידידת העם העיראקי כולו". בספטמבר ביקר באבו גרייב האלוף ג'פרי מילר שהיה אז מפקד מחנה הכליאה והחקירה במפרץ גוואנטנמו שבקובה. בעת ההיא נמצאו בכלא כשלושת אלפים כלואים שהוגדרו כעצירים או אסירים ביטחוניים שאמנות ז'נבה אינן חלות עליהם. האלוף מילר, שנחשב כמומחה ללוגט"ר – לוחמה גלובלית בטרור – וזכה להערכה רבה בבית הלבן ובפנטגון, המליץ לשלטונות הכלא לאמץ את מדיניות החקירות של אסכולת גוואנטנמו השוללת מעמד של שבויי מלחמה מ"לוחמים בלתי חוקיים" והוסיף, שהחיילים צריכים "להתייחס לאסירים כמו אל כלבים".
היחס לאסירים היה אף גרוע מזה. גורביץ' ומוריס מספרים שרק מעטים מבין המענים היו סדיסטים אמיתיים וכי אלה לא צילמו ולא הצטלמו. כל בעלי התפקידים בכלא קיבלו את השיטה והאמינו שהם משרתים היטב את מדינתם. הם המשיכו להאמין שהם ממלאים תפקיד חיוני במניעת טרור גם לאחר שנודע להם שרוב ה"עצורים הביטחוניים" היו בני אדם חפים מפשע שאיתרע מזלם להיות בעיתוי אומלל במקום הלא נכון. לשאלה, מה גורם לאנשים רגילים כמו אותם חיילות וחיילים לצלם אסירים בדימויים משפילים, להצטלם לידם, להפיץ את התמונות ובכך להסתכן בהפללת עצמם, אין תשובה אחת פשוטה. לפעמים הם צילמו מתוך שעמום, לעתים לאחר התקף זעם בעקבות הפגזה או פיגוע שבהם נפגעו חיילים אחרים, או מתוך אטימות נפשית שנרכשה בסביבה כאוטית שבה העדר חוק הוא החוק. ואז – קליק, וכבר צולמה תמונה מהגיהנום; קליק נוסף, והיא בדרכה לפייסבוק שלך או לצג הטלפון של החברים בבית. מה שברור הוא שצלמי תמונות הזוועה לא חשבו שהם אמורים לשמור בסוד את המשימה השטנית שהוטל עליהם לבצע; הם לא הזדהו עם קוד השתיקה של האשמים האמיתיים, והם תפסו את מעשיהם כביטוי של פטריוטיות.
למשל, השוטרת הצבאית רב"ט סברינה הרמן, שכונתה בפי מכיריה "אמא תרזה" בזכות יחסה החם לילדים שפגשה בתחילת שירותה בעיראק. הרמן, כמו חיילות אחרות שהוצבו כסוהרות בכלא אבו גרייב, חייתה בהכחשה מוחלטת ולא תפסה שהיא וחברותיה נשלחו למקומות האלה כדי לשמש אמצעי להשפלת הגברים העצורים. בתמונה שפירסמה אותה בעולם היא מחייכת וזוקפת אגודל ליד גוויית אסיר מת, שנסיבות הריגתו בכלא טוייחו עד חשיפת הפרשה. בדיעבד ניסתה הרמן לשכנע את עצמה שהיא פעלה כפי שפעלה כדי לגלות "מה שמרשים לעשות פה". אחרי ככלות הכול, שום צלם עיתונות לא היה מצליח לחדור אל מסדרונות אבו גרייב ולצלם תמונות כמו אלו שהרמן וחבריה צילמו. נראה שגורביץ' ומוריס מתייחסים אליה בסלחנות מסויימת, ומכל מקום הם מציגים אותה ואת המספרים האחרים שהואשמו בהתעללות באסירים, כקורבנות השיטה ש"השליכה" אותם לתופת העיראקית בלי הכנה מתאימה. ביזוי צלם האדם של אסירים שחייהם היו בשליטתם המלאה של סוהרי אבו גרייב הסתיים בפגיעה בצלם האדם של החיילים עצמם ושל מפקדיהם. השפלת בני אדם היא תמיד השפלה לשני הצדדים.
שבוע לאחר שתצלומי אבו גרייב פורסמו התנצל הנשיא בוש על ההשפלה שנגרמה לאסירים העיראקים ולמשפחותיהם ואמר שמבצעי העבירות יועמדו לדין. החיילים שצילמו וצולמו אותרו, הואשמו בקשירת קשר ובהתעמרות באסירים, נשפטו ונענשו. אף לא חייל אחד מעל דרגת סמל לא הוכנס לכלא. שום מפקד לא הואשם בעינויים, בביצוע פשעי מלחמה או בהפרה של אמנות ז'נבה. בשעה שהפרשה ההיא תמה פרשה איומה אחרת כבר התרחשה במחשכים. מרבית העצורים ה"ביטחוניים" מאותה עת שוחררו בלי שהואשמו בטרור. אפילו בעינויים קשים לא היה אפשר להוציא מהם את "הסחורה" שהמודיעין לחץ לקבל. ואנחנו נותרנו עם השאלה הנשאלת בספר: "כשנלחמים בטרור באמצעות טרור, איך יודעים להבדיל מהו מה?"
את הספר המאלף הזה חותם סיפורו של גאס בלקח חיובי חשוב. גאס הוא האסיר שצולם במסדרון הכלא בתנוחת זחילה, כשצווארו קשור לרצועה שהוחזקה בצדה האחר בידי טר"ש לינדי אינגלנד. התמונה לא יכולה לספר שזה היה הרגע שבו הוצא גאס מן הצינוק, ושמאותו הרגע הוא הפסיק לאכול וסירב להתלבש, וכל מה שיצא מפיו היה – "אני מסרב". לסוהר ששמר עליו הוא קרא אויב והבטיח לשגר עם שחרורו מן הכלא טיל שיהרוג אותו, את כל האמריקאים ואת כל היהודים. התברר שהוא נעצר לאחר שהשתכר והלך מכות עם מישהו, ואף על פי שהמודיעין הצבאי לא מצא בו עניין הוא הושאר בכלא למשך זמן רב. בעיני גורביץ' ומוריס גאס היה המצפון של אבו גרייב, שכן כולם הסתגלו למציאות ורק הוא העדיף להתעלם ממנה. זו היתה דרכו להביע את מחאתו. וכשהוא אמר: "אני מסרב", הם מסכמים, "הוא היה קרוב, ככל שהיה הדבר אפשרי באבו גרייב, להיות אדם חופשי".
* הבלדה של אבו גרייב מאת פיליפ גורביץ' וארול מוריס; תרגמה מאנגלית חנה עמית; סדרת תעודה של הוצאת עם עובד, 2010.
*שיטות חשוכות: ההתנהלות כלפי עצורים פלסטינים במתקן החקירות של השב"כ בפתח תקווה.
*עדויות בנושא מעצרים; נשיכה של כלב.
קשה לקרוא את העדויות האלה – שחרור הרשע האנושי במסגרת פרוטוקולים מדוייקים המיומנם על כל מה שגורם סבל תוך זמן קצר ובאופן מיומן. מזויע. זה "עניין משעמם" כמו שפורנו קשה הוא משעמם – זעקתו של הגוף והרקמות המיוסרות.
חסך חושי הוא רעה חולה. זה היה גם מנת גורלם של האנרכיסטים מקבוצת ביידר מיינהוף בכלא בגרמנייה, עד שחלקם התאבדו. גם זקנים וחולים המרותקים לביתם עשויים לסבול ממידות כאלה ואחרות של חסך חושי, כך שזו בעייה אנושית כללית גם בנסיבות אזרחיות.
הסאדיסטים ג'ורג' בוש, דיק צ'ייני, טוני בלייר, אהוד אולמרט ושות' פשעו נגד האנושות ונגד עמיהם.
מי יתן ובעתיד הלא רחוק ימוצה הדין עם חבורת המנוולים הללו, ביחד או לחוד.
עצוב מאד לחשוב שפושעים מסדר גודל קולוסלי כזה יצליחו לחמוק ללא משפט.
דמם של מאות אלפי אזרחים, נשים וילדים, החפים מכל פשע, מרוח עליהם.
יקח שנים על שנים עד שהצער והמכאוב שהותירו רוצחים אלה במיליוני בני אדם ימצא לו תיקון.
כל המאמין בצדק בסיסי מוכרח לקוות שיבוא יום והיצורים הללו ועוזריהם יועמדו לדין על פשעיהם.
אי העמדתם לדין של ארכי-פושעים אלה היא מסימני הניוון של המשטר והחברה כיום.
קורא אנגלי, אתה צודק לחלוטין.
באמת עצוב שפושעים מסדר גודל כזה יחמקו ממשפט, ולכן טוב שסאדם חוסיין וקברניטי משטרו עמדו למשפט בעיראק, וכנ"ל רצוי גם לרדוף ולתפוס את קברניטי המשטר באיראן ובסוריה, שלא לדבר על שכנינו ראשי החמאס בעזה, ששיטות החקירה שלהם של חשודים בשת"פ עם ישראל גרועות יותר ממה שתואר כאן במאמר.
העובדה ששכחת לציין את כל אלה בנשימה אחת עם בוש, צ'ייני וכו' היא אכן מסימני ההיכר של ניוון.
ואידך זיל גמור.
דינו, דיברתי רק על הארכי-פושעים השולטים בעולם הזה, מעוותי המציאות ומשתקי התודעה. מרעילי המוחות, אבירי הזרחן, החולמים לחסל מיליונים, (קודם את כל המוסלמים ?), בשביל לקרב משיח צדק, ממליכי ומחסלי שלטונות – עושי דברם ושאינם (בהתאמה), מחריבי מדינות על יושביהן ברחבי הגלובוס, המחזיקים בבסיסי צבא בכל מקום בעולם – באוויר, בים, וביבשה ובחלל, – עם תקציבי רצחנות אסטרונמיים, (לשם מה?) כל זאת בשם הדמוקרטיה והאלוהים. מי יתן ויבין העולם הזה את החייתיות של מטורפים אלה העולה על הדמיון. העובדה שקפצת להזכיר לי את מה ש"שכחתי" מלמדת על המידה בה הם יונקים את חופש המחשבה מבני האדם לתעתע בנו ולהפוך אותנו למשרתיהם ומושא שעשועיהם. אל נא תטעה בהם דינו. הם אלופי התמימות והנחמדות, יכלתי בעצמי להעביר ערב נחמד איתם בפאב, הם יודעים להתלוצץ ולזרוק בדיחה הם נראים כמוך וכמוני. יש להם חינוך ושפה טובה אבל מתחת לכל זה גר משהו זר בהחלט ובלתי ידידותי לאנושות. כל איש בסתר ליבו יודע זאת (גם בלי וויקיליקס) אך מפחד לחשוב יותר מדי על כך.
כתבה מרשימה וחזקה.
המספרת לנו שהאדם הוא כחומר ביד היוצר-אדם אחר.
ומי שנפשו הושחתה (הסוהר),הפסדו ואסונו גדולים אלף מונים ממי שגופו הושחת (האסיר).
וגם שאלה לי:
אם העולם הערבי הוא הסוהר והעם היהודי ב"ציון" הוא האסיר,מה המסקנה?
מאמר חשוב ומאלף.
זכרו חברים: דרושה רוח מהפכנית, ואת זה אני נותן, במאמרי, גם הקצרים. ישתיקו – יפסידו את המהות. הליברליזם יוביל לרוח נמוכה.
וגם למערכת:
בתגובה קודמת פניתי למיכאל ובקשתי שיעביר לנו קישור/ים ע"מ שנוכל לקרוא מאמרים נוספים פרי מקלדתו.
התגובה התפרסמה במשך כ-24 שעות ואז נמחקה מהאשכול.
לידיעתכם,יש אנשים כאן באתר שאוהבים לקרוא את דבריו,תומכים במסקנותיו ואפילו חושבים כמוהו.עבורי למשל,מיכאל הוא מורה דרך וחבר לאתר,כמו חדוה,דוידי,גדעון,חיים,קמינר ואחרים.תמהני מדוע תגובה תומכת ופשוטה צונזרה,אחרי שכבר הופיעה?