פרשת "וישב" חובקת בחובה יריעות חיים שכולנו חווים בחיי היום יום .
סיפור אהבת הורים – ילדים , סיפור העדפת בן אחד והקנאה של האחר .
סיפור החלום – האם זו פנטזיה או תאור מצב המשפיע ומנווט את חייו של החולם .
סיפור הלבנת פנים – בסיפור של תמר ויהודה , האם זו דרך ראויה להתנהלות חברתית .
ספור יוסף ואחיו – סיפור של הטרדה מינית מצד אשה ומולה מידת ריסון, איפוק ועידון של הגבר המאוים – יוסף . בעוד אחיו ,יהודה , מול תמר מעד ולא גילה אותן מידות של ריסון, איפוק ועידון , אלא נתן דרור ליצריו בפגישה בדרך תמנתה עם כלתו , שהסירה בגדי אלמנותה והתחפשה לזונה-קדשה .
זו פרשה עמוסה בסיפורים , במסרים ובמסרים סמויים . על כל סיפור ועל כל מסר גלוי או סמוי ניתן להרחיב. אני אתחום עצמי ב-ד' אמות של יריעה ספרותי אחת , שתחילתה היא בפרשה הקודמת פרשת "וישלח".
בפרשת וישלח בני יעקוב פורעים בבני העיר שכם כנקמה על האונס של בן העיר שכם את אחותם דינה .
האחים רואים את ערך כבוד המשפחה העומד לנגד עיניהם , והוא שמכתיב להם פעולת נקם לגאול את כבוד המשפחה . בדרך עורמה הם הרגו כל זכר בעיר שכם . נוסף על ההרג הם "בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבוֹזוֹ אֶת הָעִיר…אֶת צׂאנָם, אֶת בְּקָרָם , אֶת חֲמוֹרֵיהֶם וְאֶת אֲשֶׁר בָּעִיר וַּבַאֲשֶׁר בַּשָּׁדֶה לָקְחוּ" (ל"ד 28).
יעקב נוזף בבניו . הנזיפה של יעקב בבניו היא בבחינת צווי לנו , בני יעקב , גם בימינו – אין מקום לנקם, אין מקום לכוחנות , יש רק דרך אחת לישב מחלוקות בדיבור ובמשא ומתן. לכן לבניו ובמיוחד לאחראים הישירים שמעון ולוי הוא אומר מיד לאחר פעולת העונשין הבלתי אחראית – "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי עֲכַרְתֶּם אוֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי…" (ל"ד 30) ועל הנזיפה הזאת הוא חוזר טרם מותו – "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי כְּלֵי חָמָס מְכוֹרוֹתֵיהֶם …כִּי בְּאַפָּם (בכעסם) הָרְגוּ אִישׁ … וּבִרְצוֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר …" (מ"ט 5-6).
לי חשובה גם התגובה של הבנים לעברו של האב הנוזף בהם על שנתנו דרור ליצר הנקם וטבחו ללא רחם בכל אזרחי הישוב הנמנים אל עם אחר . תשובתם היא שהמעשה הוא חיובי בהחלט , והם אינם מתחרטים וכלשון התורה הם נוזפים באבא – "וַיּׂאמְרוּ (ליעקב) הַכְּזוֹנָה יֵעָשֶׁה אֶת אֲחוֹתֵנוּ ".
יעקב נלחם בהתר של הפעלת אלימות כדי לשמור על כבוד המשפחה. למרבה הצער , שמעון ולוי אינם בדעה של יעקב . הם נחרצים בדעתם שהם עשו מעשה חיובי והכרחי. הצעקה של יעקב נגד אלימות חייבת לחלחל להוויה החברתית במציאות חיינו היום .
גם בפרשה שלנו פרשת "וישב" מופיעה האשה , תמר אשת ער . מצד אחד בתפיסה הגברית של יהודה היא נתפסת כדמות חלשה , שהכל מותר לעשות בגופה. מצד שני ניצבת מולנו דמות נשית חזקה הנאבקת בכל הכלים העומדים לרשותה כדי לזכות במה שנראה לה חשוב – הזכות לקיים חיי משפחה. היא מתריסה בהתרסה פוגעת נגד מי שמונע ממנה זאת . לשם כך היא מוכנה להלבין את פניו של אדם נשוא פנים, יהודה, אבי ער, בעלה שנפטר. היא מלבינה את פניו – פני גבר חזק , בעל יחוס ומעמד – על שנתן דרור ליצריו בחיק הטבע אצל אשה , שחשב כי מדובר באשה זונה . כי מדובר באשה שהיא חפץ שהכל מותר לעשות בה , כולל פריקת יצרים .
תמר אשת ער אינה שותקת . היא אינה משלימה עם עלבון הכפיה הגברית – שמיעד לה חיי אלמנות נצח – היא יוזמת, פועלת , נוקמת ומשיגה את יעדיה – והיעד לזכות בחיי אמהות .
בשבוע שכנסת ישראל התכנסה לדיון מיוחד בנושא האלימות נגד נשים , אנו פוגשים בפרשה שלנו דמות של אשה הנאבקת על זכויותיה במציאות גברית נוקשה החוסמת לה את כל נתיבי החיים. מולה נמצאת דמות גברית חזקה שרואה באשה כחפץ, שמותר לעשות בה הכל , כולל לפרוק את יצריו – "וַיִּרְאֶה יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה …"(ל"ח 15).
לצערי, גמגומי החרטה והצער של יהודה אינם משכנעים . מול גבר בעל מעמד ועוצמה חייבת החברה גם היום לפתח כלים , שימנעו את הפגיעה באישה . חובה שננכס את הערך "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" , ולא אשת חיל מי יפצע , מי יפגע , מי יאנוס ומי ירצח .
מעל לכל ננצור את הציווים משתי הפרשות, הקודמת ושלנו:
לא לאלימות !
לא להפעיל אלימות כדרך להשגת יעדים מדיניים!
לא להפעיל אלימות כלפי אשה !
לא להפעיל אלימות כדרך לשמור על כבוד המשפחה !
תגובות
יש לי רק שאלה אחת שלא הבנתי על המאמר:
כותב המאמר מהלל כאן את תמר בין היתר על נקמנותה, ואילו על אותה מידה של נקמה הוא מגנה את שמעון ולוי. האם נקמנות זה טוב לדעתו או רע לדעתו?
אני מבין מהפרשה שנקמנות אינה דבר טוב, שכן יעקב במפורש מגנה את מעשי הנקמנות של לוי ושמעון. בניגוד לדעת המחבר אני לא רואה כאן שום שבח על תמר בהקשר של נקמנות. תמר היתה נשואה לער בנו של יהודה, אבל ער מת ללא בנים ולכן היא הייתה צריכה לעמוד לייבום לאחיו אונן, שגם הוא מת ללא בנים. האח הקטן שלהם שלה עוד היה צעיר מדי בשביל להתחתן, ולכן היא הייתה אמורה להתייבם על ידו. תמר ושלה לא התחתנו עדיין גם אחרי ששלה גדל, ולכן תמר חיכתה ליהודה כשהיא שמעה שהוא עומד לבוא וציפתה שהוא ייבם אותה (להזכירכם עדיין לא ניתנה תורה, וכנראה שבאותה תקופה גם היה נהוג שהאב ייבם). היא התלבשה באופן שגם פניה היו מכוסות (בשביל שיהודה לא יכיר אותה), והיא חיכתה ליהודה בצידי הדרך. יהודה לא זיהה אותה בגלל שהסתירה את פניה, וחשב שהיא זונה בגלל שהיא חיכתה בצידי הדרך. התורה דווקא מהללת את תמר על אי נקמנותה, ועל זה שהיא סגרה את זה בשקט מול יהודה ולא הלבינה את פניו ברבים. יש גם לציין שהתורה לא מגנה בכלל את יהודה, והתנהלותו היתה תקינה לגמרי. לגבי זה שהוא לא חיתן את בנו שלה עם תמר ברגע שהוא גדל, הוא עשה זאת משום שראה את בעליה (שני בניו ער ואונן) מתים וחשש שגם בנו השלישי ימות אם יתחתן איתה.
אני מסכים עם מחבר המאמר לגבי אשת פוטיפר השפלה שהעלילה על יוסף שהוא הטריד אותה מינית, שזו עבירה חמורה להעליל עלילות על אנשים, וצריך לדעת שיש גם אנשים שעושים את זה ולא כל תלונה היא באמת אמיתי והרבה פעמים גם חפים מפשע כגון יוסף מגיעים לכלא רק בגלל עלילות שווא.
לגבי רשימת המסקנות, רק הראשונה (לא לאלימות!) והאחרונה (לא להפעיל אלימות כדרך לשמור על כבוד המשפחה!) נובעים מהפרשה הזו. כמובן שהתורה מתנגדת גם לאלימות נגד נשים, אבל קשה לי מאוד לראות איך אפשר ללמוד את זה דווקא מהפרשה הזו. כמובן שחשוב לזכור שהערכים העיקריים שהיהדות בימינו מקדשת כוללים בין היתר שלום בית וכבוד לאשה.
לגבי יעדים מדיניים, יש הלכות רבות בהתאם לסוג היעדים. אם מדובר בהגנה עצמית אז התורה אפילו מחייבת להפעיל אלימות כנגד תוקפינו על מנת להגן על עצמנו, אם מדובר בכיבוש יעד מחוץ לארץ ישראל אז הדרישות שונות ואפילו דורשות שניתן לנכבש את האפשרות להיכנע.