אביב הגיב:

זה היה מפגן מרגש

טובה שיבר הגיב:

הרשה לי לצנן מעט את התלהבותך משה:

בקונפליקט הישראלי ערבי השמירה על הסכמים באמצעות כוחות בינלאומיים נחלה כישלון חרוץ ועל כן היא אינה מומלצת במיוחד לאור נסיון העבר.

לבטח אתה מודע לאיעוים שהובילו למלחמת ששת הימים.
בתום מבצע סיני הוצבו בגבול ישראל מצרים ובשארם א שייך כוחות בינלאומיים מקנדה, הודו, יוגוסלביה שבדיה ודניה. כוח זה מנה למעלה מ3000 (!) חיילי כוח החירום של או"ם שהיו פרוסים לאורך גבול ישראל מצרים ובאיזור שארם א שייך.
פריסת הכוחות בגבול ישראל מצרים נועדה למנוע תקריות גבול ופעולות התקפיות של צד אחד כנגד השני, כזכור המצרים סגרו את המיצרים לפני מבצע סיני ועל כן נפרסו כוחות האו"ם דווקא שם בכדי למנוע מן המצרים לחסום את המיצרים פעם נוספת.
בתוך תקופה של פחות משלושה שבועות , במאי 1967 , הסתלקו כל חיילי האו"ם הן מאיזור שארם א שייח והן מגבול ישראל מצרים, וזאת על פי דרישתו של נשיא מצרים.
הפעם הקודמת בה אירע דבר דומה -אם כי אז לא נשארו הכוחות באיזור -הייתה ב 1960, כשנאצר קידם כוחות צבא משמעותיים לעבר גבול ישראל ולבקשתו הסתגרו חיילי האו"ם בבסיסיהם וחדלו לתפקד ככוח שיטור ואתרעה במשך מספר חודשים.

במאי 1967, לרוע המזל, הדברים התנהלו אחרת: הרמטכ"ל המצרי ביקש ממפקד כוחות האו"ם, הגנראל ריקייה, לפנות את חייליו מגבול ישראל מצרים ולהתכנס באיזור רצועת עזה היות ומצרים הורתה לכוחותיה המזויינים להיכון לפעולה כנגד ישראל ולשם מטרה זו קודמו כוחות מצריים אל עבר גבול ישראל.

מזכיר האו"ם דאז, או טאנט, הבהיר לנאצר שבקשה זו אינה מקובלת על מוסדות האו"ם ועליו לבחור בין המשך המצב הקיים לבין פינוי כל כוחות האו"ם מן האיזור.
נאצר השיב כי הוא מעדיף את האפשרות השנייה, ומזכיר האו"ם שידע היטב כי הענות לבקשה משמעותה הפרה בוטה של החלטות האו"ם הורה להסיג את כל הכוחות מחצי האי סיני, מגבול ישראל מצרים ומרצועת עזה.

לו היו נשארים כוחות האו"ם בגבול ישראל מצרים לא הייתה לנאצר היכולות לרכז כוחות לאורכו: לו רק היה מזכיר האו"ם נחרץ יותר ועומד על כך שכוח החירום -שנועד לצורך זה! ימשיך במשימת שמירת השלום שרשרת האירועים שהביאה לפרוץ המלחמה הייתה נקטעת בשלביה הראשונים.

יש לזכור כי במשבר ההוא לא נורתה אפילו יריה אחת לעבר כוח החירום ולא הופעלה נגדו אלימות כלל. בימנו אלה כוחות או"ם הותקפו פעמים רבות ברצועת עזה ונקל לשער שאם החמאס ואירגוני טרור אחרים אינם נרתעים מתקיפת כוחות אלה פעם אחר פעם כל כוח שיוצב באיזור יהווה מטרה פגיעה שתרתיע אותו מלמלא את משימותיו ותגרום לסילוקו מן האיזור.

כבר כיום לא נרתעים פעילי אל קעידה לתקוף מטרות של הכוח הרב לאומי בסיני ואין להוציא מכלל אפשרות תסריט דומה לזה שהתרחש ערב מלחמת ששת הימים: הפיכה בנוסח חומייני במצרים שבה האחים המוסלמים יתפסו את השלטון עשוייה בהחלט להביא לכך שאותה הנהגה לא תראה את עצמה מחוייבת להסכמי השלום עליהם חתמה מצרים בקמפ דייויד ,תיזום פרובוקציה כנגד הכוחות הרב לאומיים המוצבים כיום בסיני, ותקדם כוחות לעבר גבול ישראל.
הנסיון רב השנים של אירגוני הטרור במזרח התיכון לימד אותם שפיגועי התאבדות משתלמים מאד: הפיגוע שאירע בבביירות ב 1983 כנגד בסיס המרינס גרם לנסיגת הכוחות האמריקניים מן האיזור ופיגעו דומה כנגד בסיס של כוחות צרפת גירש גם אותם מן המדינה.

כך ששילוב של פיגועי התאבדות -ובסיני התבצעו כמה כאלה בשנים האחרונות – ביחד עם התכחשות להסכמי השלום תמוטט כליל את השגי ועידת קמפ דייויד, ויתכן מאד שתוביל למלחמה, ממש כמו שאירע באירועי מאי 1967.

התקוע ולא מתקוע הגיב:

לדעתי כל ההפגנות האלה הן חרטא בארטא וכל זאת למה?:
משום שבמפגן הזה של ה"כוח של השמאל האנושי",של "מחאת הציבור השפוי",שום דבר לא משתנה,מלבד העובדה שעכשיו ישראל מצטירת בעיני העולם כולו וגם זה הערבי כמדינה דמוקרטית אשר בה מתקיימים "חופש הדיבור","הזכות להפגין" וכיו"ב תסמינים המעידים על כך שהיא באמת "הדמוקרטיה המתקדמת באזור".כלומר שבישראל ההתרחשויות האזרחיות "חיוביות",ואם המיעוט מקבל את זכויותיו,משמע אם כן,שהרוב לבטח צודק.מסקנה הגיונית שיכול להגיע אליה כל מי שקצת שכל בקדקודו.
כאשר אני מביט ביאפיס האלה,גלוחי הראש,או בליצנים המזעזעים,או סתם בכל "אנשי המצפון","השמאלנים",שלא לדבר על אנשי הסופר מרקט האנושי הזה שנקרא "פעילי מרץ".כאשר אני רואה אפילו את אנשי המפלגות הערביות שמתבדלים משאר הציבור, כאשר אני רואה את צבור הסטודנטים החכם כל כך בעיניו,שלאלדבר על "אנשי השמאל המתקדמים",ה"שמאל העיקבי",השקועים כל אחד במסילתו כקטר צעצוע הנחבט בקיר עד כלות מצבריו,גובר ועולה בי כמחלחל הזעם.
באמת אנני יודע כבר מי האויב היותר גדול שלי: המתנחבלים הגזענים ערלי הלב ההופכים את ארצנו לאסקופה נרמסת תחת מגף הקלגס המתנשא שלהם,או אותם אוחזי השלטים, יפי הנפש הנרפים האלה,שלאחר ההפגנה שרק מפזרת פודרה על פניה המתות של דמוקרטיתנו,חוזרים לגבבת הקלישאות שלהם,בתוך הארגונים הקיקיונים שלהם,בתוך הבלוגים ואתרי האינטרנט המשמימים או סתם באקדמיות על הקתדרא או על הדשא מברברים את המנטרות האימפוטנטיות שלהם.
"שלום כפוי" דורש האחד."זכויות אדם" דורש השני."הפגנת לפידים נגד בתי המשפח" דורשת השלישית,"חרם על מוצרי ההתנחלויות",גורס הרביע,"חרם על האוניברסיטאות" יודע החמישי לצין האוזנינו.יש כאלה (הפתטים שביניהם) שנעמדים משלבים ידים וצועקים:"אחוה יהודית ערבית".יש בתוכם גם מיליטנטים בגרוש,לובשים מדי ליצן זועות,מנענעי גדר העיבלין או שסתם מתקראים אנרכוניסטים ומנפנפים בדגל השחור שלהם משל זה עתה הגיעה לנמל חיפה נושאת המטוסים הפירטית הפרטית שלהם.
הכל חרטא בארטא.כמו מים המותזים בכמות לא מספקת על אש גדולה ורק תורמים לה חמצן ומלבים שלהבותיה,כך פועלות הפגנות האימפוטנציה האלה על ה"דמוקרטיה" הממאירה של ישראל.הא ראיה.ההפגנות מתקימות והשוחט שוחט.
חברות וחברים,זו אינה הדרך.
צ'טערת.