מאות הפגינו אתמול (יום רביעי) בצהרי היום בתל-אביב נגד ייקור מחירי המים ובעד פירוק תאגידי המים שהוקמו בהוראת האוצר – לקראת הפרטתם. ראשי רשויות מקומיות ותושבים השתתפו בהפגנה שנערכה מול משרדי רשות המים ברחוב המסגר בתל אביב.
את ההפגנה יזם מטה פעילים שהוקם בדימונה ומרכז השלטון המקומי, שעתר בעבר גם לבג"ץ נגד רשות המים ותעריפי המים שקבעה, ומקדם הצעות חוק להחזרת הפיקוח הפרלמנטרי על מחירי המים. זאת, בין היתר, כחלק מהמאבק שמנהל השלטון המקומי נגד רפורמת תיאגוד מחלקות המים שנועדה להוציא את ניהול תקבולי חשבונות המים והביוב מידי ראשי הערים לקראת ההפרטה.
לקראת ההפרטה, ועל מנת שהיא תהיה כדאית לבעלי הבית הפרטיים החדשים, המחירים עולים. החל מינואר נרשמה העלאה מדורגת של תעריפי המים: העלאה ראשונה, בשיעור של 25 אחוזים, בינואר 2010; העלאה שנייה בשיעור של 12.8 אחוזים, ביולי 2010; והעלאה נוספת, בשיעור של 2 אחוזים, בינואר הקרוב. כאמור, בסך הכל יעלו תעריפי המים בשיעור כולל של 44 אחוז.
עוד לפני שנה הזהיר איציק פרי, יו"ר ארגון העובדים הסוציאליים, שעקב ייקור התעריפים עלולות להיווצר בעיות היגיינה בקרב רבים מתושבי הפריפריה שיגרמו להחמרת ממדי העוני. לדברי פרי, ללשכות הרווחה אין כלים להתמודד עם בעיה כזאת: "העניים יצטרכו להקדיש חלק גדול יותר מהכנסותיהם לנושא המים, וזה עלול לגרום לפגיעה בהיגיינה של המשפחות העניות, או לדרדר אותן למקום נמוך יותר מהמקום שהם נמצאים בו היום. מבחינת ממשלת ישראל, אין שום פיתרון לנושא הזה, ואותן משפחות ימצאו עצמן שוב פונות ללשכות הרווחה בניסיון למצוא פיתרון, וזה יגרור עומס נוסף. לנו, העובדים הסוציאליים, אין תשובה לייקור המים".
מאיר כהן, ראש עיריית דימונה, הוא אחד מראשי הרשויות שנאלצים להתמודד עם מצוקת התושבים. לדבריו, "לייקר את המים זו אחת ההחלטות המטורפות של הממשלה. מים זאת זכות בסיסית של כל אזרח, והעלאת התעריפים זאת שלילת הזכות הבסיסית של בני אדם".
מאיר כהן סיפר, שבחודשים האחרונים באים ללשכתו אזרחים מודאגים ושואלים איך יסתדרו עם חשבונות המים שיתפחו באופן משמעותי. "אם אישה קשישה המקבלת 1,200 שקל מביטוח לאומי תצטרך לשלם עבור המים 100 שקלים נוספים, זה פשוט אבסורד. הפגיעה בשכבות החלשות היא משמעותית. כשאני שומע מהקשישים שהם ייקחו כסף מהתרופות כדי לשלם עבור מים, זה פשוט כואב. אני מקווה שהשלטון המקומי יחריף את המאבק". אין זה מקרה שמדימונה יצא קול הזעקה, הוקם מטה מאבק בהפרטת המים ונערך כנס קולני בהשתתפות מאות באולם מועצת העיר.
המים כסחורה… חמה
לכאורה, ההסבר לייקור המים הוא פשוט: אין מים בישראל. זה היה התירוץ להטלת "הטל הבצורת" שהיה אמור להכניס לקופת האוצר למעלה ממיליארד שקל, ובוטל בלחץ האזרחים. מחסור במים הוא גם התירוץ להצדקת הייקור החריף של עד 40 אחוז בתעריפי המים בתוך שנה אחת. אך הבעיה איננה "המחסור במים" או "הבצורת".
מאחורי ייקור המים עומדת סוגיה עקרונית יותר: הפיכת המים מזכות בסיסית המגיעה לכל אזרח לסחורה חמה בשוק הקפיטליסטי. "חוק תאגידי מים וביוב התשס”א – 2001", מחייב רשויות מקומיות להקים חברה ולהעביר אליה את ניהול שירותי המים והביוב שלהן, וכן את הזכויות על התשתיות והנכסים, המשמשים את הרשות לשירותים אלה. מטרתו המוצהרת של תהליך זה היא ליצור משק מים עירוני סגור, במסגרתו יועברו הרווחים מאגרות המים והביוב להשקעות בפיתוח מערכות מים וביוב.
אך אותו חוק מאפשר, בשלב השני, להעביר את החברה העירונית לבעלות פרטית. ניסיונן של מדינות אחרות בהפרטת שירותי מים וביוב מלמד, כי חלקים נכבדים מאגרות המים, עד לשליש מהן במקרים מסוימים, מועברים כרווחים לחברות הפרטיות. מרכיב רווח משמעותי זה מרוקן מתוכן את המטרה המוצהרת של יצירת משק מים סגור. מתברר, כי חלק מהותי מההכנסות מאגרות המים אינו מושקע בתחזוקה ובפיתוח תשתיות של מים וביוב, אלא בדיבידנדים לבעלי המניות בחברות המים.
כניסת המגזר הפרטי למשק המים הישראלי היא תופעה חדשה. לפי המצב החוקי, המים הם קניין הציבור, מצויים בשליטת המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ. העברת השליטה על ההפקה, ההובלה והניהול של משק המים לידים פרטיות נוגד את האינטרס הציבורי בהופכו משאב בסיסי זה למוצר סחיר ככל מוצר אחר. מטבעם, המים הם מרכיב הכרחי בחיי האדם ובטבע ובהקשר הישראלי – הם גם משאב חוצה גבולות. לכן, מים אינם מוצר צריכה כשאר המוצרים, אלא מוצר ציבורי. ככזה, האינטרס הציבורי הרחב חייב לעמוד במרכז והחתירה לרווח האופיינית לתהליכי ההפרטה פוגעת באינטרס הזה.
מתאצ'ר עד נתניהו ושטייניץ
כך, הרחק מהכותרות הראשיות בעיתונים, מתחולל מהפך במערכת המים של ישראל. בהסתתרה מאחורי הטיעון בדבר ההתמעטות המהירה של מקורות המים הטבעיים מעבירה הממשלה את הטיפול באספקת מים לידי בעלי ההון: אלה מקימים מפעלי התפלה ומכונים לטיהור שפכים, שיהפכו בתוך חמש שנים לספקים העיקריים של מים לחקלאות ולשימוש הביתי.
גם במערכות הובלת המים ומכירתם לצרכנים חל שינוי מהיר לאחר שהן מופקדות בידי חברות מסחריות לכל דבר. חברות המים העירוניות פועלות עתה ככל חברה מסחרית לפי שיקולי רווח והפסד, אבל בינתיים מלוא הבעלות עליהן היא בידי העיריות ויתר הרשויות המקומיות. עשרות רשויות מקומיות כבר הקימו חברות המכונות "תאגידי מים" והעבירו אליהן את תחזוקת מערכת ההובלה, הניהול והגבייה מהצרכנים. משרד האוצר, שיזם את החוק במסגרת "חוק ההסדרים", מעודד את העיריות להקים חברות ואף מציע סיוע כספי נדיב לעיריות המקימות חברות מים. עד כה השקיע האוצר כ-1.5 מיליארד שקל בפרויקט התיאגוד הארצי. אך הקמת החברות העירוניות אינה אלא שלב ראשון בדרך להפרטה.
"הפרטה היא לא מילה גסה בעיני", אמר בדיון שנערך בכנסת לפני חודשים רבים, סמנכ"ל הכלכלה ברשות המים גלעד פרננדס. "אבל לפני כן אנחנו מעוניינים במיזוגים בין תאגידי המים ל-4 עד 5 חברות ארציות שיפעלו ביעילות רבה יותר". ברשויות המקומיות כבר מהמרים איך ירוכזו חמש חברות המים הגדולות אצל חמשת הטייקונים הגדולים במשק.
להפרטת שירותי מים וביוב מספר תקדימים ממדינות אחרות. הפרטת משקי המים נולדה לראשונה באנגליה, שם הנהיגה אותה ממשלתה הניאו-ליברלית של מרגרט תאצ'ר השמרנית שהאמינה בהפרטה נרחבת של כלל השירותים הציבוריים. בשני העשורים האחרונים גדל מספר המדינות שהפריטו את מערכת המים ועל הציבור ללמוד מניסיונן של מדינות אלה ולהיות מודע להשלכות האפשריות של ההפרטה. בכל המדינות שבהן הופרטו הפקת ואספקת המים היה המהלך זה נושא לביקורת ציבורית נוקבת שהתמקדה בעליית תעריפי המים, בירידה באיכות השירות ובאי-עמידה בתקני סביבה ובריאות. בצד אלה הושמעה ביקורת גם על רווחים מופרזים שגורפות חברות המים הפרטיות, על אי עמידה בהתחייבויות להשקעות בתשתית ועל ניתוקי תושבים ממים בשל חוב.
העלאת תעריפי המים ושאר נושאי הביקורת האלה הם פועל יוצא של החתירה להגדלת הרווח האופיינית לסקטור הפרטי. לכך יש להוסיף את חולשתה של הרשות המפקחת מול חברות המים. חשוב להזכיר, כי מדינות קפיטליסטיות רבות, ובהן ארה”ב ושבדיה, השאירו את שירותי המים בידיים ציבוריות, וזאת מפאת החשיבות החברתית והבריאותית של המשאב הזה. באמריקה הלטינית תנועות חברתיות בלמו ואף ביטלו הפרטות שנעשו בתחום אספקת המים והאנרגיה. במדינה אחת, בוליביה, המאבק נגד הפרטת המים, שהחל ב- 1996, הביא לשלטון את אחד ממנהיגיו, הנשיא אוו מוראלס מן "התנועה למען הסוציאליזם", שנבחר פעמיים רצופות לנשיאות וברוב גדול מאוד.
צריך מ ה פ כ ה ….. עד שהראשים של בעלי ההון החזירים ובעלי בריתם הפוליטיקאים לא יתגלגלו ברחובות – לא יהיה פה טוב,אנחנו צריכים מישהו אמיץ ש "יוריד" את ביבי ויפטור אותנו מעונשו.
הנה אעשה את החיים לאפרים דוידי קלים.
ראשית צריך להפריד בין שתי בעיות,האחת:
האם אזרח במדינה חיב לשלם מכספו,את המים,החשמל והאויר?
גם אם התשובה תהיה לא,היא לא תהיה מדויקת בעליל,משום שענינים אלה עולים למדינה ממון רב ואותו היא תגייס דרך המיסים,כלומר מכיסו של האזרח,אז ממה נפשך?
לעומת זאת הבעיה השניה יותר מסובכת:
הרי אי אפשר להיות קצת בהריון.אם מפריטים שרותים שהיו פעם מולאמים ככבישים,חשמל, תחבורה צבורית,רפואה כללית,בתי חולים,בתי ספר ומה לא בעצם,מדוע לעצור במשק מים?
הרי הידיעה שמשק סגור יעזור לעצמו וימנע בריחה מופקעת של רווחים לבעל הבית הפרטי,כספים שהיו יכולים להיות מושקעים במשק עצמו (כולל משכורת העובדים),היא היא, אבן היסוד והבוחן של כל משק סוציאליסטי.
אך אם משק מים סוציאליסטי,"סגור","מולאם",תקראו לזה איך שתרצו,פועל בחוסר יעילות ואפילו ברשלנות פושעת ובשחיתות,אזי יהיו מנוולים בתוך אותו המשק שיעשו קופה שמנה אף יותר מבעלים קפיטליסטי.צרכני משק כושל כזה יאלצו לשלם הרבה יותר מצרכני משק מים מופרט,או אז אולי עדיפה ההפרטה?
כלומר,לא השיטה קובעת ואף לא הכלי,כי אם אופים של המפעילים ויכולותיהם,יקבעו בסוף כמה כסף יצטרך הצרכן לשלם בעבור קוב מים.
משמע גם השאלה העקרונית לגבי מהותו של משק המים (מופרט או מולאם) כביכול,גם היא רק איזו הכללה שיכולה להכיל כל פן אפשרי לכל אחת משתי האפשרויות.
אם כך צריך להמשיך ולשאול:
מדוע אותה טכנולוגיה,כאשר היא בידיים פרטיות,תניב פירות תהיה יעילה ומשתמשיה יבטחו בה,אך כאשר תהיה היא מולאמת,תהפוך למסואבת,לא יעילה ובסופו של ענין גם תעלה יותר?
מכאן שמדובר בכלל במוטיבציה.
האם זה נכון שבמשק מולאם,לפועלים אין מוטיבציה להשתדל משום שאין קשר בין זכויותיהם לבין יכולות היצור שלהם?
גם חרב הפיטורין אינה מאימת עליהם בד"כ.כלומר הם יכולים להתעצל להפוך לבלתי יעילים והסתתר מאחורי ועד חזק.או אז טיב המוצר המוגמר יורד ומחירו עולה בהתאם ולאף אחד לא אכפת.
אם כך,מדובר כבר במשהו עמוק ובסיסי,הקשור לאופיו של האדם.
אני עושה את החיים קלים לדוידי משום שאני מציע לו לחתוך ולשאול ישר את השאלה הבסיסית, האמיתית:
היתכן והאדם הוא יצור נחות המצליח להפיק מעצמו את המיטב רק כאשר החרב מונחת על צוארו?
משום שאם התשובה לכך היא חיובית,אז אין ברירה,רק הפרטה (ורגולציות אח"כ,כי זה מה יש).
בניגוד למיסים שכל אחד משלם לפי כמה שהוא מרויח, היחס בין צריכת המים של עשיר לבין צריכת המים של עני הרבה הרבה יותר קטן מהיחס בין ההכנסה של עשיר לבין ההכנסה של עני. במוצר בסיסי כמו מים העשיר צריך לעזור לעני בשביל שהעני יוכל להרשות לעצמו.
לגבי האם המים צריכים להיות חינם? בגדול כן, אבל בישראל יש מחסור גדול במים אז צריך כוח כלכלי בשביל להכריח אנשים לחסוך במים.
לעומת זאת, בגלל שמים זה מוצר בסיסי שאי אפשר לחיות בלעדיו, אין שום צורך שהובלת מים יהיה עסק כלכלי רווחי אלא משהו שהמדינה מספקת.
עכשיו כשזה בידי חברה פרטית, החברה רוצה שיהיו לה רווחים ואז היא צריכה לגבות מחירים מופקעים על המים שלעניים אין כסף בשביל לשלם. אנחנו לא רוצים שהעניים ימותו, ובלי מים אי אפשר לחיות, ולכן אנחנו חייבים לפק להם מים. לכן זה צריך להיות בידי הממשלה ולא בתור עסק רווחי.
מכיוון שמלכתחילה זה לא אמור להיות עסק רווחי, אז אין שום סיבה להפריט אותו, אפילו אם באופן תיאורטי זה יכול היה לייעל אותו.
הטענה העיקרית שלך היא שבשוק חופשי זה יהיה יותר יעיל, ועכשיו אני אסביר לך למה זה לא הולך להיות יותר יעיל במקרה הזה:
בשביל שהכלכלה תהיה יעילה בשוק חופשי צריך שתהיה תחרות, כלומר שיהיו יותר מספק מים אחד שאני יכול להתחבר אליו ואני אוכל לבחור בזה שייתן לי מחיר יותר טוב. אם יש חברה אחת ויחידה שמספקת מים לכל העיר שלי, אז אני לא יכול להחליט שאני אעבור לחברה אחרת אם אני לא מרוצה בגלל שאין חברה אחרת, ואני גם לא יכול לוותר על השימוש במים. זה אומר שחברת המים בעיר שלי תוכל לקבוע איזה מחיר שנוח לה ואיזה תנאים שנוחים לה ואני אצטרך להתאים את עצמי אליה בגלל שאין לי אלטרנטיבה אחרת. זה מה שנקרא מונופול, וזה דבר שאנחנו לא רוצים באופן כללי, ובפרט כשמדובר במוצר כל כך בסיסי כמו מים. אומנם יש חוקים שמאפשרים רגולציה על מונופול ויכולים לשפר קצת את המצב, אבל למה לנו ליצור את הבעייה הזו מלכתחילה?
בנוסף, אל תשכח שבחברה ציבורית צריך להיות דירקטוריון דיי גדול ומישהו גם צריך לשלם את המשכורות שלהם, ודיי קשה לי להבין למה צריך להתחיל להעסיק את הדירקטוריון הזה לכל עיר ועיר אם אפשר להסתדר בלעדיו כמו שקרה לפני הקמת תאגידי המים.
מעבר לזה, זה שקר דיי גדול להגיד שלאף עובד מדינה אין אינטרס לעבוד כמו שצריך בגלל שהעבודה שלו מובטחת, כי צריך לזכור שמי שלא עובד כמו שצריך יכול לשכוח מקידום. המשכורות במגזר הציבורי הן לא מאוד גבוהות ברמות הנמוכות, אבל הן משתפרות אם אתה עובד כמו שצריך ומקדמים אותך. לכן גם לעובדי המגזר הציבורי יש אינטרס לעבוד כמו שצריך.
הראיתי לך שגם אילו יעילות היתה השיקול המרכזי עדיין אין למגזר הפרטי יתרון, וגם הראיתי לך שמלכתחילה יש כאן שיקולים יותר חשובים מאשר יעילות המערכת בגלל שמדובר במוצר כל-כך בסיסי.
תגיד לי ברק,אתה בכלל קורא את מה שאני כותב?
מישהו חכם ממני שאל פעם:"איך כותבים שיר של שלמה ארצי?".התשובה שלו הייתה:"לוקחים שיר של אלתרמן משאירים רק את המילים המתחרזות במקומן ואילו את השאר מערבבים באופן רנדומלי"….
וכך גם אתה.
חוזר על דברי ומציגם רק בסדר אותיות ומילים שונה,ומציג אותם כפתשגן הפלוגתא שלך,מה זה?
הרי לא קבעתי עובדות,שאלתי שאלות והנחיתי את דוידי וגם אותך להעיז ולשאול את השאלה הבסיסית.
אם כך,אזי כך ואם כך אזי כך.לא אמרתי דבר לגבי התשובה הסופית,רק רמזתי…והשארתי אותה בידי הקורא.
אך אתה ברוב חפזונך להגיב ולהתווכח,ענית עליה ורצת לסמן את העיגולים סביב החץ.
כמו הרבה אמרי שפר שלך (למשל במקום אחר אתה כותב ש"הכבאות היא המצאה של חברות הביטוח" ומתכוון לכך ברצינות כולל נימוקים),אין שום דרך להתמודד עימם,לבד מלמרוט את שארית השערות על ראשי הקרח. אין טעם אפילו להתיחס לדבריך:" הראית לי" כאן ו"הראית לי" שם.
כנ"ל לגבי ההכרזה "שזה שקר די גדול להגיד ש…וגו'".שקר של מי,שלי? הרי לא אמרתי את זה רק תהיתי אם זה כך,אתה החלטת שזה כך ואז גם אצת לענות.
מה תרצה שאומר? שהנוירון שלך רץ למרחקים גדולים…
שוב פעם, אני כבר לא בטוח על מה אנחנו מסכימים ועל מה אנחנו מתווכחים (זה כבר קורה הרבה).
אתה יכול בבקשה לחדד על מה אתה לא מסכים?
אני גם רוצה לעשות את החיים קלים:
בעל המאמר יוצא מנקודת הנחה מוזרה מאד: לשיטתו, היות והמים הם משאב השייך "לעם" כמו האויר למשל, הרי שלמיטב הבנתי כוונתו לומר שהמים אמורים להינתן בחינם ממש כמו שאין גובים מחיר על האויר שאנו נושמים.
ומדוע נקודת ההנחה מוזרה? משום שהמים, בניגוד לאויר ,הם משאב מתכלה ואם לא ינקטו צעדים דרסטיים למניעת ביזבוז מים התוצאות עלולות להיות הרות אסון.
בעל המאמר אינו מודע כפי הנראה לעובדה שלמעשה ישראל היא ברובה מדבר וכי כל מקורות המים המצויים בשטחה מנוצלים עד תום: זו הסיבה למשל שמפלס הכנרת מצוי הרחק מתחת לקו האדום וזו הסיבה שבארות רבות במישור החוף הומלחו בשל ירידת מפלס ה מים שלהן וחדירת מים מלוחים מן הים וכך אין אפשרות לנצל את מימיהן.
גם המצב של האקויפרים הגדולים מדאיג: אקויפר ההר, שהוא האקויפר הגדול ביותר בארץ ישראל המערבית, התדלדל בשנים אחרונות והגיע לנקודה שבה בעוד זמן לא רב שאיבה ממנו לא תהיה אפשרית, או שלכל היותר הכמות שניתנת לשאיבה תקטן מאד, וזה פחות או יותר המצב באקויפרים האחרים.
כך שאם לא ינקטו צעדים דרסטיים אנחנו -והפלסטינים – עלולים למצוא את עצמנו במצב שבו לא תתאפשר אפילו אספקה של מים לצרכים ביתיים.
מכיוון שאקויפר ההר משותף לנו ולהם הרי ששאיבת יתר של כל צד פוגעת בצד השני ובעניין זה שני הצדדים חוטאים: ישראל השואבת כמות גדולה מאד של מים בעיקבות העלייה ברמת החיים והפלסטינים השואבים "ללא הכרה" מבארות פיראטיות רבות המצויות בשטחם.
מס הבצורת על כן היה מוצדק לחלוטין ולצערנו זהו האמצעי היחיד העשוי לרסן צריכת מים מופרזת שלאור הנתונים שהובאו לעיל עלולה להביא לתוצאות הרות אסון.
אבל כמובן שהעלאת התעריפים -שלטעמי אמורה להיות פרוגרסיבית ובמסגרתה יש להעניק לשכבות החלשות פטור עד כמות מסויימת – היא רק צעד אחד שאינו מספיק.
במקביל יש לנקוט בצעדים נוספים -הקמת מתקני התפלה, שיווק של אביזרים ביתיים לחיסכון במים וכדומה.
קשה להבין למשל מדוע המדינה אינה מעודדת התקנת מערכות ביתיות למחזור מים ע"י הענקת הלוואות בתנאים נוחים לבתי אב או באמצעות פטור ממס.
עוד יותר תמוהה העובדה שרוב מי השטפונות זורמים בחורף לים ואינם נאגרים.
אבל אלה דברים שאין להם קשר להשקפת עולם זו או אחרת – זו סתם קוצר ראות או ליתר דיוק שלומיאליות של מערכות השלטון.