ערב מלחמת העולם הראשונה נעצר בברלין מרגל בריטי שמסר למעסיקיו מידע חשוב על היערכוּת העורף ועל תנועות הצבא הגרמני לאורך הגבולות. הגרמנים חגגו את ההצלחה של לכידת מרגל כה בכיר, וניסו לאלץ אותו למסור להם את מקורות המידע שלו. הם היו בטוחים ששפע כזה של נתונים איכותיים הודלף למרגל באמצעות חפרפרות בצמרת הצבא הגרמני. האיש הוכה ועונה, אבל לא גילה דבר. כאשר הגיעה נקודת השבירה, התאספו בחדר החקירה כל בכירי הריגול הנגדי הגרמני. "אני חייב להתוודות", אמר להם המרגל, "שלא היה לי אפילו מקור חשאי אחד אצלכם. את כל המידע אספתי מהעיתונות הגרמנית". הוא לקח אותם למקום מסתור והראה להם את הארכיון המסודר שלו, שכלל מידע רק ממקורות גלויים, שעברו אפילו צנזורה. "תבונת המרגל היא פשוט להבחין בין מידע חשוב לבין שטויות שוליות", אמר לחוקריו, "כל אדם אינטליגנטי היה יכול להגיע למסקנות הנכונות, שאותן העברתי למפעילי בלונדון".
המרגל נורה למוות מקץ ימים אחדים, אבל רבים בחוגי המודיעין הגרמני סברו שהעונש היה אכזרי מדי, ושהוא נועד בעיקר להשתיק את הפרשה בהקדם האפשרי. היעד הזה הושג, ובעיני משקיפים נבונים עבודת האיסוף של המרגל סִמלה כבר אז את מותם של סודות המדינה. אבל שעתם של תומכי המדיניות הגלויה והשקיפות הראויה טרם הגיעה. בעשרות השנים שעברו מאז הקדישו אלפי בני-אדם את מיטב מאמציהם לשמור על סודות מדינה, לעתים באמתלה של "עמימות", ובשנים האחרונות מאמצי השתקה נעשים ממש מגוחכים. בעידן התפוצצות האינפורמציה וקיומם של כלי תקשורת עצמאיים בכל בית, ניתן להגיע בקלות לכל פיסת מידע. לכן השתקתו של מרדכי ואנונו וכליאתו האכזרית והממושכת היו לא רק מעשה עוול ורשעות, אלא גם אווילות מוחלטת.
סיפורו של הכור הגרעיני בדימונה והיכולות שלו כבר ידועים לכל מקבל החלטות בעולם, ידיד או אויב. העמימות המפורסמת של שמעון פרס איננה אלא פארסה, שבאה להחליף את ההודאה בקיומו של נשק הרתעה גרעיני בהכחשה תקיפה, שאיש אינו מאמין בה. הלחץ על ישראל לפתוח את הכור לביקורת בינלאומית נוטרל לפי שעה, אבל רק מעטים באמת מאמינים שהפניית כל הלחצים לכיוון איראן, והפטוֹר שישראל קיבלה מאותם לחצים עצמם, הם פרי הסודיות וסתימת הפיות באמצעות הצנזורה וסוכני המוסד, שהפרו את חוקי איטליה ואת עקרונות המשפט הבינלאומי בעצם חטיפתו של ואנונו מרומא בשנת 1986. מועצת הביטחון של האו"ם מניחה בינתיים לישראל לנפשה, כי כך החליט הממשל האמריקאי. כאשר תשנה וושינגטון את מדיניותה בנושא הזה, וזה יקרה בתוך פחות מחמש שנים, תאלץ ישראל לשנות את מדיניותה בנושא הגרעין, או לסבול מחרם בינלאומי ומלחץ בלתי נסבל של ארצות הברית.
נגישות המידע דחקה לשוליים את המסמכים המודלפים מתוצרת ויקיליקס. הסנסציה דעכה מהר, בשל העדרם של חומרי בעירה מתאימים. חרף הבהלה שאחזה במשרד החוץ האמריקאי העולם לא למד שום דבר חדש מהמסמכים, וכל אדם חושב היה יכול להגיע למידע הזה באמצעות העיתונים, התקשורת האלקטרונית ושפע העובדות הנגישות באינטרנט. מובן שהיו כמה נתחי רכילות עסיסיים, שגם הם מתפרסמים דרך קבע בתקשורת, שעוסקת יותר בנושאים אישיים ופחות בעקרוניים. קיים אצלנו חשש מניתוח אנליטי, שיחליף את הפרשנות המפוקפקת על אישיותם של מנהיגי המדינה. מכאן הפיחות באיכותו של הדיון הציבורי בנושאים פוליטיים מרכזיים.
השבוע, למשל, למדנו מהפרשנים המשוטטים בעולם שבכירי הממשל האמריקאי, בכללם מזכירת המדינה הילארי קלינטון, הביעו את הפתעתם המרה מהעובדה ששר הביטחון שלנו, אהד ברק, "שיווק" להם תדמית כוזבת של ביבי נתניהו, והשלה אותם שמדובר באיש שלום מובהק. ניתוח נינוח ורציונלי של הידיעה הזאת של נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" היה מעלה מסקנות מאלפות. ההפתעה של מדינאי ושינגטון מעניינת יותר מאשר האכזבה. אילו אנשים מעסיקה מחלקת המדינה של קלינטון? ומה עושים כאן עשרות ואולי מאות אנשי ה- CIA שפונים לכל מקור אפשרי כדי ללקט מידע פנימי על הפוליטיקה הישראלית? חבל על הכסף. ניתוח מפוכח מחומר גלוי בעיתונים מהעשור האחרון היה מלמד את האמריקאים שברק הוא יותר קיצוני מנתניהו ושהוא נחשב בהתנחלויות לידיד הרבה יותר נאמן מאשר ראש הממשלה. אין לו שום כוונה לקדם את התהליך, אלא רק לשמור על מראית עין יוֹנית למען האמריקאים וכדי לחזק את מעמדו בקרב הבוחרים המתונים יחסית של מפלגת העבודה. קלינטון חייבת לשלוח את אנשיה לעבוד למען שכרם, הגבוה מדי ממילא.
קלינטון יכולה לבקש ממרגליה לסכם בעבורה את מאמציו של ברק כשר ביטחון וגם כראש ממשלה (1999-2001) לבנות התנחלויות רבות ככל האפשר ולהרחיב מאוד את הקיימות. זה היה מאפשר לה להבין שהמלצותיו על ביבי הן חלולות לגמרי ושאין לסמוך עליהן. החובבנות האמריקאית באיסוף מידע ובניתוחו היא מדהימה, ובמסמכים הרבים שהודלפו קראנו הרבה סיפורים פיקנטיים אודות הדיפלומטים של קלינטון, שעוסקים בעיקר ברכילות. נדמה לי שאותם יועצים במשרד החוץ של קלינטון שדרשו ממנה לקבל את הערכותיו של ברק ברצינות, התעלמו מניסיונותיו (גם עכשיו!) להטיל את האחריות לכישלון המשא ומתן על הפלסטינים. זהו בעצם תפקידו העיקרי של ברק בפוליטיקה הישראלית: לפוצץ כל הסדר באמצעות תמיכה גלויה או חשאית במתנחלים, ולהטיל את האחריות למשבר על הצד השני. אבל את המשפט האחרון אני חייב לסייג: "תמיכה חשאית" פשוט איננה קיימת. כל מעשיו של ברק למען המתנחלים, עד עצם היום הזה, מתועדים בדקדקנות בעיתונות המודפסת והאלקטרונית.
לכן כדאי לייעץ לקלינטון ולאנשיה להתעלם גם מהניתוחים של פרשנים נפוחים וזחוחי דעת על ציפי לבני ותרומתה לתהליכי שלום עתידיים. לבני מוקפת במפלגתה "קדימה" בביטחוניסטים ובסתם שונאי ערבים, היא אחראית מרכזית לזוועות עזה ולמבצע הידוע לשימצה בכל רחבי העולם בשמו מעורר הסלידה, "עופרת יצוקה". אין לה הצעות חלופיות בנושאים קרדינאליים, שיש להן סיכוי כלשהו להתקבל על ידי הצד השני למשא ומתן, המייצג ממילא רק חלק מהעם הפלסטיני. לכן היכולות שלה בטלוויזיה, החיוך החם או הקפוא שלה וסגנון לבושה מעניינים אותנו כקליפת השום. לבני יכולה לפרק התנחלויות ותיקות המהוות מִכשול לשלום, או לוותר באורח משמעותי בירושלים? האם היא מסוגלת (או אפילו רוצה?) להתעמת עם המתנחלים ברמת הגולן כדי להגיע לשלום עם סוריה ובכך לנטרל את איראן מהסכסוך הישראלי-ערבי? לא צריך להיות מרגל בר-סמכא, כדי לדעת שיש רק תשובה אחת, שלילית, לשאלות האלה.
* התפרסם ב"כל העיר".
מיהו אויב?
פעם, ממזמן, אויב היה מי שמסב לך נזק. מי שפולש לביתך, שכל הזמן חומד את רכושך, מי שחי על חשבונך. היום אויב זה כל מי שאפשר להדביק לו את הכינוי "ציר הרשע" וקל יחסית למחוץ אותו ואגב כך לקצור רווח או סתם הנאה. במצב כזה האויבים לא כ"כ נעלמים. תמיד יהיה מישהו שאפשר לקבל סיפוק מ"אויבותו" ורמיסתו. ואם לא יהיה מישהו ברור שכזה אז ידאגו לארגן מהר ומיד ש"אויב" מסוכן מאד אחד לפחות ימצא גם ימצא!
לו דקארט היה חי כיום לא היה מעלה על דעתו לנסח את אמרתו "אני חושב – משמע אני קיים" כפי שניסח.
לאור המנטליות הבוקעת מוושינגטון-ירושלים הוא היה בוודאי מהרהר על משהו בסגנון "יש לי אויב לרמוס – משמע אני קיים". כי אחרת פשוט אין משמעות לקיום.
מייאש מאוד שאלו מנהיגנו
אני מאמין שכותב המאמר קצת הגזים כשהוא שלל באופן מוחלט את קיומה של חשאיות. לפני וענונו אף אחד לא ידע על הכור האטומי (פרט לגורמים בטחוניים רלוונטיים). יש עוד פרוייקטים צבאיים רבים שנשארו סודיים. לדוגמא, אני מאמין שאף אחד מהקוראים שאיננו איש שב"כ (או איש שב"כ לשעבר) לא יודע איפה נמצאים הבסיסים של השב"כ. במלחמת לבנון השנייה ראינו מה קורה כשיש מעבר מידע גדול מדי ולא מספיק חשאיות (ושוב באשמת התקשורת), וצה"ל הפיק את הלקחים היטב לקראת מבצע עופרת יצוקה (שלפחות מבחינה צבאית הצליח).
לגבי ההשערה שארצות הברית תכריח את ישראל לקבל פיקוח על הגרעין במהלך חמש השנים הקרובות, בינתיים אובמה לא עושה את זה וכנראה גם לא יעשה את זה. אחרי אובמה יש סיכוי גבוה שיהיה נשיא רפובליקני שככל הנראה יהיה הרבה פחות איכפת לו מנשק גרעיני בישראל.
אני גם לא ממש מסכים שאהוד ברק תמיד פעל רק נגד השלום, להזכירכם הוא זה שהוציא את צה"ל מלבנון. כנראה שהילרי קלינטון מסכימה שזו ראייה מספיק טובה שאהוד ברק מעוניין בשלום. שוב יש כאן את ההנחה חסרת הבסיס שכל מי שלא מסכים עם הדעות שלך הוא בהכרח נגד השלום, וזה דיי עצוב שיש כאן אנשים שבאמת מאמינים בזה.
לקורא אנגלי – אני חושב שגם מי שמנסה לגרום לך נזק יכול להיחשב אויב, ואני גם חושב שזה גם תלוי איזה נזק, אבל אני אזרום עם ההגדרה שלך. לגבי הדוגמאות שנתת, אני מקוה לפחות שתסכים שמי שמנסה להרוג אותי גם נחשב אויב (להרוג אותי קצת יותר מפריע לי מלחמוד את רכושי).
החמס יורה עלינו טילים כל הזמן, וגם מפעיל פיגועי התאבדות. החמס מפיץ תעמולה אנטישמית. החמס שואף להרוג את כל היהודים בארץ ולקחת את כל מה שיש בישראל לעצמו. החמס גורם לנו נזק ולכן הוא אויב שלנו.
החיזבלה יורה עלינו טילים וכך הוא פוגע בנו. גם החיזבאלה הוא אויב שלנו.
סוריה ואיראן מסייעות לחמאס ולחיזבאלה, ומאמנות אותם איך להרוג אותנו, ומפיצות תעמולה של שנאה כלפינו כדי שיותר אנשים יפגעו בנו, ועל ידי זה שהם מממנים ומעודדים פגיעה בנו גם הם פוגעים בנו. לכן גם סוריה ואיראן הם אויבים שלנו. לגבי סוריה אפשר גם לציין 3 מלחמות שבהן הם ניסו להשמיד אותנו.
אתה אומר שההגדרה של אויב הוא מי שפוגע בנו. בעצם ההגדרה של ציר הרשע הוא מי שתומך ויוזם פעולות טרור, ואותן פעולות טרור פוגעות בנו, כך שנכון להגיד שציר הרשע הוא אויב שלנו.
צפון קוריאה מעולם לא ביצעו או גרמו לפעולות טרור בישראל, ולכן צפון קוריאה אינה אויב של ישראל. אבל ככל הנראה צפון קוריאה היא אויב של דרום קוריאה.
טורקיה אולי אויב של הכורדים, אבל גם טורקיה עדיין לא אויב שלנו (או לפחות ככה אני מקווה). אומנם הם ניסו להבריח נשק לחמאס במשט שלהם והם פתחו באש נגד חיילי צה"ל, ואלה בהחלט פעולת איבה נגד ישראל, אבל אני משער (ומאוד מקווה) שאין להם כוונה להמשיך עם מדיניות האיבה נגד ישראל ולכן הם כנראה לא אויב.
אל-קעידה הם אויב של ארצות הברית, שכן הם ניסו ומנסים לפגוע בארצות הברית. אני לא יודע כמה בדיוק הם תומכים בחיזבלה ובחמס, ולכן אני לא יודע אם הם כרגע אויבים של ישראל.
כל זה תחת הקריטריון שלך שמגדיר אויב, בתור מי שפוגע בנו.
ראוי לציין שלפי אותו קריטריון גם אריאל שרון היה אויב של המתנחלים, כי הוא גזל מהם את בתיהם ופינה אותם בכוח. אני חושב שאויב יותר קשור למי שמנסה להרוג ולפגוע פיזית, כי אני לא מגדיר מתחרה עסקי בתור אויב (הוא חומד את רכושי) וגם ילד עם הורים גרושים שחי עם האימא והאב חייב לשלם מזונות נגד רצונו ויוצא שהילד חי על חשבון אביו עדיין לא מוגדר בעייני כאויב של אביו. אני מאמין שרק ניסיון או רצון לפגיעה פיזית הופכת מישהו לאויב, וגם אם מצמצמים את זה לפגיעה פיזית עדיין כל מה שכתבתי למעלה עומד בקריטריונים של אויב.
ברק:
אני ממש נעלב,מסתבר שאינך קורא את דברי כלל.
אמרתי לך כבר מקודם ואמרו לך את זה גם אחרים.אם אינך מבין ששלושת הדברים הבאים:
1.חזרה לקו הירוק מלפני מלחמת ששת הימים.
2.שירושלים המזרחית היא בירת פלסטין.
3.שיש לדון ולפתור לאלתר את בעית הפליטים הפלסטינים קורבנות הנאכבה.
הם בון טון,מקובלים אקסיומטית כהנחת בסיס.אין טעם בכלל לעמוד כאן ולהתוכח.
זה כאילו שאלך עכשיו לאתר הצנוניות ואשאל מה דעת הנוכחים שם,על הרעיון שכדאי לשחרר את ברגותי.הרי מיד יזדקף לעומתך שמואליק דגן ההומניסט הידוע ויצריח לעברך שאתה יודענראט,קאפו,משת"פ נאצי ומה לא.
אפשר אולי לריב עם דגן על צורת דבורו,אך צריך להיות ברור,שעם אריות לא מדברים על צמחונות אלא אם הגיעה אחרית הימים והיא עוד לא הגיעה.
כך גם איתך כאן.האינך רואה את הגיחוך שיש בנסיונותיך הנואלים לנסות ולהתוכח,על כל צעד ושעל על טיבו של הגלגל.הרי מדובר כאן באתר שמאל בו אמורים להדיין על קוצו של יוד ולא על השאלה האם עכשיו יום או לילה.אתה הופך בעל כורחך לליצן הכפר.איזה טעם תמצא בכך?
אלא מאי,אם אינך טרול ואני נוטה להאמין שאינך כזה (משום טיבם של טיעונך,סבלנותך אנושיותך ונועם הליכותיך),נשאלת השאלה מה טעם אתה רואה בשהיה כאן באתר שמאלני כשלנו ובטחינה מתמשכת של מים,בויכוחים המתקיימים על משורים מקבילים?
האם באת ל"קעקע" אותו? מסופקמני.
באת לכאן ע"מ ללמוד,ע"מ להבין.באת לכאן משום שקיימים בקיעים גם בחומות הימין הצנוניתי ממנו הגחת.על כן הרשה לי נא לשאלך ברצינות,שלוש שאלות:
1.היכן לדעתך כשל הימין המתנחל,אם בכלל?
2.מה מוצא חן בעיניך בשמאל הישראלי והיכן אתה רואה עצמך כמשתיך אליו אם בכלל?
3.איך נראים לך בעתיד יחסי שמאל וימין בארצנו (מילים אחרות: מה דעתך על האחוה היהודית ערבית,התוכל להיות חלק ממנה)?
תודה מראש.
לגבי שלושת הטענות על ירושליים, הקו הירוק והאכבה, לא כתבתי משהו שסותר אותם. בכל מה שכתבתי באתר הזה הנחתי את הנחות יסוד אלו כנכונות.
אכן אתה צודק באבחנתך לגבי זה שבאתי לכאן על מנת לנסות ללמוד ולהבין.
לגבי שלושת השאלות:
1) הכישלון העיקרי של הימין לדעתי הוא במאבק ההסברתי נגד טרור (הן טרור של יהודים נגד ערבים והן טרור של ערבים נגד יהודים). לדעתי מאמץ הסברתי כנגד טרור של יהודים וגם מאמץ הסברתי כנגד טרור של ערבים נגד יהודים היה יכול להקטין את המימדים של הסכסוך והגזענות בשני הצדדים. יש כשלונות מהותיים של המדינה מבחינת הכלכלה, אבל אני לא חושב שאפשר לייחס אותם ספציפית לימין. המדינה מספקת דיי מעט יחסית לשיעור המס הגבוה, ומזל שיש לנו את בנק ישראל בשביל לאזן את השטויות שעושה משרד האוצר.
2) אני רואה את עצמי משתייך לשמאל בעיקר בעניין הכלכלי (סוציאליזם). אחת הדברים הכי חשובים בעיני הוא שצריך להשקיע יותר בחינוך, כלומר להעלות את שכר המורים ולסבסד את הלימודים באוניברסיטה. אני גם רואה את העלייה המאוד גדולה בהכנסות המדינה בשנים האחרונות ואני גם חושב שהמדינה צריכה להוריד מיסים במקום להגדיל את הצריכה הציבורית במקומות מיותרים לגמרי, כאשר צריך להתחיל מביטוח לאומי ומע"מ שנופלים בחלק יותר גדול על העניים (לעומת מס הכנסה שבגלל מדרגות המס נופל משמעותית יותר על העשירים).
3) אני בהחלט בעד אחוה יהודית ערבית. אם המיעוט הערבי היה משתלב בארץ כמו המיעוט הדרוזי הייתי מאוד שמח. אני גם רואה שיפור משמעותי בשנים האחרונות בהשתלבות בין הערבים ליהודים, כמו גם שיפור בהשתלבות בין היהודים לבין עצמם.
חלק א':
נתחיל מרישאתך,מה זה? אינך יכול לאמר ישירות כן מסכים,לא מסכים? לא חאראם על הזמן שלך ושלי?…נו טוב,מדבריך אני נוטה להבין ששלושת הנחות הבסיס כן מוסכמות עליך (למרות שמהרבה תגובות שלך בעבר וגם מזו כאן ניתן כביכול ללמוד אחרת). ראה,אנני בא להפעיל צנזורה ח"ו וגם לא לאלץ מישהו שאינו מסכים עם דעתי לסתום פיו.אלא שאין בליבי רצון לשחת זמני על ויכוחי סרק.
ובכן לגבי הסוציאליזם,אשמח אם תענה לי על השאלה מהו סוציאליזם בעיניך ומהי כלכלה סוציאליסטית וכיצד יוכל הסוציאליזם להשתלב בישראל,היש לכך סיכוי מלכתחילה?
בנושא החינוך (העלאת שכר המורים והסובסידיות) הרי אין הבור מתמלא מחוליתו, כלומר צריך לקחת מהיכן שהוא את הכספים האלה.תגיד לי נפרק התנחלויות ויהיה תקציב,אומר לך שאם כך הדבר,צריך להחליף את השלטון.כלומר השאלה היא בכלל איך מחליפים את השלטון ולא איך הוזים ופמנטזים על פאטה מורגנה ולא רק בנושאי החינוך,אלא בעשרות תחומים נוספים.איך מחליפים את השלטון ע"מ לממש את החזון ההסוציאליסטי.
לגבי נושא ה"איזון" שמבצע כביכול בנק ישראל בכלכלת ישראל הכושלת…ובכן לא אכנס איתך עכשיו לדיון כוללני ושטחי בתחום כל כך עמוק.רק אשאלך האם נראה לך שציפי לבני על ממשלתה,אפילו עם התמיכה של בנק ישראל הייתה יכולה ליצב את כלכלתינו?
הרי שר האוצר דה פאקטו הוא ביבי,שטייניץ הוא רק הסטאג'יר שלו.ועם כל הכבוד לפישר, צריך בנושא הזה שניים לטנגו וביבי לא מכניס מקלות בגלגליו של נביא הגלובליזציה הישראלי דיויד פישר קונה הדולארים הסדרתי (גם זה נושא עלום בעיני,הרי השאיפה האמריקנית מהבית היא להחליש את הדולר,מדוע פישר מנסה לחזקו?).
לא אמרתי שליבני תעשה יותר טוב מנתניהו בנושא האוצר, ואני גם לא חושב שהיא תצליח יותר טוב. אני אומר שמה שצריך זה שר אוצר עם ידע בכלכלה במקום מינוי פוליטי של שר אוצר, כמו שנהוג למנות רמטכ"לים לשעבר בתור שרי ביטחון.
לגבי סטנלי פישר אני רוצה לציין שלוש עובדות, דבר ראשון כלכלת ישראל צמחה בקצב מאוד מהיר בתחילת כהונתו כנגיד. דבר שני ישראל נפגעה הרבה פחות ממדינות אחרות בעולם מהמשבר הכלכלי הכלל עולמי פוקד אותנו (כל זה בזמן תקופתו של סטנלי פישר). דבר שלישי סטנלי פישר גם הוציא את ישראל ממשבר האינפלציה בשנות השמונים. אחרי שלושת העובדות האלה שמעידות משהו על סטנלי פישר אני גם מוכן להתווכח איתך אם המדיניות שלו טובה או לא. תמיד צריך לחשוב האם האלטרנטיבה הייתה עדיפה, והאלטרנטיבה למדיניותו של סטנלי היא לתת ליצואנים ליפול ולהחליש את התוצרת המקומית. אם השקל יתחזק משמעותית זה גם הולך להגדיל את היבוא ואת השקעה בחו"ל, שתבוא על חשבון קניית מוצרים ישראלים והשקעה בחברות ישראליות. זה יכול לגרום לפשיטות רגל של יצרנים ישראלים ואובדן מקומות עבודה לאנשים רבים. בעוד שברור שהיינו מעדיפים שלא היה צורך בקניית הדולרים הגדולה, עדיין צריך לשאול האם האלטרנטיבה עדיפה.
חלק ב':
אתה טוען שכלכלתנו יציבה משום שפישר הוא הנגיד,היתכן שכלכלתינו יציבה משום שביבי אחראי על העסק ולמרות שפישר הוא הנגיד?…הוא הרי קונה דולארים בלי הכרה ומסבך אותנו בסיכויים להפסדי ענק בעתיד,שלא לדבר על כך שישראל הופכת לאבן שואבת לספקולנטי מטבע מכל העולם? מה טוב בזה?
לגבי נושא ההסברה: עם כל הכבוד האם זה ה-כישלון של הימין?
עכשיו אנני מבין דבר.אם נאמנות עליך שלושת הנחות הבסיס כפי שציינת,כיצד אינך רואה את כשלונו של הימין בהפנמת הנחות אלה.הרי זה האלף בית.הרי אם היינו ניגשים לפלסטינים איתן כבר היום,לא היינו צריכים לא את אובמה ובטח לא את אחמדינאג'אד לצורך "תיווך" בכינון השלום.הטרור הוא נחלתם של אויבי השלום משני צידי המתרס ואתה תולה את כשלונו של הימין במאבק ההסברתי כנגד הטרור.הרי הטרור יתקיים כל עוד לא תופנמנה הנחות הבסיס (המוסכמות עליך).האין אלו שגיאותיו האמיתיות של הימין?
ובקשר לאחוה היהודית ערבית,ענית לי תשובת סלון טיפוסית מתחסדת.לא אכנס איתך בנושא זה לפולמוס רק אומרך שכל הברברת על "אחוה יהודית ערבית" לא תתפוס אם הנושא לא יטופל בידי ועדות מעקב לכינון חוקה לפדרצית ישראל פלסטין.מחיבוקים,שתית קפה במאהל וניגוב של חומוס,תשאר לך למחרת היום לזכרון רק נפיחת החומוס על ריחה,לא יותר.
לגבי סטנלי, עניתי בתשובה לחלק א'.
לגבי משרד האוצר, אם אתה רוצה שאציין לך בעיות במדיניות שלו אז רק תגיד. אני יכול להתחיל בשיעורי המיסים, ואני יכול להמשיך ברעיון המוזר של הגדלת ההוצאות הציבוריות כתגובה להגדלת ההכנסה ממיסים במקום להפחית את שיעור המס.
לגבי הטעויות של הימין, אני לא מאמין שהחמס יפסיק את פעולות הטרור גם אם נבצע נסיגה כמו זו שמוצעת. צריך לזכור שהחמס לא מאמין בשתי מדינות לשני עמים, אלא רוצה את כל ישראל לעצמו. הם מעולם לא הכחישו את זה ומעולם לא הכירו בזכות קיומה של מדינה יהודית, לכן אין שום סיבה לחשוב שהסכם כלשהו, אפילו אם הוא יכלול את הגבולות שאתה מציע, ימנע מהחמס לפעול נגד ישראל. אם זה לא יפתור באמת את הטרור משני הצדדים (בין אם מדובר על טרור כמו של ברוך גולדשטיין ובין אם מדובר על טרור כמו של איסמעיל הנייה), אז אין הרבה משמעות לנסיגה הזו ולהסכם הזה.
לגבי העניין של האחוה היהודית ערבית, אנא אמור לי על מה מהנ"ל אתה מתווכח כדי שאני אוכל להגיב בהתאם (ולהימנע ממצב שכל אחד מאיתנו מתווכח על משהו אחר לגמרי ואנחנו אפילו לא נדבר על אותו הדבר כמו שכבר קרה באחד הנושאים):
האם אתה טוען שהדרוזים לא משתלבים בחברה הישראלית?
האם אתה טוען שיש הבדל מהותי בין המיעוט הדרוזי לבין המיעוט הערבי שבגללו יש צורך בחוקה בשביל שהערבים ישתלבו למרות שהדרוזים משתלבים היטב ללא צורך בחוקה?
ראשית תודה על התקון: סטנלי פישר ולא דיויד (כוונתי לדויד קליין כנראה,הנגיד הקודם).שנית אם תקרא שוב,את נמוקיך לכך שס.פישר עשה מלאכתו נאמנה,תמצא שבשניים מהם אין הוכחה לכך שהוא האיש האחראי ל"בוננזה" ולא ביבי,כמו כן הצבעתי על כך שמדיניותו המוניטרית (קנית דולארים) של פישר הינה הרפתקנית ביחס לעתיד ולא בהווה.הנימוק השלישי (שנות ה-80) שולי וקשור לעבר הרחוק.
לגבי טעויות משרד האוצר: אני מסכים עם רוב דבריך למרות שהם בדיעבד.מה עוד שהעלאת שעור המיסים הינו ענין כוללני,הדורש לפעמים החלפת שלטון או מדיניות ע"מ לישמו ודברים בלתי צפויים קורים בשטח.
לגבי הטרור וכו'…מה זאת אומרת אתה לא מאמין,מה אתה איינשטין או ירמיהו הנביא? מתי בפעם האחרונה בדקת את הנושא הלכה למעשה? וזה שהחאמאס "לא מאמין בשתי מדינות",מה רצית? מרבית מתנחבלי א"י לא מאמינים בשתי מדינות,הא ראיה (עזוב אותי מדה-יורה).והקשחת העמדה הפלסטינית הינה פועל יוצא מכך: חלק גדול מהם שונאים את ישראל כל כך שהם גם מעונינים בהשמדתה הטוטאלית אז מה,רצית שיצאו מגדרם ויתנו לנו דוז פואה בחירבוביזיון?…זה לא יקרה.
אם שודדתי אותך שלשום,ואנני מוכן להחזיר את הגזילה היום ומתרץ זאת בזה שקללת אותי אתמול…תחשוב בצדק שאני "לא סופר אותך" ומזלזל באינטליגנציה שלך.
גזילה צריך להשיב.כאן לא מדובר בשוק סוסים.זה כאילו שאינך מוכן להודות באשמה רק משום שאתה ירא מהענש.
שלום זה ענין לאמיצים.במלחמה ערימה של נבלות פחדניות (משני הצדדים) מסתתרת מאחורי גבם של נאיבים מעטים הנקראים "גיבורים".וזה אולי השיעור החשוב ביותר:
להיות שלם לחלוטין עם דרכך,לבטוח בה ולהיות נאמן לה.
לגבי ה"אחוה וגו'",לא הבנת את דברי.כוונתי לכך שמאמפטיה (תה וסימפטיה) לענין הערבי ומובן שמדובר בערבי הפלסטיני,נו באמת,לא יצמח דבר.
אלא ששלושת העקרונות,כולל הליכה ישרה ואמיצה עם הערבים למו"מ לשלום ללא מתווכים,יוכלו להכלל באותן ועדות מעקב לכתיבת החוקה לפדרצית ישראל ופלסטין.
משם יצא האור לכולם.
רק הערה כללית:
האחזות בזבל שגדלנו עליו כאילו היה נכס תרבותי ראשון במעלה היא לא מרשם טוב ללימוד. אם רק ניתן לזבל הזה לנשול מעלינו נהיה מסוגלים להרבה יותר.
סהדי במרומים שאנני סניגורם לא של ביבי ובטח גם לא של ברק.
אך חובה עלי לציין זאת,דוקא בתור סוציאליסט ואנרכיסטי שמאז שהשניים האלה תפסו את הגה השלטון,אין מלחמות,אין אפילו (כמעט) פיגועים וגם המצב הכלכלי טוב מתמיד.אלו כמובן רק חצאי נחמות המיועדות לשוטים,אך עדיין י-ח-ס-י-ת לממשלים הקודמים,המצב הוא סביר פלוס.כלומר היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
כבר היום הממשל האמריקני ממש דורך לישראל על היד האמורה לשלוף את אקדח לעבר אירן.אם ברק היה בשלטון שלא לדבר על ציפי לבני,קשה היה לדעת כמה זמן היו מצליחים להחזיק מעמד.ביבי כידוע לנו קורץ מחומר אחר.הוא יודע שלא לעשות כלום זה הדבר שהכי טוב לעשות,הוא גם יודע לעמוד בלחצים והשפלות (טוב,יש לו הכשרה מעולה,בתור מוכר רהיטים שנשוי לשרה),יש לו את הרהיטות,את החיוך הדביק ואת החיבוק החמים והא יודע בדיוק היכן לא להגיב שזה ביננו הכי חשוב,בענין זה הוא דומה לשעון עומד המראה בכל זאת פעמיים ביממה את הזמן המדויק.
השלוב של ביבי את ברק,תסכימו איתי הוא שלוב מנצח.כל קונסטלציה אחרת במצב הנתונים הקיים (הרי ג'ומס וטיבי לא יקימו ממשלה במציאות הזו) סופו מלחמה ו/או מפולת כלכלית.כלומר יש לראות גם את החלק העשירי ה-מ-ל-א של הכוס.לא הכל שחור.
בטטה מיואש מכך שאלה הם מנהיגינו.אך הם מנהיגינו משום ש-מ-ע-ו-ל-ם לא יצאנו כולנו שכם אחד לגאולתה של דמוקרטיתנו,מעולם.לעומת זאת קבלנו את ההגדרה הדבילית הזו שדמוקרטיה הינה "חופש הדבור","שיוויון בפני החוק","שלטון הרוב",שלא לדבר על:"בחירות בקלפי","ועדות קלפי","פלורליזם","הזכות להפגין","מבקר המדינה","הכנסת","הצבעות על חוקים","בג"ץ" וכיו"ב עוד ועוד זיבולי מוח,בשעה שהשוחט שחט.
אבל זה כבר ענין אחר,אפילו בטטה לא יודה באשמה ויגיד שביבי וברק שולטים בכיפה משום שהוא בעצמו,שבר שמירה ונרדם על עמדת הדמוקרטיה,יש גבול במה שבן אדם יכול להאשים את עצמו.
אני מבין שאתה לא מסכים עם ההגדרה של דמוקרטיה שמצומצמת ל: בחירות חשאיות קלפי, ועדת קלפי שתוודא מניעת זיופים, הזכות להפגין, חופש הביטוי, שיוויון בפני החוק ושלטון הרוב (דברים ספציפיים כמו המנגנונים של כנסת, מבקר המדינה ובג"צ הם ספציפיים לישראל ולכן אני לא רואה בהם חלק מההגדרה של דמוקרטיה).
עכשיו אני באמת תוהה, איך אתה מגדיר דמוקרטיה?
דמוקרטיה הינה בראש ובראשונה הפרדת שלוש רשויות מוחלטת.כלומר שלוש בחירות נפרדות לשלוש הרשויות.
כן כן אנחנו צריכים לבחור גם את השופטים שלנו.
כל השאר זה נזם זהב באף חזיר.אם תנאי זה לא יתקיים וזו האקסיומה השניה.
האקסיומה הראשונה של הדמוקרטיה היא,שרוב הקולות המצביעים בנושא כלשהו,הוא זה שקובע (מינוי,חקיקה,עשיה,מדיניות וכיו"ב).
אקסיומה מטבעה בנויה על הסכמה כללית והיא אינה ניתנת להוכחה.
לפיכך נדרשת הסכמתך לשתיים אלה להמשך הדיון.
וכמו כן,האם יש לך עוד אקסיומות בנושא הדמוקרטיה?
הבנתי את האקסיומה הראשונה (בחירות ישירות לכנסת, בחירות ישירות לראשות הממשלה ובחירות ישירות של שופטים), והיא כוללת את עיקרון הכרעת הרוב, שלפיו לכל מצביע יש ייצוג שווה.
אני חושב שלא הבנתי את האקסיומה השנייה, אתה יכול בבקשה להבהיר אותה?
ראה,אחזור למענך:
האקסיומה הראשונה מדברת על הכרעת הרוב,
כלומר דעת רוב המצביעים בנושא מסוים היא המתקבלת.
זהו זה,לא בחירות ישירות,עקיפות,יחסיות ולא כלום.
האקסיומה השניה מדברת על הפרדת רשויות מוחלטת,זהו זה.נקודה סוף.
הרשויות הן: המבצעת,השופטת והמחוקקת.ואסור להן להתערב,להתערבב או להשפיע אחת על השניה.הצבור חיב לבחור כל רשות באופן נפרד (כלומר שלוש בחירות נפרדות).
אנני בא להתוכח איתך,כמו שאמרתי מקודם האקסיומה הינה ענין בלתי ניתן להוכחה ק"ו לויכוח.אם הינך מסכים אפשר לפתח את המשנה הסדורה הלאה (עוד הגדרות,עוד אקסיומות עוד משפטים),אם אינך מסכים אין טעם להמשיך הלאה.
רק בשביל להיות בטוח שהבנתי, אני אנסה לתאר מצב אפשרי מהאקסיומות (שיהיה קצת יותר קרוב למודל האמריקאי רק שסופרים קולות במקום אלקטורים לנשיאות):
בחירות לסנאט (ולבית הנבחרים) יש פעם ב-4 שנים. בחירות לנשיא נפרדות לגמרי יש גם פעם ב-4 שנים. הנשיא מרכיב לבד את הממשלה בלי צורך באישור מהפרלמנט, והפרלמנט לא יכול להחליף נשיא ולגרום לבחירות חדשות, וגם במקרים קיצוניים כגון שהנשיא הורשע בעבירה חמורה או שהוא השתגע (ואז מותר לסנאט להדיחו) אז במקום בחירות יתמנה סגן הנשיא שהתמודד על תפקיד זה ביחד עם הנשיא בבחירות. הנשיא והשרים לא יכולים להיות גם חברי פרלמנט במקביל לתפקודם כשרים. בעצם ההבדלים היחידים בבחירות לראשות השופטת והמבצעת מהמודל האמריקאי הם זה שהנשיא נבחר לפי רוב קולות ולא לפי רוב אלקטורים וזה שלנשיא אין זכות וטו על חוקים.
בנוסף, באותה מדינה תיאורטית, שעד כה היתה מאוד דומה לארצות הברית, יש גם בחירות לבית המשפט פעם בארבע שנים. הבחירות לבית המשפט העליון הן ארציות, והבחירות לבתי משפט מחוזיים הן מחוזיות (כלומר כל מחוז בוחר את השופטים שלו). מעבר לזה, לבית המשפט אין את הסמכות לבטל חוקים או החלטות ממשלה בגלל שמדובר בהפרדת רשויות מוחלטת ואין להם שום זכות להתערב בהחלטות של רשויות אחרות אלא אך ורק לשפוט בדין. השופטים נבחרים על בסיס אישי (ולא מפלגתי), ומי שזכה בהכי הרבה קולות הוא נשיא בית המשפט ואחריו ממנים את אלה שקיבלו אחריו הכי הרבה קולות.
האם אנחנו מדברים על מדינה מהסוג הזה?
אם כן אז הבנתי את האקסיומות עד כה ואתה יכול להמשיך.
אם הבנייה לדוגמה סותרת את האקסיומות אנא הסבר היכן.
אם הבנתי נכון, הבחירות לשופטים יכולות להתבצע על או על בסיס אישי (כלומר כל מועמד בנפרד) או על בסיס מפלגתי (כלומר רשימות של מועמדים) ושתי האפשרויות עדיין עומדות באקסיומות מכיוון שיש בחירות למערכת המשפט שנקבעות על פי רוב.
אני יודע שעדיין לא דיברנו על הזכות להיבחר, אבל האם כל אחד רשאי להתמודד לרשות השופטת או שמותר שתהיה הגבלה על הכשרה מינימלית של תואר במשפטים?
כי אם לא פותחים את זה לכולם עלול להיווצר ניגוד אינטרסים אצל מרצים למשפטים שיעדיפו סטודנטים שתומכים במפלגה שלהם ועלולים להכשיל סטודנטים שתומכים במפלגה אחרת כי בלי התואר הם לא יוכלו להיבחר.
מצד שני אם אנשים ללא הכשרה משפטית משום סוג יהפכו לשופטים אז יהיה הרבה יותר קל לעורכי דין דמגוגיים להשפיע על דיעותיהם, בניגוד לבעלי הכשרה שמאומנים לזהות את אותה דמגוגיה.
בחזרה לצד הראשון, העם כנראה יעדיף לבחור בשופטים עם הכשרה כלשהי שהם מאמינים שיהיו עמידים מול דמגוגיה ולכן לא חייבים לדרוש הכשרה מראש.
אז היות שעדיין לא דיברנו על הזכות להיבחר, הייתי שמח לדעת מה עמדותיך בנושא של זכות להיבחר לראשות השופטת?
כחלק מההגדרה הבסיסית של דמוקרטיה אני מאמין שצריכה להיות זכות לכל אחד להיבחר לראשות המחוקקת והמבצעת, אני גם חושב שלכל אחד צריכה להיות הזכות להיבחר לראשות השופטת, אבל אני רוצה לוודא שיש על זה הסכמה.