את השם "ספינת השוטים" טבע לפני 515 שנה איש דת שווייצרי, ככותרת לספר שבו מתח ביקורת קטלנית על ההפקרות ששררה אז בכנסייה הקתולית. הוא ניבא שיקרה לה אסון. אסון זה אכן התרחש כעבור זמן קצר, כאשר מרטין לותר פילג את הכנסייה וחולל את הרפורמציה הגדולה.
השתמשתי בשעתו בשם זה כדי להגדיר את התקופה שבין שתי המלחמות – מלחמת ששת הימים ב-1967 ומלחמת יום-הכיפורים ב-1973, שש שנים שאותן בלתה המדינה במצב-רוח של אופוריה אווילית: "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר."
העידן הנוכחי ראוי לאותו השם: "ספינת השוטים 2".
את הסיסמה של ספינת-השוטים 1 נתן בשעתו משה דיין שכיהן כקצין ראשון על סיפונה, ליד הרב-חובל גולדה מאיר.
דיין, אז אליל המדינה וסמל מין עולמי, הכריז: "אם עלי לבחור בין שארם א-שייח' בלי שלום לבין שלום בלי שארם א-שייח', אני בוחר בשארם א-שייח'."
בדיעבד, זה נשמע כאימרה מטורפת. מי זוכר כיום את "אופירה" – כפי שכינינו אז את שארם א-שייח'? רק המטיילים הישראליים, המבלים שם באושר בערסלים על שפת-הים כאורחים פונקים בבתי-המלון המצריים. והורי החיילים שנהרגו בסיני ביום-הכיפורים.
ספינת-השוטים 1 יצאה להפלגתה הרת האסון למחרת מלחמת ששת-הימים, כאשר האימפריה הישראלית החדשה השתרעה מהר חרמון עד ראס מוחמד, שמדרום לשארם. הניצחון המדהים שנחל צה"ל בשישה ימים על שלושה צבאות ערביים, אחרי שבועות של חרדה מורטת-עצבים, נראה כמו נס מהשמיים. מבול של שירי ניצחון, אלבומי ניצחון ונאומי ניצחון הציף את המדינה. השיכרון אחז בכל שדרות הציבור, מראשי המדינה עד אחרון האזרחים (היהודים). הוא עירפל את המוחות, שיבש את ההיגיון, מנע כל דיון סביר.
השיכרון לא פסח על ראשי האקדמיה ועל אלופי צה"ל. אריאל שרון הכריז שצה"ל יכול להגיע בשבוע אחד לטריפולי, בירת לוב. זה נראה כמעט כדבר מובן מאליו.
למי שלא היה כאן, או שהיה צעיר מדי לזכור: בארץ שררה אווירה של ביטחון עצמי מוחלט שגרמה לשאננות עילאית. הכול היה בסדר. הכלכלה פרחה. ההתנחלויות הראשונות היכו שרשים. לא היה שום לחץ על ישראל להחזיר את השטחים שכבשה ("שטח משוחרר לא יוחזר"). הליגה הערבית עשתה טובה לישראל וקיבלה בחרטום את "שלושת הלאווים": לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא משא ומתן עם ישראל. ישראל הקטנה והאמיצה נהנתה מאהדת העולם. היה כיף להיות ישראלי ולהציג את הדרכון הישראלי בכל תחנת גבול בעולם.
אלוף בן מה"הארץ" היפנה השבוע את תשומת-לבנו להקלטה שפורסמה זה עתה מטעם ספריית הנשיא ריצ'רד ניקסון. הנשיא הזה הקליט, כידוע, בחשאי את כל שיחותיו, ומנהלי עזבונו שיחררו לאחרונה רבות מההקלטות האלה. ביניהן גם ההקלטה של פגישת גולדה מאיר עם ניקסון בראשית 1973 – כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים.
ניקסון והנרי קיסינג'ר גילו לגולדה שנשיא מצריים, אנואר סאדאת, מוכן לעשות שלום עם ישראל תמורת פינוי כל סיני. גולדה התייחסה להצעה זו בזלזול ואמרה לניקסון, שהמצרים אינם מסוגלים לתקוף את ישראל – ועל כן גם לא יעזו לעשות זאת.
(זה עניין אותי במיוחד, מפני שבאותה עת אמרתי בכנסת שהמצרים יפתחו במלחמה גם אם אין להם שום סיכוי לנצח. הגעתי למסקנה זו אחרי שנפגשתי עם בכירים מצריים ששיכנעו אותי לגמרי שמצרים אינה יכולה לסבול את המשך המצב הקיים, המקפיא את הכיבוש הישראלי של אדמתם. הם אמרו לי שמצרים מוכנה לשלם מחיר יקר רק כדי לשבור את הקיפאון ולגרום לתזוזה).
גולדה לא הבינה זאת. היא הייתה אישה חזקה אך פרימיטיבית, חסרת כל רגישות לרגשות הזולת ולא חלמה להחזיר שטחים תמורת שלום. על הפלסטינים לא חשבה כלל ("אין דבר כזה כמו עם פלסטיני!") משה דיין הניח את היסוד לכיבוש נצחי. באמצע 1973 הם הסתכלו סביבם ולא ראו אף ענן אחד – ולוא הקטן ביותר – באופק.
אלוף בן משווה את שיחת גולדה-ניקסון עם שיחות נתניהו-אובמה. הוא צודק.
היום אנחנו נמצאים במצב דומה מאוד. שוב אנחנו מפליגים בספינת-שוטים, עליזים וטובי-לב.
מעולם לא היה מצבנו יותר טוב. המצב הכלכלי שלנו מצוין. כנ"ל המצב הביטחוני. כנ"ל המצב המדיני.
המשבר הכלכלי העולמי פסח עלינו. בכמה תחומים פורח הייצוא שלנו. זה עתה נמסר שהמסחר שלנו עם הודו עומד בפני גידול עצום. גם עם סין אנחנו בסדר. הסקרים מראים שמרבית האזרחים הישראליים מרוצים ממצבם הכלכלי האישי, ומצפים לעתיד ורוד עוד יותר. זה רחוק מאוד ממצב רוחם של אזרחי ארצות הברית ואירופה. מי שמצבו הכלכלי טוב אינו עושה מהפכות ואינו משתוקק לשינוי.
מבחינה ביטחונית, מעולם לא נראה מצבנו טוב יותר. פיגועי ההתאבדות פסקו לגמרי, כוחות הביטחון הפלסטיניים עוזרים למנוע התקפות, הגבול הצפוני כמעט שקט, התקריות בגבול עזה אינן מדאיגות. לא אנשי חיזבאללה ולא אנשי חמאס מעוניינים בהתלקחות. אנחנו מזעיקים אמנם את העולם נגד סכנת הפצצה הגרעינית האיראנית, אך האזרח הישראלי אינו מודאג באמת. הוא יודע שגם אם תהיה לאיראנים פצצה, הם לא יעזו להשתמש בה, מפני שישראל מסוגלת למחוק מעל פני האדמה את כל ערי פרס ושכיות החמדה שלה.
ומבחינה מדינית השמים הם גבול הישגינו. בכמה סיבובים הפלנו את ברק אובמה על הקרשים. ההתרוצצויות של הילרי קלינטון וג'ורג' מיטשל נראות פתטיים. בניית ההתנחלויות, שלא נפסקה באמת אף לרגע, הולכת ומתעצמת בעזרת אלפי פועלים פלסטינים שזו פרנסתם היחידה.
ממשלת ישראל שולטת בוושינגטון כפי שלא שלטה בה מעולם. הקונגרס החדש נאמן לה אף יותר מהקודם. זה עתה קיבל בית-הנבחרים היוצא החלטה פה אחד להתנגד להכרזה על מדינה פלסטינית. אחרי תבוסתו הניצחת בבחירות של אמצע הכהונה, צריך אובמה להתחיל לחשוב על הבחירות לנשיאות בעוד שנתיים. קשה להאמין שבשנתיים אלה יעז להתגרות בשדולה הישראלית הכול יכולה, הנשענת לא רק על הארגונים היהודיים ועל מיליוני הנוצרים האוונגליסטים, אלא גם על הימין המתחזק של אנשי "מסיבת התה" (שהם בסתר ליבם אנטישמים כמו ניקסון: בזים ליהודים ומעריצים את הישראלים).
יגיד אובמה מה שירצה: בשעת מבחן יצטרך להטיל במועצת הביטחון וטו על כל החלטה שאינה מוצאת חן בעיני ממשלת ישראל. לא תהיה לו ברירה. והוא גם יספק את כל המטוסים שצה"ל חושק בהם – ואף יותר.
למי שהיו אשליות – ישראלים וזרים כאחד – נראה שהתפקחו מהן עכשיו. נתניהו אינו רוצה בשלום, ולא במשא ומתן לשלום ולא בשום תזוזה שהיא בכיוון לשלום.
בשביל נתניהו, השלום הוא מילה גסה. ולא רק מפני שיש לו קואליציה ימנית קיצונית, המלאה בגזענים ולאומנים, המארחים בשמחה פאשיסטים מכל העולם. ולא רק מתוך אימה מפני המתנחלים, שכוחם גדל מיום ליום. אלא שגם נתניהו עצמו אינו רוצה להיזכר בהיסטוריה כמי שוויתר על חלקי מולדת ומסר אותם בידי ערבים.
עם כל ההבדלים, יש דמיון רב בין נתניהו וגולדה מאיר. נכון, אין משה לנו משה דיין שני – אהוד ברק הוא בול עץ בהשוואה לכריזמה השופעת של קודמו בעל הרטייה השחורה. אבל אביגדור ליברמן ממלא ברצון את החלל שנוצר.
הכול בסדר ואין מה לדאוג. הפעם אין האופוריה מצמיחה יבול של אלבומי ניצחון ושירי תהילה, אלא מבול של הצעות חוק גזעניות שלא היו מביישות את דרום אפריקה של האפרטהייד, והכרזות של רבנים המתפארים בדאגתם ל"טוהר הגזע" (ולא נזכיר מאיזה מקום זה בא).
האופוריה הזאת מביאה למעשים שמטרתם היחידה – כך נדמה – היא להרגיז ולהשפיל. דוגמה בולטת: השבוע נודע שישראל מתכוונת להרחיב את מלון "שבע הקשתות" בראש הר הזיתים, השייך לבית המלוכה הירדני ושהופקע על ידי האפוטרופוס לנכסי הנפקדים. זה דומה למעשיו של ילד הזורק על הארץ אגרטל יקר וצועק: "חה-חה-חה, מה תעשו לי?"
ספינת השוטים 1 טבעה ביום-הכיפורים. 2600 צעירים ישראליים – פאר הדור החדש – טבעו על סיפונה. המצרים "שאינם מסוגלים" חצו את התעלה, וקו בר-לב המפואר של צה"ל הבלתי מנוצח קרס. אפשר לקבוע את הדקה המדויקת שבה הגיעה האופוריה לקיצה: בטלוויזיה נראו עשרות חיילים ישראליים כורעים על הארץ, מפוחדים ומושפלים עד עפר, אדומי עיניים, כשגברתנים סוריים משופמים עומדים עליהם. זה היה סוף הסופרמן הישראלי.
גם ספינת-השוטים 2 תטבע. איננו יכולים לדעת איך זה יקרה. האם תעשה מלחמה חדשה שמות בערי ישראל? האם תתחולל מהפכה איסלאמית בעולם הערבי? האם תחול תהפוכה מדינית בעולם?
יש הבדל אחד חשוב בין הספינה הראשונה לשניה: אז העולם כולו אהד אותנו, עכשיו רבים בעולם מתעבים אותנו. גילוי-הדעת של 26 ראשי המדינות האירופיות לשעבר, שדרשו השבוע מיורשיהם לשנות לרעה את יחסה של אירופה לישראל, הוא אות מבשר רעות. כאשר יגיע המשבר הבלתי-נמנע העולם לא יעמוד עוד לצדנו. הוא יעמוד לצד הפלסטינים.
מישהו אמר השבוע שהתמיכה הבלתי מוגבלת שמעניקה ארצות הברית לישראל דומה לעזרה להתאבדות – דבר שהוא פשע גם לפי חוקי ישראל. ההתאבדות עצמה מותרת על פי החוק שלנו.
מי שאלוהים רוצה באבדונו, הוא מכה תחילה בסנוורים. הלוואי שנתפקח בעוד מועד.
שני דברים-
דבר ראשון, מעולם לא שמעתי אף רב שמדבר על "טוהר הגזע".
דבר שני, אז העולם אהב אותנו כי הבעיה העיקרית שלו הייתה קומוניזם. בעשור האחרון העולם שונא אותנו כי הבעיה העיקרית שלו היא נפט. אי-אפשר לדעת מה יקרה בעולם בשנים הקרובות כתוצאה מהמשבר הכלכלי, אז קצת קשה לדעת לצד מי העולם יהיה בעוד כמה שנים. מעבר לזה, מי יודע על איזה חלק של העולם נסתמך ונחפש ממנו את התמיכה? לסינים ולהודים לא איכפת מהכיבוש והאמריקאים משלימים איתו. אולי עוד כמה שנים המצב באירופה יתדרדר כל כך שהם כבר לא יעניינו אף אחד? בסין יש יותר מפי שלוש אנשים מאשר כל אירופה ביחד, יכול להיות שבעוד עשור סין תהיה הרבה יותר משמעותית מכל אירופה גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית. גם קשה לנחש מה יקרה לכלכלה של המזרח התיכון כשייגמר להם הנפט.
אני מסכים שביבי לא יכול/לא רוצה להביא שלום. אבל בה במידה אני לא בטוח שאבו-מאזן יכול/רוצה להגיע להסדר. אם ערפאת המיתולוגי לא היה יכול לעשות זאת אבו-מאזן עם הרבה פחות אוטוריטה והרבה פחות טריטוריה (לא שולט בעזה) ודאי שלא יכול.
מה שמרגיז זה שביבי, המסבירן הלאומי והבינלאומי לא מצליח לשווק את הבעייה הפלשתינאית למדינות הידידות ולהציג את הצד השני ערום וערייה.
לאורי אבנרי יש בעיה,הוא אננו סוציאליסט (בעמקי נשמתו האיש הנפלא הזה הוא ליבראל.זהו לדעתי אחד האסונות של השמאל הישראלי,שחשיבתו של אבנרי כמו גם של פרופ' ליבוביץ המנוח,מעולם לא גויסה לטובת מדוכה זו).
יש לו בעיה משום שאין לו (וגם לנו),ולו דרך אחת אחרת,לפתרון האמיתי של הבעיה הישראלית פלסטינית.
אתם יודעים,על ספינת השוטים קימים כל מיני משייטים: ישנם המלחים עצמם על מפקדם הקברניט הלומי יין ושיכר ממסיבת החוף האחרונה,שנערכה עד השעות הקטנות טרם ההפלגה,ישנם העכברים שהורסים כל חלקה טובה בספינה ולפני קריסתה יודעים לצאת מהחורים ולברוח,ישנם אנשי התזמורת שינגנו עד אשר הספינה תעמוד גם במאונך ממש לפני צלילתה למעמקים וישנם הנוסעים עצמם: חלקם סרוחים על הסיפון משתזפים ונהנים מכוס משקה,חלקם שעון על המעקות ומקיא נשמתו וחלקם ספונים בתאיהם עסוקים בעניניהם הפרטים. וקימת גם קבוצה שרואה את המתרחש לבוא,את קצהו הקצר של הקרחון הענק המזדקר בלתי מורגש ממש מעל למים,הישר בדרכה של הספינה הבוטחת.
"ספינת השוטים" תקרא כך,בעיקר בשל אותה הקבוצה האחרונה.הם אלו שיהיו אחראים לשמה זה.האם ישכילו לעורר את תשומת לב הצוות והנוסעים לסכנה,או שמא יכשלו ולא יצליחו במשימתם.
הנביא יחזקאל אומר: "בְּאָמְרִי לָרָשָׁע, מוֹת תָּמוּת, וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה, לְחַיֹּתוֹ–הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת, וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ. יט וְאַתָּה, כִּי-הִזְהַרְתָּ רָשָׁע, וְלֹא-שָׁב מֵרִשְׁעוֹ, וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה–הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת, וְאַתָּה אֶת-נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ".(ג' י"ח-י"ט).
בישראל אין תחושה של אופוריה.
להיפך – ישראל למודת אכזבות, ממלחמת לבנון הכושלת, המבצע בעזה שהרג הרבה אבל השיג מעט. אין הכרעה מוחצת, ישנה ביקורת בלתי פוסקת ושפה מתלהמת, מכל כיוון (בפרט מהכיוון הרדיקלי, גם השמאלני…).
מעניין שדווקא הימין, ובפרט הימין הקיצוני מדבר על אותה ספינת שוטים שהזכרת, בהקשר ההפוך כמובן, והוא מגיע למסקנה זהה – קרי, מלחמה שביטויה העיקרי הוא קיצוניות איסלאמית כנגד המערב בכלל וישראל בפרט.
ישנה תחושה גוברת והולכת שאנו הולכים לקראת מלחמה גדולה.
לא ברור אפילו אם ירדן ומצרים לא ייצטרפו אליה.
אף אחד לא משלה את עצמו לגבי איראן – ניכר כי היא תצליח למצוא שימוש מוצלח לנשק גרעיני שברשותה, ולאו דווקא על המדפים.
בקיצור – אנו יותר קרובים לתקופת ההמתנה שלפני ששת הימים מאשר לאופוריה שאחריה.
והעולם שונא אותנו בעיקר בגלל פרופוגאנדה פלסטינית מוצלחת, אפילו מוצלחת מאוד, שמסתירה פשעי מלחמה גדולים בהרבה המבוצעים ע"י מדינות ערב עצמן.
"המבצע בעזה" … רק הביטוי הזה לבדו אומר דרשיני.
כפי שאמר "השמאלן" בני מוריס… שלטובת הפלסטינים היה צריך לסיים את העבודה ב 48 או ב 67 …
נו…ואח"כ כמובן אפשר לדבר על "פרופוגאנדה פלסטינית".
האם היינו כחמורים שגזר תלוי לפני פרצופם או שמדובר רק בסתם חמורים?
לכותב המכובד למה אתה לא מציין שישראל ניצחה את המצרים במלחמת יום הכיפורים ואלמלא לחץ אמריקאי סובייטי על ישראל לסיים את הכתר על הארמייה השנייה ישראל היתה חוזרת לסטטוס קוו +שטחים באפריקה מלפני המלחמה הצבא המצרי היה מובס וזה היה עניין של ימים עד שהיה מושמד
אך ב24 באוקטובר 1973 כפו המעצמות הפסקת אש על ישראל אחרי שנכפתה על ישראל מלחמה ב6 באוקטובר בצהרי יום כיפור ,אך למרות ההפתעה עמד צה"ל 101 ק"מ מקהיר מנתק את הצבא המצרי מהעורף שלו ומכתר אותו
למרות התנהלות פחדנית של דיין
ו15 ק"מ קו אווירי מדמשק ממוצב שיא החרמון הסורי
דדו ניהל את המלחמה בצורה מופתית
הייתי ילד אז, ולמרות זאת אני זוכר שבשנתיים האחרונות שלפני המלחמה לא היתה אופוריה. היה איזה דיכי באויר, אבל לא היו לו סיבות נראות.
עכשיו, אין אופוריה. אפילו אצל מסוממי יאיר לפיד-ברק ושאר "המרכז", ואפילו אצל הימין שההשתוללויות הגזע הטהור שלו משקפות יותר מכל חרדה.
הנרי קיסינג'ר שמוזכר כאן אמר:
Military men are dumb and stupid animals to be used as pawns for foreign policy.
אני מבין שמשפט זה אינו חל חו"ח על חיילי הצבא המוסרי בעולם, או שאולי …