בימים האלה שבהם מתנהל מאבק ציבורי חשוב נגד הפרטת משק המים, בקריאה למימוש זכות היסוד למים, ובסיסמאות "הגיעו מים עד נפש" ו"מים זה חיים", הרס המינהל האזרחי בגדה המערבית 14 מקווי מים בדרום הר חברון. מבצע ההרס ואטימת המקווים התרחש ביום רביעי 15 בדצמבר. באותו הזמן התארגנה הפגנת מחאה נגד ייקור המים מול משרדי נציבות המים בתל אביב. קרוב לוודאי שהמינהל האזרחי לא בחר במועד המסוים הזה לפעילות ההרס מתוך ציניות לשמה, או כדי להעביר מסר סמלי. ואף על פי כן, אי אפשר להתעלם מן הסמליות המתלווה ל"טיפול" שישראל מעניקה למקורות המים הפלסטיניים. את הפירוש נמצא בהקשר הרחב של המאמץ הישראלי האחרון להשתלט על יתרות הקרקע ומקורות המים שבשטחי C, ולקבוע עובדות במזרח ירושלים, לפני שעתידם יוכרע במשא ומתן.
הבצורת המתמשכת באזורנו והעלייה הכללית ברמת החיים, שצריכת המים היא אחד ממדדיה החשובים, דווקא מרחיקה אותנו מן החשש ההיסטורי ממלחמות על מקורות מים. רובנו השלמנו עם ההכרה בכך שמצוקת המים תיפטר באמצעות טכנולוגיות מתקדמות ושכלולו של משק המים. כך זה בתחומי המדינה. אולם בשטחים הפלסטינים הכבושים ישראל ממשיכה במלחמת המים בשיטות שנלמדו מספר יהושע ובטכנולוגיית דחפורים בתפקידם ככלי משחית הרסניים. נראה, שעקב המודעות האזרחית המתעוררת עתה לניהול משק המים, זכה הרס מקווי המים בדרום הר חברון לכותרת בולטת בעמודו הראשון של "הארץ" מיום חמישי 16 בדצמבר. בכתבתו "המינהל האזרחי אטם 11 בורות מים בגדה" דיווח חיים לוינסון כי "במינהל האזרחי נימקו את ההריסה בכך שלבורות אין היתרי בנייה, אף שחלקם הוקמו עוד לפני קום המדינה". ונוסף לכך, נטען בכתבה, מקווי המים היו ממוקמים בשטחי האש הנרחבים של הצבא באזור. מן הנימוקים הללו ניתן להבין שעוד לפני קום המדינה, תושבי אזור הר חברון שתכננו להתגורר במאה ה-21 בשטחי C שבשליטת ישראל, ויכלו לשער שהיא תכריז על שטחי קיומם שהם שטחי אש, נמנעו במודע מלבקש מן הסוכנות היהודית או מרשויות המדינה שבדרך היתרי בנייה למקווי המים העתיקים שלהם. אני מעדיפה לחשוב שמנסחי ההודעה לעיתונות במינהל האזרחי ניסו עלינו את ההומור המגושם שלהם ולא הניחו שהם משכנעים מישהו מקוראיה.
OCHA – המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם – הפועל ממזרח ירושלים, מדווח ש-14 (לא 11) מקווי המים שנהרסו שייכים לקהילות הבדואיות אום א-דרג' (7 מקווים) וח'סם א-דרג' (7) שבאזור נפת חברון. באותו שבוע הרס המינהל 47 מבנים נוספים בשטחי C, 43 מהם בקהילות המתגוררות במקום המוגדר על ידי הצבא כאזור צבאי או אזור אש, ואף הריסתם נומקה בטענה שנבנו ללא היתר. מן הנתונים המתפרסמים על ידי OCHA מתברר, שמתחילת 2010 עד כה נהרסו בשטחי C 339 מבנים פלסטינים (לעומת 186בתקופה המקבילה אשתקד). כל ההריסות בוצעו תחת צווי פינוי שהוצאו נגד מבנים שנטען נגדם כי נבנו ללא היתר בסמוך ל"שטח צבאי". אולם סוד גלוי הוא שהמינהל אינו מנפיק אישורי בנייה למתנחלים פלסטינים בשטחים צבאיים סגורים, או במזרח ירושלים, וכי אין לפלסטינים כל ייצוג במוסדות התכנון במינהל האזרחי המתפקד למעשה כממשל צבאי.
כתוצאה מן ההריסה נעקרו 454 בני אדם מבתיהם ועל כ-1300 השפיע ההרס באופנים אחרים. מאז שנת 2000 גורשו משטחי C וממזרח ירושלים 31 אחוז מן האוכלוסיה הפלסטינית. איך לקרוא לזה אם לא טרנספר מכוון ?
אזורי C, למי שאינם זוכרים את הסכמי אוסלו ב' מ-1995 לפרטיהם, מלווים את צדו המזרחי של הקו הירוק, כוללים את מרבית בקעת הירדן, מתפתלים בין המובלעות הפלסטיניות ויורדים לדרום הר חברון. שטחם הכולל הוא כ-3.4 מליון דונם שהינם כ-60 אחוז משטחי הגדה המערבית. בטענה שגורלו של שטח C ייקבע בהסכם הקבע, המינהל מגביל פיתוח פלסטיני, אך יחד עם זאת מאשר בנייה ישראלית מואצת והרס מבנים פלסטינים. ככל שנתקרב למועד המשוער – המיוחל או המשוקץ – של משא ומתן אמיתי על הסדר הקבע, כך יתעצם מסע ההשתלטות התוקפני של ישראל על כל פיסת אדמה, כל בור מים, כל אפשרות של מבנה וכל עץ זית בשטחי C ובמזרח ירושלים. לפי קצב התקדמותה של פעילות הנישול הזאת כיום נדמה שהסכם הקבע כבר ממתין בפתח.
תמונה מאת גיא בוטביה מתוך סרט וידאו שצולם ע"י עיד ונאסר נאוואג'ה
אתמול, (יום ראשון, 19 בדצמבר) פרסם ארגון Human Rights Watch דו"ח בכותרת: "ישראל/הגדה המערבית: נפרדים ולא שווים" [עמודי הדו"ח מתמקדים בשטח C ובמזרח ירושלים וקובעים באופן חד-משמעי שבגדה המערבית מתקיים משטר הפרדה. הארגון אף נוקב בשם המפורש: אפרטהייד. למיטב זכרוני, זו הפעם הראשונה שארגון בינלאומי במידתו של HRW מאשר במילים ברורות את המציאות המוכרת לכל פעילי השטח: ישראל מונעת מן הפלסטינים החיים באזור C צרכים בסיסיים כגון חשמל, מים, מערכת חינוך, גישה לכבישים, טיפול רפואי יעיל ועוד, בשעה שהיא מספקת למתנחלים אמצעי "נוחות בזבזניים", כלשון הדו"ח. בד בבד עם צמצום מרחב החיים של הפלסטינים והפגיעה האנושה במשאביהם, נכתב בדו"ח, מדינת ישראל מעודדת התנחלויות ישראליות להתרחב בשטחי C ובמזרח ירושלים, במקרים רבים באמצעות שימוש בקרקע ובמשאבים אחרים הנמנעים מן הפלסטינים. החיוני שבהם הם המים.
לכ-60 אלף מתושבי אזור C אין כלל גישה למים זורמים והם משלמים עד שישית מהכנסתם לקניית מים המסופקים ממיכליות, שאף להן נדרשים היתרים מטעם המינהל האזרחי. קוב מים המסופק ממיכלית עולה לצרכן הפלסטיני 25 שקל ואף יותר. מחיר כפול ממחירו של קוב מים בתעריף היקר (תעריף 2) שגובה מאתנו תאגיד המים של תל אביב – יפו. אחת הדוגמאות המובאות בדו"ח מתארת את השימוש במי בארות שקדחה ישראל לשם גידול יבולים המיוצאים לאירופה. קידוחים אלה גרמו לייבוש בארות פלסטיניות והגבילו בכך את יכולתם של הפלסטינים לעבד את אדמותיהם ואת גישתם למי שתיה. מה שלא נכתב בדו"ח הוא, שרבים מאותם פלאחים פלסטינים שאדמתם הופקעה או יובשה, הפכו בעל כורחם לפועלי חקלאות בהתנחלויות שבבקעת הירדן או לעובדי המפעלים שבאזורי התעשיה. חרף פסיקת בג"ץ מ-2007 שקבעה שחוקת העבודה בישראל חלה על העובדים הפלסטינים בהתנחלויות בשם עקרון השוויון, ממשיכים עובדים פלסטינים לסבול מהפרות שיטתיות של זכויותיהם, מאפליה בשכר ומתנאי בטיחות לקויים. למעסיקים אין סיבה לחשוש מאכיפת החוק והעובדים, המודעים לאבטלה האורבת להם בבית, נזהרים מהגשת תלונות נגד מעסיקים נצלניים ומתביעת זכויותיהם.
נראה שהפעם איבד גם ארגון הזכויות הבינלאומי הזהיר והמנוסה הזה את סבלנותו הידועה כלפי ישראל והחליט להתבטא במשפטים ברורים ובניסוחים שאינם משתמעים לשתי פנים. לא זו בלבד שהוא מאשים את ישראל בהשלטת משטר אפרטהייד בשטחי C ובמזרח ירושלים, אלא שבהמלצותיו לישראל, למדינות התורמות, לאיחוד האירופי, לארצות הברית ולתאגידים ועסקים הפועלים בהתנחלויות, משובצים ביטויים שנלקחו ממילון המושגים של התומכים בחרם ובסנקציות על ישראל. האיחוד האירופי, שהינו שוק הייצוא העיקרי של מוצרי ההתנחלויות, מתבקש על ידי הארגון לוודא כי אינו מספק "תמריצים לייצוא מן ההתנחלויות" באמצעות הענקת מעמד של "סחר מועדף" למוצרי ההתנחלויות, ולזהות מקרים שבהם אפליית פלסטינים לרעה "תורמת לייצור סחורות" (ראו ערך: עובדים פלסטינים בהתנחלויות באתר "קו לעובד").
ארגון Human Rights Watch מפציר בארצות הברית להשעות את המימון שהיא מעניקה לישראל כסיוע חוץ (2.75 מיליארד דולר) בסכום השווה להוצאות הממשלה על ההתנחלויות (כ-1.4 מיליארד דולר). לרשויות המס האמריקאיות הארגון מציע לוודא כי הפטור ממס שממנו נהנים התורמים להתנחלויות עולה בקנה אחד עם כיבוד המשפט הבינלאומי, ובכלל זה האיסור על אפליה. תאגידים ובעלי עסקים המרוויחים מן הפעילות בהתנחלויות מתבקשים על ידי הארגון לכבד את זכויותיהם של אלה שנפגעים מפעילותם. הם נקראים לבדוק את עצמם כדי לדעת עד כמה הם גורמים להפרת זכויות האדם של הפלסטינים או מרוויחים עקב ההפרות האלו. במקרים שבהם פעילותם תורמת להפרה של החוק הבינלאומי האוסר על אפליה מוצע להם לשים קץ לפעילותם העסקית בהתנחלויות.
דו"ח הארגון מסמן גישה חדשה, פחות הומניטרית ויותר פוליטית, לכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים, ויש לקוות שארגונים בינלאומיים חשובים אחרים ילכו בעקבותיו. דרישה אמריקאית עקבית, בתמיכת הקהילה הבינלאומית, להפסקת הבנייה בהתנחלויות, בשילוב התביעה לסיום ההשתלטות הישראלית היהודית על שטחי C ועל מזרח ירושלים, והאיום בחרם על מוצרי ההתנחלויות, עשויים להציל את ישראל מהמאסתה המוחלטת על העולם שהיא מעוניינת, אפשר עדיין להאמין, להיות חלק מקובל ממנו.
בישראל נותנים לתאגידים לנהל את משק המים. הם עושים כסף על חשבננו. ובגדה המערבית (פלסטין הכבושה) הורסים בארי מים. אז מי יכול לקבל מים במחיר סביר? אם לא נתעורר, מחר יעשו אותו דבר עם החשמל, או עם כל מוצר בסיסי אחר. די לניצול! די לכיבוש! תנו לשני העמים, ישראל ופלסטין, לחיות בכבוד, בלי מונופול של ההון או של הצבא. יש דברים שמגיע לכל אדם בזכות ולא בגלל כספו, ואותם דברים כמו מים או מוצר בסיסי אחר, מגיע גם בזכות לשכיננו. כיבוש וקפיטליזפם נכשלו!
תודה לחדוה. ששמה לב לסמיכות האירועים של מבצע ההרס ואטימת בורות המים בדרום הר חברון ולהפגנת המחאה נגד ייקור המים. שני האירועים אכן התרחשו באותו יום רביעי ה-15 בדצמבר. כל עתונאי רגיש בארץ תרבותית היה שם לכך לב. וכאן? – "משום מה" רק לנו, באתרנו, ב"גדה השמאלית", מצויה הרגישות האנושית. ברגישות הזאת חובתנו להדביק את הסביבה!
רואים בבירור שלא "הגיעו מים עד נפש" עבורכם!
רואים טוב מאוד כי אתם רחוקים ממצב כזה!
אתם עוסקים עדיין בתקוות ובאמונות טפלות או שאתם פשוט צבועים.
לפלסטינים אין את הלוקסוס (מותרות) לציפיות מן ה-NGOים חוץ מאשר לנסות ותסחט אותם ואת הצבועים האחרים במה שאפשר. להם כבר ברור מזמן שהעולם מלא בוגדים, בכיינים ומתיפייפים. הם גם יודעים כי יש מלחמה – לא שלום – ואין להם ברירה אלא לנצח במלחמה זו.
זה מצידם. מצידנו, כל עוד לא נבין את זאת, נמשיך לבגוד או להתבכיין או להתיפייף. ברגע שגם אנחנו נדע מה שהפלסטינים כבר יודעים, היוזמה שלנו תיראה אחרת: יחי החמאס! כלומר, שהחמאס יחזיק מעמד, ואם לא, אז שהתארגנות עקבית תנהיג את המשך המהפכה הזו נגד הציונות והאימפריאליזם ובעד הכוחות העממיים באזור. וזה בלי תיקווה או אמונה שהיא. זה מתוך ידיעה ברורה שההתפתחויות במציאות הממשית מציעות למהפכנים אורך רוח במהלכים שקולים להצבת אין סוף מלכודות במלחמת ההתשה הזו.
אפילו אם לא ננהג כך, בשורה התחתונה נאלץ לנהוג כך. שמואל אמיר ניסה להחדיר בתוך המוח שלכם כי אין מקום לציפיות של שלום. אבל זה מאמץ לשווא. אתם, בכוחות שלכם, לבדכם צריכים להגיע למסקנה זו. וזה לא מספיק. המוח שלכם צריך לעבוד שעות נוספות בכדי להקדים מצב בו הסבל שלכם יאלץ אותו לעבודה מאומצת זו, בכדי להקדים מצב בו תדעו, בלי משחקי מילים, מה זה באמת "הגיעו מים עד נפש": במצב כזה תבחינו היטב שלפניכם רשימה ארוכה של דרכיי פעולה בכלל לא נוחות עד להסקת מסקנות עיקריות. תארו לעצמכם איזה רשימות ואיזה דרכים ממתינות לאחרי כן. אם לא, אז, לפחות, אל תתלוננו שהיוזמה נשארת בידיים פונדמנטליסטיות.
מילים נוקבות וקולעות. אדם לא צריך להיות בהכרח "מהפכן" רק כדי לקלוט במוחו את גרעין הפשיעה.
ועם ישראל? לפשע טופח. צודק אנג'לו שנדרשת "מדיטציה" עמוקה ע"מ להשתחרר מהקללה שכבר עושה הרושם שמכה שורש בבשרו של העם ולא רק ברוחו. העם הוכרע זה מכבר והוא כנראה יהיה אחרון העמים שיקלטו את מצבו לאשורו. אינני יודע אם מדובר בכלל בעם או אולי בעדר של זומבים בולסי חומוס? לצחוק או לבכות (או שניהם ביחד)?
"השמצה" – סרט בלתי יאומן על מעמקי הטירוף הקולקטיבי…
http://vids.rationalveracity.com/videos/1532/defamation-%282009%29
ארגון Human Rights Watch לא משתמש במילה אפרטהייד, ואף פעם לא השתמש בה. היו זהירים יותר, בבקשה.
ומהי תגובתה של ישראל לדה-לגיטימציה? – שטף של ארס הליברמניזם-כהניזם והאיסלמופוביה.
"אין לנו תוכן מלבד האגרוף היהודי" (ישעיהו ליבוביץ).
שום צורה של "מדיטציה" כזו או אחרת, בעומק או ברוחב, בגובה או באורך, המסוגלת לסייע בנו על מנת להשתחרר מהאופורטוניזם שבשמאל.
הסברה כי קיימת "קללה" שפועלת על ההמונים מצוצה מן האצבע, ואין לה בסיס כל שהו במציאות.
ההמונים מחפשים מנהיגות בכדי לחנך אותה. מנסים מנהיגות אחרי מנהיגות. לא מוצאים מנהיגות טובה מזו הימנית. וזה מכוון שאין כזו בקיים. יש רק רודפי צדק ושלום בהכרזות שלהם.
מה היא קללה "שמכה שורש בבשרו של העם ולא רק ברוחו"? מה הוא השורש הזה? מה זה בשרו של עם? מה היא הערטילאיות הזו? מה היא התועלת בה?
אפילו האופורטוניסטים לא אשמים. שמאל שמטהר את עצמו מאופורטוניזם, מצד אחד, ומהערטילאיות, מן הצד השני, הופך יותר חופשי תנועה עקב כך. אנחנו, ההמונים, לא מבינים התהפכויות בעמדה פוליטית וכאלה עמדות שמדברות על רוחות ורפאים. דברו תכלס! אל תנסו לחנך אותנו! אנחנו המחנכים ואתם המדריכים. אז אל תבלבלו אותנו עם מחשבות על רוחניות, ותתחילו להדריך אותנו: על תפקידנו, על המהלכים שלפנינו, מה לעשות, מעש, מעש ועוד מעש, אבל שיהיה ברור בתכלית שלו. כאשר תעשו טעות, אל תסתירו אותה, ותבקרו את עצמכם בפומבי. ועוד ועוד.
מה קורה איתכם? מה? אתם לא יודעים להדריך? אז תלכו ללמוד!
לאנג'לו, עם שאימץ את הטיהור האתני כתוכן הבלעדי שלו אינו זקוק לטלטלה?
זה "בבשרו" כי זה הדבר הראשון שבמוחו וככה זה נצרב שם. בכלל העם הזה (ולא רק העם הזה) די מנוטרל ומפוצל כקבוצה אנושית ואינו ממש רוצה, או יכול, להשתנות בקצב ובכוון שהיינו מעוניינים מתוכו ובכוחות עצמו. הוא למרות הכל עדיין מחשיב את דרכם של מנהיגיו ואינו מוכן לקבל שום דבר שנודף ממנו ריח לא-ציוני או לא-מלחמתי או לא-גזעני. מדוע זה "ערטילאי"? הרי זה המצב הממשי.
כל התרגזות או התמרמרות בין אם בעקבות שחיתות ההנהגה, או בין אם בעקבות שריפת יער גדולה אין בה כל רמז לאכזבה משמעותית או לחשבון נפש אמיתי שלא לדבר על הערכה מחודשת של הדרך.
כלומר אם יהיה אי פעם מרד הוא אינו צפוי להתחיל מישראל וזה מעמיד בשאלה עד כמה יכול ואף יוכל להיות המאבק (השמאלי) בישראל עצמאי או בעל חשיבות מלכדת במאבק העולמי? זאת כי לדעתי המאבק הוא עולמי ואינו מאבק ישראלי. זה נכון שהניוון בישראל גדול יותר אבל זוהי העסקה המלוכלכת בין מושחתי ישראל למושחתי המערב שיחד מממנים את ההרפתקה המשיחית בפלסטין לצהלות השמחה של רובם המכריע של היהודים בארץ ובעולם. ישנם סימנים שהעולם מתעורר להבין עסקה זו.
מלבד זאת קיימת השאלה האם עלינו להסכים ולהבין על מה נלחמים לפני המלחמה או שקודם נלחמים ואח"כ מחליטים מה לעשות עם השלל? לו היתה נערכת הצבעה עולמית באינטרנט בין אזרחי העולם במה לבחור אני אולי הייתי בוחר בשניה אבל מה הלאה?
במקרה של ישראל, לדעתי , בסופו של דבר ומחוסר ברירה יקבלו הישראלים את החלטת המורדים העתידיים שבאירופה ובאמריקה ובשאר העולם ויקימו מדינה אחת בה כל האזרחים שווים. אז חומת האפרטהייד תיפול ו"דת" האיסלמופוביה תחלוף. אני שותף לתסכולך מחוסר המעש אך אין זה אומר ששום דבר לא קורה. בישראל מהמרים כיום על ה"דת" האיסלמופובית על כל מה שמשתמע מזה. זה עלול להגמר רע לעוסקים בעסקים כאלה ובעצם לכולם.
לסיכום:
1) המאבק אינו מאבק ישראלי אלא עולמי. שותפיך למאבק מפוזרים בכל העולם ואינם דוברי עברית.
2) אני שותף לתסכולך מחוסר המעש. גם מליוני בני אדם ברחבי אמריקה ואירופה שותפים לתסכול הזה, עם זאת לפי שעה אני מניח שאני ואתה מתוסכלים קצת יותר מהממוצע בעולם.
3) יום המעש מתקרב.
לנעמי. המילה אפרטהייד מופיעה בדו"ח המסוקר במאמרי יותר מפעם אחת. אמנם נכון שתמיד כציטוט ממקור אחר, אך בזיקה ברורה לביקורת הנוקבת על משטר ההפרדה והאפליה הישראלי בגדה המערבית שבו עוסק הדו"ח כולו. כך שגם זהירותו המופלגת של הארגון אינה מצליחה להסתיר את האפרטהייד מאחורי ביטויים קלים יותר לעיכול, ונדמה לי שזו גם היתה כוונתו.
למעשה המילה מוזכרת רק פעמיים, פעם אחת כציטוט של דורית בייניש מפסק הדין לגבי כביש 443 בו השופטת אומרת שאין שחר לטענה שיש אפרטהייד (הערת שוליים עמ' 27). פעם שנייה כתגובת המדינה לטענה שמשטר ההיתרים יוצר אפרטהייד (עמ' 13, וכמובן שהמדינה מכחישה). אלו הפעמים היחידות שהדוח משתמש במילה זו, ושתי הפעמים כציטוט מתגובת המדינה או בית המשפט שאין אפרטהייד. אני לא נוקטת עמדה כרגע לגבי הדיוק בשימוש המונח, רק אומרת שהארגון בשום אופן לא אומר או רומז שיש תוקף לשימושו בהקשר הזה.
דיי כבר להיטפל לדמוקרטיה היחידה במזה"ת
חוץ מזה שאני בא לאזור התעשייה ברקן לבקר שם אני רואה פועלים פלסטינים ויהודים עובדים ביחד ומקבלים את אותה משכורת וזה עושה לי טוב על הלב
ויש שיתוף בין העמים אבל אתם תמיד מנסים להראות את הרע
אני מבין אותך. אתה מעדיף להתקיים הרחק מפעילות פוליטית. בטלה זו שלך נובעת מסיבה כל שהי, או חרדות שהן או חישובי נוחות או משהו אחר. הסיבה לא מעניית. העיקר שטוב לך. גם התירוצים שאתה ממציא בכדי להצדיק את התנהגותך לא מעניינים.
גם לא מעניין התיאור שלפי שיקולך הולם אותך בעיני הזולת או ניסיונותיך להדביק את התיאור הזה על האחרים (קודם התיאוריה של "המדיטציה" ועכשיו זו של "תסכולך מחוסר המעש", שתיהן הבחנות פסיכולוגיות, דבר, שאפילו אם בא מפיהם של ממומחים בתחום, משנה מאומה בשאלות פוליטיות).
מה שמעניין הוא התוצאה של כל זה (כל הרכילות הזו, ועוד, כמו על השחיטות והשריפה). אתה מתיימר להיות לוחם למען זכויות העם (ההמונים) בזמן שאתה תוקף את ההמון השוכן בישראל (מאשים אותו בגזענות, למשל). מעניין כי, בכדי להסביר את הסתירה הזו, אתה נאלץ לקבוע שרירותית שהעם "אינו מוכן לקבל שום דבר שנודף ממנו ריח לא-ציוני או לא-מלחמתי או לא-גזעני." שרירותי, כי "אינו ממש רוצה, או יכול, להשתנות בקצב ובכוון שהיינו מעוניינים מתוכו ובכוחות עצמו." שרירותי, כי מייחס עליונות לשאיפות שלנו, ולא לתנאים האובייקטיביים השוררים האזור. בעוד שהתנאים הם-הם האדונים האמיתיים.
מעניין שאתה מתעלם מהצורך לשנות את התנאים האלה בזמן שאנחנו פועלים בתלם עם התפתחותם. וזה מוביל אותך בהכרח להמתין שהעולם יעשה את העבודה במקומנו.
למה זה מעניין? כי יותר מדי אנשי שמאל נוהגים על פי פוליטיקה חסרת האונים הזו. מעניין כי יש צורך לצמצם את המספר של האולטרה-שמאליים האלה. מעניין כי המצב הנוכחי, הכולל גם את הכמות הזו, בולם התקדמות באיכות השמאל ומאפשר בתוכו (של השמאל) חגיגות לאופורטוניסטים. כלומר, שהאחרונים, מימין, ביחד עם האולטרה-שמאליים, משמאל, קורעים לגזרים את עוצמת השמאל. לכן יש לנקות או לטהר את הבית שלנו. וזה לא לפני ולא אחרי, אלא במקביל למלחמה נגד המשטר. כלומר, שאם אפשר למתן את הגזענות בתקופת השליטה הציונית, אפשר למתן כמעט כל דבר אחר. ואז, אין סיבה לסילוק המשטר הקיים. אבל, במציאות הממשית (לא זו הדמיונית או הערטילאית), האמת שונה שינוי גמור.
אינני מיחס שום "עליונות" לשום שאיפה. שאיפה שאינה פופולרית נשארת בלתי פופולרית.
זכותו של פלוני (וגם של העם כולו) לבחור בליברמן כמנהיג הלאומי מס' 1.
כלומר זכותו הדמוקרטית היא להיות גזען ולבחור בנתיב תואם.
אינני מוצא כאן סתירה. זהו נתון עובדתי. לכן תמוה שאתה מכנה זאת "קביעה שרירותית".
וכי גזענותו של עם (בשלב כלשהו) אינה תנאי אובייקטיבי?
ומניין המסקנה שאינני רוצה לראות בשינוי של תנאי אובייקטיבי זה?
מה שאמרתי לגבי העולם תקף, לצערי. הדבר משתקף (למשל) בקריאה: "אובמה, הצילנו מעצמנו!".
אינני מחסידי הקריאה הזו לא משום "בטלנות פוליטית חסרת אונים" אלא מתוך הבנה שאובמה הוא בובה שלא תנקוף אצבע במקרה הטוב או שרק תזיק (סביר יותר) במקרה הרע. אבל ברמת העקרון – דהיינו שהשטח היה זקוק כעת ללחץ מבחוץ – היא תובנה נכונה.
לגבי האופורטוניסטים הממלאים את הארץ – בזה אני מסכים אתך לגמרי רק שאין בזה חדש.
אינני מסכים שהאופורטוניזם מחליש את ה"שמאל"..הרי השמאל האמיתי (לא מרצ ולא שרצ) די מרוחק מהצלחת (כך נדמה לי) ולכן לאופורטוניסט אמיתי לא יהיה הרבה מה לחפש שם (או שאני טועה?). חולשת השמאל נובעת מאי הפופולריות של המסר השמאלי. אחת מן הדרכים לטפל בחוסר הפופולריות הזו היא לחשוף לכל את טיבם של התנאים האובייקטיבים (כלמור מהות המשטר). אבל על הכוון הזה דברתי כבר.
אשר לתנאים האובייקטיבים …
הנה רק שני סקרים בנושא (מבלי להזכיר בכלל את המלצות "הרבנים"):
סקר ראשון לגבי תחושות תלמידי תיכון.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3861092,00.html
והשני (היותר מעניין) לגבי אחוזי התמיכה מרקיעי השחקים של הציבור הישראלי בטבח בעזה!
http://www.jpost.com/Israel/Article.aspx?id=129307
אתה טועה. וגם טעות זו שלך נובעת מהבטלנות הפוליטית שלך. זו הממתינה שעמים אחרים יעשו את העבודה שלך. העובדה שאתה מייחס חשיבות ל-"פופולריות", אחד הטיעונים המרכזיים של האופורטוניסט, מגלה בסיס אחד (בלבול הוא בסיס אחר, אבל בטח יש עוד איזה בסיס או שניים נוספים – לא מעניינים כי, כפי שכבר ציינתי, העיקר הוא התוצאה) עליו מושתתות כל הטעויות (התעוותויות פוליטיות, נכן יותר) שלך. אבל, אין לך על מה להתייסר כי השמאל מלא כאלה שדומים לך פוליטית. ההבדל ביניכם הוא שלפעילים מביניכם יש הזדמנויות להתפתחות פוליטית, ולכם, הבטלנים, יש רק הזדמנות אחת – להגדיל שרלטנות, יפה, מקושטת, רגשנית, אבל לא יותר משרלטנות שנאלצת תמידית לשיפורי תצוגה. וזה במקום ביקורת עצמית על מנת להתפתח פוליטית.
תקווה הוניג-פרנס משחזרת את ההדחקה והשיתוק המוסרי (1948) עת היתה חיילת.
http://www.youtube.com/watch?v=FKTPf2qgtQY