לפני מספר ימים צוין 90 שנה להקמת ההסתדרות. לאמיתו של דבר, לא צוין מועד זה. ההסתדרות בראשות עופר עיני, אינה רוצה להיזכר בשורשיה המעמדיים ואינה מעוניינת להבליט את הוויכוחים שליוו את לידתה. על פי עיני, שנמסר השבוע שבקרוב "יעשה לביתו", אין מה לחגוג ואין להסתדרות כל חשבון נפש לערוך. פרט לאירוע בעל אופי אקדמי שנערך באוניברסיטת תל-אביב (ללא תמיכת ההסתדרות), איש לא ציין בישראל את יום השנה ה-90 של ההסתדרות.
אך, ב-4 בדצמבר 1920 נערכה ועידת היסוד של ההסתדרות הכללית וכבר אז, מימיה הראשונים, יש שהזכירו שהיא צריכה להיות מבוססת על עקרונות מעמדיים ולא דווקא לאומיים-ציוניים. מראשית ההסתדרות בטאו המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (שהייתה ידועה בראשי תיבות פק"פ) ופעיליה השקפת עולם מעמדית. זו הייתה נקודת המוצא לניתוח הבעיות אז, לרבות בשאלה הלאומית. עמדה שנגדה את זו של מפלגות ה"ציוניות-הסוציאליסטית" (אכן, פעם היו שבתוך הציונות גורמים שהגדירו את עצמם סוציאליסטים) ששלטו בהסתדרות.
בשנת 1922 הוקמה בתוך ההסתדרות "פרקציית הפועלים" מסגרת לגאלית לפעולות פק"פ שנרדפה על ידי שלטונות המנדט הבריטי, הממסד הציוני והממסד הריאקציוני הערבי. ה"פרקציה" התריעה נגד שתוף עם מעמדות אחרים ותבעה "מלחמת מעמדות עקבית" והפרדת "הפונקציות" – כלומר הפרדת האיגוד המקצועי מהארגונים הקואופרטיביים. בהתיישבות הקיבוצית ראתה "קומוניזם של דלות" ואוטופיזם, המשמר את האינטרסים של הבורגנות היהודית. כן התנגדה למוסדות הקבלניים של ההסתדרות (כגון סולל בונה).
בהתייחסו לפעילות הקומוניסטים בהסתדרות, מספר שבתאי בטבת בספרו "קנאת דוד" (הביוגרפיה ה"רשמית" של דוד בן גוריון) כי ימים אחדים לאחר יסוד ההסתדרות דנו בהנהגתה במה שהם כינו "חדירת המופסים" (כנוי שהודבק אז לקומוניסטים) להסתדרות פועלי המתכת, בכוונה להפכה לאגודה מקצועית יהודית-ערבית. ברל כצנלסון (ממפא"י) ויצחק טבנקין (מאחדות העבודה) הגדירו פעילות זו כ"סכנה" וקראו להפריד בין האגודה של העובדים היהודים לבין זו של העובדים הערבים. בהמשך ספרו מספר טבת כי באותה שנה הוציאה מועצת פועלי תל-אביב משורות ההסתדרות את אגודת האופים, משום שזו כנתה את עצמה "אגודה מקצועית אינטרנציונליסטית", קרי: משותפת ליהודים ולערבים.
בוועידת היסוד התנהל וכוח עקרוני בדבר אופייה ומהותה של ההסתדרות. טבנקין אמר בוועידת היסוד: "עלינו לעסוק בדאגה לקניית קרקעות בארצנו. לא המלחמה במשק הפרטי היא מרכז הכובד". מאיר יערי (השומר הצעיר) טען כי "ארגון הפועלים בהסתדרות לא יהיה על בסיס מלחמת המעמדות, כפי שהוצע על ידי הקומוניסטים, אלא על בסיס בלתי-מפלגתי". כאמור, הקומוניסטית התנגדו, הן להגדרת ההסתדרות כארגון לפועלים יהודים בלבד (הסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל) והן לשלילת אופייה המעמדי. הנציג הקומוניסטי אמר בדיון בוועידת היסוד: "כל עוד יישאר הפועל הערבי מחוץ להסתדרות, לא יימצא פתרון גם לפועל העברי". פק"פ העלתה אז את התביעה לבטל את המנדט הבריטי והוקיעה את הציונות כתנועה בורגנית שקשרה את גורלה באימפריאליזם הבריטי. למרות מרחק הזמן התמונה ברורה: הקומוניסטים לחמו לעצמאות הארץ ונגד השלטון הזר. זהו המאבק המשותף, היהודי-ערבי, למען שלום וחיים משותפים החייב להתנהל, על פי השקפה זו, על בסיס מעמדי.
מאז הימים הרחוקים הללו, ימי הקמת ההסתדרות, ועד היום התחוללו שינויים רבים. במישור הפוליטי נעלמו המפלגות הציוניות שכביכול ייצגו את העובדים או את שכבות השכירים. מפא"י איננה, והעבודה של היום, העבודה של השרים ברק, שמחון, הרצוג, ברוורמן ובן-אליעזר (ושל היו"ר עיני!) הייתה למפלגה קפיטליסטית ניאו-ליברלית בדיוק כמפלגות הזרם "הרביזיוניסטי" שנלחם בתנועת העבודה במשך שנות דור. גם השומר הצעיר, לימים מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) עברה מוטציה, ומרצ של היום, הנאבקת בכיבוש ובאפליה, הינה במישור האידיאולוגי לא יותר מתנועה ליברלית בה קשה עד מאוד למצוא שרידים לעמדות שמאליות בשאלות המעמדיות.
מכל הכוחות שלקחו חלק בפולמוס סביב הקמת ההסתדרות נותרה רק המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). אף בתקנון שלה נכתב מפורשות ש"מק"י היא מפלגת מעמד העובדים וכל השכבות המנוצלות, מפלגת האינטרנציונליזם והפטריוטיזם האמיתי. מפלגה יהודית-ערבית הנאבקת למען העניינים האמיתיים של ישראל לטובת כל תושביה" (סעיף 4). כקומוניסטים היינו רוצים שהבעיות החברתיות והמעמדיות יהוו מרכז פעילותנו והצבור יבחן את השאלה הלאומית כחלק מהמאבק האנטי–קפיטליסטי הכולל. אך בפועל השאלה הלאומית החריפה עם השנים והכול סובב סביבה – בייחוד מאז כיבוש השטחים הפלסטינים ב-1967.
תרומתנו לקידום המערכה המעמדית להגנת זכויות העובדים מותנית ביכולתנו לרכוש את אמון העובדים, לגלות מסירות ודוגמא אישית. עשינו זאת בשנות שלטון המנדט הבריטי וגם במאבקים הידועים שהיינו מעורבים בהם באזורי התעשייה בתל-אביב, חיפה, פתח תקווה, נצרת, דיר חנא ומקומות נוספים. היו אלו יוזמות שצמחו מלמטה ודרבנו את הנהגת ההסתדרות להתייצב לימין העובדים והמובטלים ולמלא את תפקידה. זו המסורת של המאבק המעמדי שעלינו ללמוד ולהמשיך וליישם בפעילותינו היום יומית. בייחוד כאשר יו"ר ההסתדרות עושה הכנות לפרישה למגזר העסקי. בייחוד כאשר חסרה עד מאוד הנהגה מעמדית בתוך ההסתדרות ומחוצה לה.
ב-26/12/10 הוצא צו גירוש נגד פעיל פוליטי עדנאן ג'ית. זהו צעד מסוכן, בלתי דמוקרטי, ולא לגיטימי. מר ג'ית פועל במחאה ישראלית פלסטינית נגד היתנחלות יהודית בסילואן, הוא לא עבריין פלילי או בטחוני. ההיפך הוא נכון: הוא מצדד במאבק לא אלים נגד הכיבוש.
יש משמעויות קשות נגד הצו הזה: נגד פרנסת משפחתו, וזה יכול לשמש לפעמים הבאות.
שכחת דבר אחד. השם המלא של הארגון שאתה קורא לו ההסתדרות היה – ההסתדרות הציונית של העובדים העברים בארץ ישראל. ולהשומע ינעם.
תודה לבנימין גונן על המאמר הזה.
ברכות לבנימין גונן,על מאמר שלדעתי הוא מקיף,ממצה,בהיר ופשוט.
בתוך שורות מעטות קיפל המחבר את מערכת היחסים הטרגית בין ההסתדרות העובדים לאינטרנציונל הפועלים.מאמר זה,מהוה גם תקציר ענינים ותכן לכל מי שחפץ ללמוד ולהבין את הנושא יותר לעומק.
בכל אופן יש לי רק תמיהה אחת ואשמח אם ב.גונן ישיב לי עליה:
מדוע הוא מספר לנו על מק"י אך מתעלם מהעובדה שחד"ש היא היום ממשיכת דרכה,האם יש כאן אמירה נוספת,נסתרת: שכביכול,מק"י,עשתה את מלאכתה המעמדית נאמנה ואילו חד"ש מזיפת?
זוהי לדעתי שאלה חשובה ביותר,משום שהנתיב לשלום ולדו קיום אמיתי מוליך רק ואך ורק דרך סוציאליזם דמוקרטי טהור ואינטרנציונל כהלכתו והיום רק חד"ש פועלת כוקטור במרחב הנתון הזה (מק"י הרי מוכלת בתוכה).
שתי שאלות/הערות לבנימין גונן:
1. האם אכן הקומוניסטים היו בעד גירוש הבריטים רק משום ששאפו לעצמאות או שהפריעה להם הזיקה המערבית?
2. למיטב ידיעתי הפועל העברי דאז, זה שהגיע בעלייה השנייה והשלישית, נתקל בתחרות קשה בעבודה החקלאית מצד הפועל הערבי שהיה יותר טוב ממנו בכושר הגופני, בנכונות לעבוד וגם בשכר העבודה. לכן האיכרים היהודים העדיפו להעסיק ערבים. התופעה הזאת סיכנה את המפעל הציוני שראה אז את כיבוש הארץ (במובן החקלאי של המילה) כחזות הכול והפתרון אז היה להפריד עבודה עברית מעבודה ערבית מצד אחד ולדאוג לסבסוד הפועל העברי ("חלוקה") מטעם ההסתדרות הציונית. אני לא בטוח שזה היה הפתרון היחידי או האופטימלי באותו מועד אבל על כל פנים צריך להבין את הקשר בין הפועל הערבי והעברי על רקע הנסיבות.
השם המלא של "ההסתדרות היה ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל"
כמובן שההבדל הוא לא גדול. מספיק היה בשם זה להבהיר את כוונותיה של ההסתדרות להיות גוף שתומך כלכלית במתנחלים הציונים בפלסטין. מכאן שתפקיד הקומוניסטים היה להקים הסתדרות יהודית ערבית המבוססת על מאבק מקצועי מעמדי אבל הם העדיפו להשתרך אחרי הציונים.
אם רוצים וכוח, ולא ניגוח, רצוי להשתמש בשם ולא בפסבדונים – ולשומע ינעם.
לענין עצמו רוצה אני להתלות האילן גבוה – ו.א.לנין בספרו "על מחלת הילדות של השמאליות בקומוניזם" (עמ 28) הוא כותב : " ממש כאותם דברי הבאי ילדותיים מעוררי צחוק נראים גם הדיבורים הנכבדים הלמדניים בתכלית ומהפכניים לעילא של השמאלים הגרמנים על הנושא, שהקומוניסטים אינם יכולים וצריכים לעבוד באיגודים המקצועיים הריאקציוניים ולהקים ויהי מה "ברית פועלית" חדשה בתכלית טהורה בתכלית ונעימה מאד, שהומצאה על ידי קומוניסטים חביבים מאד…."
ועוד "אנו יכולים וחייבים להתחיל לבנות סוציאליזם לא מחומר אנושי דמיוני, ואף לא מחומד שיצרנו במיוחד, אלא מחומר אנושי שהוריד לנו הקפיטליזם, דבר זה אמנ קשה מאד,אך לכ גישה אחרת למשימה זו היא בלתי רצונית כל כך דאין להשחית עליה את הדיבור."
מענין שעל תגובתו של "ולהשומע ינעם" ענית ואילו על שאלתי פסחת.
אך מתוך תגובתך לאחרון ניתן ללמוד שאינך אוהד את הרעיון של שמוש בפסבדונים.
היתכן שבשל כך אינך עונה לי?
אני חיב לצערי,לנקוט בפסבדונים וגם לשנותם מעת לעת משום שאני חי בסביבה מאד לא טולרנטית בלשון המעטה ואין לי ברירה,אלא להסתתר מאחורי כינויים,אחרת לא אוכל לכתוב בכלל.
ולענינך:
אז מה אם לנין אמר?
יתרה מזאת,הוא אינו מנמק את דבריו אלא פותר את הבעיה כאוילית מדי ע"מ לדון בה.
מה זה? מיהו לנין שיבטל במחי יד לא דרך אחת כי אם כמה דרכים לבנית קומוניזם,יציג את הוגיה כאוילים מבלי לנמק וימחה הצעותיה בשחצנות אין קץ? מאמתי היו במעבדתו תוצאות הניסויים של דרכים אלו?
כלומר דבריו של "ולהשומע וגו'",היו נכונים ונכוחים ומהי תשובתך?:
שגם ה"גאון מוילנה" לא התיחס ברצינות לנושא וע"כ גם אתה פטור מלענות…יתרה מזאת דוקא מתוך המאמר שלך משתמע מאד שזו בדיוק הייתה צריכה להיות הדרך.
הא ראיה שדרך בנית הסתדרות פועלים יהודית ערבית,הדרך הנכונה,זו שהייתה מובילה את כולנו לדו קיום סוציאליסטי שפוי ומתקדם נזנחה ואילו דרכם הנלוזה של ב"ג וברל היא זו שננקטה (ע"פ מודל "משנתו" היהירה של לנין ,כך לפי דבריך אתה) וראה מה קרה?…הנה כאן באמת ניתן לומר שאין טעם להשחית את הדבור ולפרט את גודל האסון שבא אח"כ והתרחש על ראש כולנו.
ובכלל הגיע הזמן להבין שאין פרות קדושות.
ניגמר העידן של הסוציאליזם המשיחי.דברים משתנים וחיבים להשתנות כל הזמן בהתאם למבחן המציאות בכל פרק זמן נתון.
הסוציאליזם חיב להשתנות (אז מה אם מרקס אמר כך וכך?)
הדמוקרטיה חיבת להשתנות (אז מה אם סוקרטס אמר כך וכך?).
כלומר גם הבנת המהפיכה ק"ו עשייתה חייבות להשתנות.
כלבויניק.
גם מי שנתלה באילן גבוה לאו דוקא צודק ומשכנע מה גם שגרמניה לא היתה בזמן שלנין כתב את המאמר (שאינו בודאי אורים ותומים ואולי להיפך אחרי כל מה שאנחנו יודעים היום) מדינה שיש בה קולוניאליסטים גזענים וילידים.
לבנימין תודה על המאמר.
אני מברך את בנימין לא רק על המאמר , אלא על היותו מגוייס כל חייו לנושא עליו הוא כותב. .
שתי שאלות/הערות לבנימין גונן: 1. האם אכן הקומוניסטים היו בעד גירוש הבריטים רק משום ששאפו לעצמאות או שהפריעה להם הזיקה המערבית? 2. למיטב ידיעתי הפועל העברי דאז, זה שהגיע בעלייה השנייה והשלישית, נתקל בתחרות קשה בעבודה החקלאית מצד הפועל הערבי שהיה יותר טוב ממנו בכושר הגופני, בנכונות לעבוד וגם בשכר העבודה. לכן האיכרים היהודים העדיפו להעסיק ערבים. התופעה הזאת סיכנה את המפעל הציוני שראה אז את כיבוש הארץ (במובן החקלאי של המילה) כחזות הכול והפתרון אז היה להפריד עבודה עברית מעבודה ערבית מצד אחד ולדאוג לסבסוד הפועל העברי ("חלוקה") מטעם ההסתדרות הציונית. אני לא בטוח שזה היה הפתרון היחידי או האופטימלי באותו מועד אבל על כל פנים צריך להבין את הקשר בין הפועל הערבי והעברי על רקע הנסיבות.