קשה לומר שמישהו מאיתנו מחכה לשנת 2011 בכיליון עיניים. הפרשנים וחוזי העתידות למיניהם נוטים לחשוב שעוד נתגעגע לשנת 2010, האפורה ונטולת ההשראה. לחלק הראשון בספרו על מלחמת העולם השנייה, שהיה בעצם שילוב מרתק של ספר היסטוריה ויצירה אוטוביוגרפית, קרא וינסטון צ'רצ'יל בשם "חשרת הסופה", או THE GATHERING STORM באנגלית היפה שלו. האסוציאציה כאן היא בלתי נמנעת: חרף החורף הנאה שעובר על אזורנו רואים כולם עננים כבדים באופק, ולא רק מחרחרי הפחדים הרגילים הם שמהלכים עלינו אימים. הסכנות אמנם רבות מאוד. בחזית החיצונית מנבאים לנו הסלמה עם סוריה, מעגל דמים בגבול הלבנון, מערכה חדשה נגד החמאס בעזה, אולי תוקפנות שלנו באיראן שתסחוף את כולנו לשורה של מלחמות עתירות קורבנות, כאשר רוב רובו של העולם הנאור יאשים את הממסד הישראלי בהתרחשותן.

במישור הדיפלומטי חוזים לנו התערערות נוספת של היחסים עם הממשל האמריקאי, שורה של סנקציות כלכליות נגדנו בשל המשך תנופת הבנייה בשטחים, קעקוע מעמדה של ישראל באירופה, התרחקות הולכת וגוברת גם ממדינות הגוש המזרחי לשעבר, לחץ אזורי על מצרים ועל ירדן לנתק את הקשרים עם ישראל, נפילת הממסד ברשות הפלסטינית ותוהו ובוהו בגדה המערבית. כל התהליכים האלה יביאו לגל חדש של פיגועי התאבדות בערי ישראל ובעיקר בעירנו. התערערות הביטחון הקיומי של אזרחי ישראל והשנאה כלפי זרים בכלל וערבים בפרט, יהפכו לנושא המרכזי בסדר יומה הפנימי של המדינה. כל זה יגביר את האיבה ואת הלחץ על שוחרי שלום וליברלים, שלא לדבר על אנשי שמאל שחותרים להידוק הקשר עם האזרחים הערבים.

ייתכן גם איחוד בין הליכוד לבין "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן, שיביא להתקרנפות רחבת ממדים ב"קדימה". אפילו תהליכי ההתפכחות בחלקים מש"ס לא יוכלו לפצות אותנו על המשבר הגדול בחברה הישראלית.

רואי השחורות חושבים, במידה רבה של צדק, שכל התרחישים האלה לגבי שנת 2011 אינם אלא התחדדות והַבשלה של אירועים שהתחוללו ב-2010. יש בכך היגיון מסוים. היצר העיתונאי שלנו דוחף אותנו להדגיש תאריכים כאילו היסטוריים, ולציין מועדים כמו ראש השנה האזרחית החדשה, כדי לדחוף את כולנו לחשבון נפש קצת מאולץ. אבל התסמונת הזו איננה חד-משמעית. בצד החרדות אנחנו חווים גם התעלות נפש לקראת שנה חדשה, ואולי אפילו מטפחים תקוות ורודות, שסותרות לחלוטין את הניתוח הרציונאלי. מכאן אולי כמויות האלכוהול הגדולות שחלקנו צורכים ב"סילבסטר". הדחף לערפּל קצת את התחזיות שנשענות על נתונים מוצקים, דומה לנטייה של קרובי משפחה להתפלל לשלומם של חולים אנושים, שגזר דינם כבר נחרץ על ידי הרופאים המלומדים. אולי יקרה איזה נס, כך אנחנו אומרים לעצמנו ברגע של מצוקה קיצונית.

לעתים קשה שלא לחשוב אודות גורלם של יהודי פולין, נאמר באוגוסט 1939. רבים מהם היו אנשים נבונים ומשכילים. הם קראו עיתונים, שמעו רדיו, ידעו בדיוק מה קרה לצ'כים ולאוסטרים בשנת 1938 כאשר אדולף היטלר פלש לשטחם. ובכל זאת גם אנשים מבריקים קיוו, ורבים התפללו. זה לא עזר להם במיוחד, והלקח שהפקנו הוא לנסות ללמוד את הנתונים, למנוע את הרעה המתרגשת עלינו ורק אחר כך אולי להתפלל. התפילה במקרה הדתי, או טיפוח אמונות שווא במקרה החילוני, אינם תחליף ללימוד מדוקדק של המציאות ולהיערכות נכונה לקראת הבאות.

לכן ניתן לסכם את שנת 2010 המסתיימת הלילה במשפט פשוט אחד: היא רק המשיכה את שנת 2009 (שהייתה גרועה במיוחד) והניחה את היסוד לשנת 2011. בשנות השבעים נהגו כאן להתווכח על ממשלות ישראל השונות ולנסות להגדיר אותן נכוחה: האם מדובר בממשלת המשך או שמא בממשלת שינוי? היו כאלה שהתיימרו ליצור שינוי גדול, אבל בסופו של דבר התברר שהן פועלות לפי אותם אילוצים, ונוקטות באותה מדיניות. גם 2011 עומדת להיות בעיקר שנת המשך, אם כי טמונים בה מוקשים מסוכנים שעלולים לציין לאו דווקא שינוי, אלא הידרדרות. ב-2010 המשיך בנימין נתניהו לתעתע באומות העולם, עמד בראש קואליציה פונדמנטליסטית אבל ביקש לשכנע את מנהיגי המערב, שהוא מסוגל לחולל תהליך שלום מהפכני. באותה שנה עצמה הוא הפך למזוהה עם הסיסמה הישנה שלנו (של מחנה השלום הישראלי) "שתי מדינות לשני עמים" ואפילו שיחק קצת עם מראית עין של הקפאה. התכסיס השקוף הזה משך לצדו את הפרשנים השטחיים, שתמיד נמשכים לאופציות ריקות מן הסוג הזה, אבל בסופו של דבר רק המאיס אותנו עוד יותר על הקהילה הבינלאומית. חברי הקואליציה שלו עסקו בעיקר בחקיקה אנטי-ערבית, שר החוץ וסגנו קעקעו עד תום את היחסים האסטרטגיים החשובים של ישראל עם תורכיה, האיומים על איראן נמשכו. למזלנו ההתקפה על המתקנים הגרעיניים שם טרם מומשה. ייתכן שהצרה הזאת ממתינה לנו במהלך 2011.

בחזית הפנימית בישרה שנת 2010 על התרוששות מואצת של שכבות הביניים, על הרעה מתמדת של היחסים בין יהודים לערבים, על ניצני התקוממות גזענית של עניים מוסתים נגד הפליטים שחיים איתנו, על התרחבות הפערים בשכר, על יציבות בכלכלה על חשבון החברה, ועל התחלת תסיסה מעמדית שלא בהכרח תביא למפנה שמאלה אלא עלולה ליצור כאן גם תנועה לאומנית-פשיסטית חזקה. אנשי שמאל רבים מבועתים בגין הבחירה הקשה המצפה להם בין תמיכה מהוססת במאבקים בשכונות ובקרב השכירים לבין החשש מלאומנות ניאו-פשיסטית. הפחד דוחף אותנו דווקא לברית עם הבורגנות הליברלית. אנחנו משלמים את מחיר הפקרת ההסתדרות הכללית והפגיעה בעבודה המאורגנת. ועדי עובדים חזקים היו אולי עומדים במאבק נגד לאומנות מתלהמת אבל כיום רוב השכירים חשים מבודדים וחלשים, והזיקה שלהם לתנועת העבודה התערערה לגמרי. המחאה השמאלית מגיעה, כרגיל, מחוגים של אינטלקטואלים וסטודנטים, והקשר החיוני עם פעילים בבת ים או בשכונת התקווה כמעט ונותק.

את סיומה של שנת 2010 חווינו בשריפה הגדולה ביערות הכרמל ובאבל על קורבנותיה. נכון שהיה אלמנט טרגי של מקריות עיוורת והאוטובוס, שהניב את מספר הקורבנות הגדול, מיקד את תשומת הלב הציבורית בפרשה. כל גרמה השריפה להתחדשות הוויכוח הגדול על מוּכנוּת העורף לאסונות גדולים ובעיקר למלחמות דמים קשות. ייתכן מאוד שהדיון הציבורי הער לא יניב מסקנות ישימות, אבל רבים, לא רק לוחמי שלום מנוסים, הבינו שבמצבה הנוכחי של ישראל המדיניות הנבונה ביותר היא למנוע התלקחויות ולא ליזום אותן. הפחד בציבור מתוצאות מלחמה עתידית יכול ליצור שדולה חזקה למען משא ומתן רציני עם שכנינו, כולל הסורים. זוהי הבשורה הטובה היחידה ששנת 2010 מביאה ל-2011.

* התפרסם ב"כל העיר". 31.12.10

Share on Facebook