לקראת ערב חג המולד החל השלג בצפון לונדון לדהות, ובהדרגה הפך לעיסת בוץ צהבהבה-חומה, מכוערת ומסוכנת. בקושי שעיתי לסכנות, או לנוף המרהיב שהחל לאבד את חינו. בשלב הזה כבר הבנתי שלא אוכל לאחות הקרע עם סילביה, חברתי הספרדייה לספסל הלימודים בדרוּרי ליין קולג'.

נפרדתי ממנה ביום שנודע לנו על רצח הנשיא ג'ון קנדי. שנינו היינו מזועזעים, ולכן אולי ניהלנו את השיחה הפוליטית הראשונה והאחרונה שלנו. עד אז הלכנו ביחד לכל מקום, לעתים חיינו צמודים זה לזו שבועות שלמים, ודיברנו בעיקר על קולנוע. הטעם שלה היה די מיושן, ואני כבר התחלתי לנטוש את הוליווד ולהסתובב בבתי קולנוע יותר אוונגרדיים. באוורי-מאן בהמפסטד ובאלקטריק סינמה קלאב ליד פורטובלו רוד כבר הכירו אותי היטב, והייתי באמת צרכן מושבע של סרטים מקובה, ממזרח-גרמניה ומצרפת. סילביה העדיפה לראות סרטים אמריקאיים במרכז העיר, בעיקר בקובנטרי סטריט, בין פיקדילי ללסטר סקוויר.

התפשרנו ללא מאמץ וגילינו חוש הומור עצמי והדדי. הרגשתי שמתחולל בי שינוי הדרגתי, לא בדיוק דרמטי, אבל עמוק ולטווח ארוך. חוש הביקורת התחדד, דווקא על רקע של אושר קיומי גדול ותחושת חירות מוחלטת. הצבא כבר הצטייר כזיכרון מסויט, אבל רחוק, ורישומו בחיי היום-יום שלי היה קלוש. הוא שב אלי בעיקר בחלומות הלילה, ואז כיכב בהם מעין שדר סמוי, ששינן באוזני ששכחתי להשתחרר בבקו"ם ושהמשטרה הצבאית מחפשת אותי בכל מקום. בבוקר התעוררתי לעולם הירוק-אפור של לונדון, בלי האור הבוהק של מחנה בית ליד וסימני הגיר סביב פלוגת הטירונים בחיל הנדסה.

רק פעם אחת נתקלתי בלונדון בבחור שהיה איתי בטירונות והתמוטט ממש לידי, איבד את הכרתו ולא חזר מעולם לפלוגה. היינו ידידים בתקופת הצבא, גם אחרי שעזב את גדוד חה"ן 601 ועבר לשלישות. אבל הוא לא שמח לקראתי כאשר פגשתי אותו בסוויס קוטג'. סיוטי חיל ההנדסה פקדו אותו ביום ובלילה, כך אמר, והוא ברח ללונדון בעיקר כדי להחלים מהם. הפגישה איתי הזכירה לו ימים שרצה לשכוח; כאשר נפגשנו שוב בישיבה של הנהלת של"י במשרד בכיכר דיזינגוף בשנת 1981 הוא נהג בי בקרירות. הפעם הייתי מוכן יותר להתנהלות שלו, והבנתי אותה היטב.

סילביה עזרה לי להבין שאני חי בעולם אחר, ושכללי המשחק השתנו. לא רק הנימוסים הטובים שלה, אלא גם העובדה ששנינו ניהלנו את הרומן הסוער והרגשני בשפה ניטראלית. שפת האם שלה היתה ספרדית; שלי עברית. את השיחות ניהלנו באנגלית, שלא היתה שפת הרגש שלנו. בתחילת נובמבר היא אמרה לי שאבא שלה הזמין אותי למדריד, לחג המולד. זו היתה מחווה יוצאת דופן שכן סילביה סיפרה לי שאביה שונא זרים, ותיעב במיוחד את החבר הקודם שלה, האיטלקי, שאותו הכירה בפריז. הוא הכריח אותה לעזוב את האיטלקי, שחזר לטורינו ונעלם כליל מחייה. סילביה שקעה בדיכאון ממושך, וכאשר שלחו אותה ללמוד אנגלית בלונדון נשבעו הוריה שלא יתערבו עוד בחייה. בעצם קיוויתי שאביה ישנה את דעתו ולא יתעקש על ביקורי בחג המולד. לא קסם לי במיוחד לעזוב את לונדון בתקופת השנה האהובה עלי כל כך, אבל הבטחתי לסילביה לנסוע איתה.

בארוחת הערב, שהיתה כבר מסורת קטנה שלנו, שררה אווירה מאוד מאופקת. לאחר רצח קנדי התקשינו להתנהג כרגיל, וגם שאר הסועדים שמרו על ארשת פנים חתומה. במסעדה הצרפתית הקטנה בבייזווטר שמרו לנו שולחן, אבל רב המלצרים סיפר שרבים מאוד ביטלו את בואם. הוא החליף את השנסונים הצרפתיים במוסיקה קלאסית משמימה במיוחד שאיכשהו הלמה את הנסיבות. סילביה דיברה על קנדי בהתרגשות ותוך כדי שיחה פלטה שבני משפחתה "הופתעו לטובה מהנשיא". הרמתי גבה והיא גילתה שאביה, איש משטרה בדימוס, היה משוכנע שקנדי הליברל "יפלה לרעה את המנהיג שלנו, פרנקו". כולם במשפחה חששו שלחץ אמריקאי יחזיר לשלטון את הרפובליקה ואת "הקומוניסטים הארורים" שהרסו את ספרד במלחמת האזרחים (1939-1936). היא סיפרה שדודה הוצא להורג בידי אנרכיסטים במהלך המלחמה, ושדוֹד אחר שלה נהרג ברוסיה, כאשר שירת לצד הנאצים בחזית הרוסית. גם היא עצמה העריצה את הקאודיליו (המנהיג, "קאודייו", כינוי לפרנקו בספרד הפשיסטית) ובדמעות שלה על קנדי הירוּי בחוצות דאלאס, שריגשו אותי כל כך, נמהלו עתה גם כמה טיפות סמויות של ארס. שנים רבות אחרי אותו ערב נזכרתי בה בזכות סרט מפחיד ומבדר של קוונטין טרנטינו. כבר אז, לפני ההמחשה המזהירה של הבמאי הגדול, דימיתי שהבשר נעלם מפניה היפות של סילביה, ועצמות הגולגולת חרגו החוצה יחד עם עיניה, שהפכו לפתע ריקות וחלולות. האישה שהיתה חלק ממני ברוחה ובגופה הפכה ליישות זרה ועוינת.

הפוליטיקה שלי לא היתה שמאלית כמו היום, אבל החינוך האנטי-פשיסטי שקיבלתי היה חד-משמעי. הורי העריצו את הבריגאדה הבינלאומית שלחמה נגד הפשיסטים בספרד, והם תמיד הזכירו שהמנהיג הפשיסטי בספרד היה בן ברית של אדולף היטלר. את "למי צִלצלו הפעמונים" של ארנסט המינגווי קראתי כבר בכיתה ו', והמסר האנטי-פשיסטי שם היה צלול כבדולח. סילביה החמודה, הסקסית, האישה הצעירה, שהתגברה כבר מזמן על כבלי החינוך הקתולי והפוריטאני והובילה אותי לעולמות חדשים וקסומים, התגלתה כפשיסטית קיצונית, ואף התפארה שאביה נטל חלק ב"טיהורים" אחרי המלחמה. ידעתי היטב שהטיהורים האלה אינם אלא שם צופן לרצח המוני, ולהוצאה להורג של עשרות אלפי דמוקרטים בלי משפט הוגן. כאשר התעשתי קצת הטחתי את הדברים בפניה. בתוך שניות הבנתי, שלא תהיה דרך חזרה. הפוליטיקה חדרה לעולמי הרגשי בפעם הראשונה אבל לא האחרונה. סילביה קמה מהשולחן הפינתי שלנו, שהפך מזה חודשים לחלקת אלוהים הקטנה, המשותפת, והלכה. היא התעכבה רק לשנייה, הניחה יד עדינה ורועדת על כתפי, ונעלמה לתוך הלילה החשוך של סוף נובמבר.

את דצמבר הקפוא כבר עברתי בגפי. כרגיל בעיצומם של משברים רגשיים בא הכדורגל לעזרתי. משחקי חג המולד היו נדיבים במיוחד. ב"בוקסינג דיי" ראיתי 21 שערים בליגה הבכירה ביום אחד, עשרה באפטון פארק ואחד-עשר בפולהאם, אבל כאשר שוטטתי לי כדרכי במרכז לונדון עיני המשיכו לתור אחרי סילביה. זה היה חסר טעם; היא נסעה למדריד. אחרי חג המולד קצת נשברתי והלכתי לראות את דירתה במערב-המפסטד. בחלונות עדיין ניצבו עצי האשוח מקושטים בנורות צבעוניות, ושכנתה של סילביה, צעירה מאיטליה, אמרה לי שהיא לא תשוב עוד ללונדון. "אביה מצא לה משרה טובה במדריד", כך אמרה, "היא כתבה לי שכולם במשפחה חוששים שהיא תעבור עוד משבר רגשי חמור".

לא ראיתי ולא שמעתי ממנה עוד.

ביום האחרון לשנת 1963 הלכתי לפאב סואן ורעשני בלסטר סקוויר, ואת הדקות האחרונות שלו העברתי בקומה השנייה באוטובוס 13. ישבתי בקדמת האוטובוס ועישנתי בנחת. זה היה מותר בהחלט אז ובכל זאת האציל עלי גם  עונג שאין שני לו. לאורות הצבעוניים שקישטו את ריג'נט ואת אוקספורד סטריט היה עכשיו גוון של פרידה ודעיכה. מלנכוליות עירונית יפה, שבה משתקפים האורות בשלוליות הגשם שירד ללא הרף, ושהיתה עצובה ומתוקה גם יחד. ליד הפנייה ימינה לכיוון בייקר סטריט עצר האוטובוס לרגע, וברחוב התנשקו מאות בני אדם וקיבלו בתקווה את שנת 1964. בחדרי הקר לא מצאתי ניחומים. אבל חשבתי על השנה המצפה לי, על יום הולדתי ה-23 במאי, וגם על כמה נערות מהכיתה בדרוּרי-ליין, שההבטחה הגלומה בהן איננה מהולה בכתם רעיוני כה בוטה. כך נרדמתי לי בנחת לתוך שנת 1964, שקיימה את רוב ציפיותיי.

Share on Facebook