מסיכומי השנה בכלכלה העולמית יצאה 2010 כשנה שלווה יחסית. מן המסר העיקרי שקיבלנו אפשר ללמוד שאמנם התאוששנו מן המשבר אך נשארנו מודאגים וחסרי ביטחון. חורים שחורים של אי ודאות מלווים את ההתאוששות הכלכלית ואת שוקי ההון. הפנים הידידותיות שהשווקים גילו בשנה החולפת למשקיעים אינן משכיחות מאתנו את הבועות המתהוות בארץ, את משבר החובות באירופה או את הגירעון האמריקאי. חסידי הכלכלה החופשית מברכים את 2010 כשנה שבה הוכח לנו (הסוציאליסטים או הסוציאל-דמוקרטים) שהקפיטליזם, בגמישותו הידועה, חוזר לעצמו כשהוא מלגלג על ההספדים המנומקים שחיברנו עליו, וכי המשבר הכלכלי העולמי לא פירק את השיטה הקפיטליסטית עצמה, כפי שחזינו.

הכלכלן חתן פרס נובל, פול קרוגמן, שואל במאמר שפירסם לקראת סוף השנה בבלוג שלו, איך ניתן להסביר את הפרדוכס המכונה "נצחון הזומבים". חסידי השוק החופשי, כותב קרוגמן, טעו כמעט בקשר לכול, וחרף זאת הם שולטים עתה בזירה הפוליטית אף יותר מבעבר. תשובה חלקית הוא מוצא בעובדה שמנהיגים שהיו צריכים להשמיד רעיונות זומבי (הנולדים באסכולה הניאו-שמרנית) ניסו במקום זאת להתפשר אתם. בראש המתפשרים עומד הנשיא ברק אובמה שלאחר כשלון הדמוקרטים בבחירות אמצע הקדנציה. אולם בידיעה על התפשרותו של פוליטיקאי ליברלי אמריקאי, השואף להיבחר לתקופת נשיאות שניה ב-2012, על הקלות במס גם לבעלי ההון, אין חידוש מעניין. הרבה יותר מרתק לעקוב אחר תהליך ההתפשרות המתרחש בימים האלה במבצר הסוציאליסטי האחרון שנותר לאחר קריסת ברית המועצות: קובה. מנהיגי קובה מדברים על עדכון המודל הכלכלי הקובני; השכנים בוושינגטון מייחלים ל "פרסטרויקה" שתיגמר בנפילת המשטר, ואפשר רק לנחש מה עובר כיום על העם הקובני.

באוגוסט 2010 הודיע נשיא קובה, ראול קסטרו, על החלטת המועצה הלאומית להרחיב את מגזר העסקים הפרטיים הקטנים ולאפשר למשקיעי חוץ לרכוש בקובה נכסי נדל"ן. ראול ציין שקובה אינה יכולה להאשים את המצור האמריקאי בכל תחלואי כלכלתה והוסיף, שאמנם השיטה הסוציאליסטית הינה "בלתי ניתנת לשינוי", אך "יש לסיים אחת ולתמיד את התפיסה כי קובה היא המדינה היחידה בעולם שבה אתה יכול לחיות בלי לעבוד". הוא הדגיש כי הישרדותה של המהפכה, המספקת לאזרחי המדינה חינוך ובריאות חינם ודיור מסובסד, מותנית בהצלחת הרפורמה. הנה כי כן, גם בקובה שומעים העובדים מפי מנהיגם שהם נדרשים לשאת באחריות על רווחתם הכלכלית, ומבינים כי הוכרז על מותו של חלום המהפכה על חברה חדשה ושוויונית שאינה מונעת בכוח הכסף.

כחמישה מליון עובדים (מכלל 11.2 מליון התושבים) מועסקים באופן רשמי בקובה. כ-85 אחוז הינם עובדי מדינה בענפי השירותים החברתיים, בשכר חודשי של כ-25 דולר. רק כ-143 אלף (2.3 אחוזים) מכלל העובדים מוצאים את פרנסתם בעסקים מורשים קטנים כגון, מספרות, מוניות ומסעדות משפחתיות, שזיקתם לתעשיית התיירות ברורה. ענף התיירות הוא מנוע הצמיחה העיקרי של קובה המצפה ל-2.7 מיליון תיירים בשנה הבאה. מאז 2006, עת מונה לנשיא המדינה עקב מחלת אחיו פידל, ניסה ראול להנהיג רפורמות לשיקום הכלכלה, אך הן לא הביאו לשינוי המיוחל. במחצית האחרונה של 2010 צנח ייצוא המזון ב-7.5 אחוזים, וגם ענפי הייצוא העיקריים האחרים של קובה ובהם מוצרים ביוטכנולוגיים, סוכר, ניקל, טבק, פירות ים וקפה נפגעו קשות. יבול הקפה מספיק עתה בקושי לצריכה המקומית. בקובה מאשימים את החרם האמריקאי, את פגעי הטבע ואת המשבר הכלכלי. מבקרי הסוציאליזם מאשימים את התכנון הריכוזי ואת הקואופרטיבים הממשלתיים.

בספטמבר האחרון האריך הנשיא אובמה את החרם הכלכלי על קובה, המתקרב לשנתו ה-50, בשנה נוספת. יחד עם זאת הוסרו מגבלות אחדות והותרו ביקורים של קרובי משפחה אמריקאים בקובה והעברת כסף למשפחות. שני הצדדים מנהלים כיום שיחות ישירות בנושאי הגירה והעברת דואר. מאז 2000, ובמיוחד לאחר שהוריקן פגע ב-2001 ביכולת המדינה לייצור מזון, נעשתה ארה"ב, חרף המצור, ספקית המזון העיקרית של קובה. בין השנים 1998 ל-2008 נפגעה קובה מסדרה של הוריקנים שגרמו להפסדים של למעלה מ-20.5 מיליארד דולר. בין הוריקן אחד למשנהו פגעה בקובה גם בצורת שנמשכה שנתיים (מ-2003 עד 2005). נזקיה הסתכמו ב-1.35 מיליארד דולר. כשהמשבר הכלכלי העולמי פגע בתיירות ובמחירי הסחורות לייצוא, התקשתה קובה לשלם עבור המזון האמריקאי המיובא, וב-2009 היא פנתה לווייטנאם בבקשה לקנות ממנה מזון במחיר מוזל ובאשראי נדיב. גם הייבוא ממדינות ידידותיות כמו ונצואלה, סין וספרד הצטמצם ביותר. ראול קסטרו ניסה להתמודד עם הנפילה בייבוא המזון על ידי עידוד הייצור המקומי והעביר שטחים חקלאיים לידי חקלאים זעירים, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

ה- Apertura, פתיחת המשק ליוזמה הפרטית, כוללת מהלך דרמטי ללא תקדים של פיטורי מיליון עובדי מדינה במטרה להפנותם למגזר העסקי המתפתח. הפעימה הראשונה – פיטורי חצי מיליון עובדים ועובדות – צפויה לקרות במארס הקרוב. לראשונה מאז המהפכה ב-1959 יורשו עוסקים עצמאיים להעסיק עובדים, לפתוח חשבונות בנק עסקיים, לקבל אשראי ולגשת למכרזים מטעם המדינה. לאמיתו של דבר, חלקם הגדול של העסקים המועמדים לקבלת מעמד חוקי כבר פועלים בשוק השחור זה שנים רבות. ואמנם, אחת ממטרות הרפורמה היא חיסולו של השוק השחור בתקווה למלא את קופת המדינה המרוקנת בכספי המסים שייגבו מבעלי העסקים. אזרחים קובנים שנשאלו לדעתם על ידי כתבים זרים בהוואנה העירו בציניות שהפסד שכר של 20 או 25 דולר בחודש לא יכניס לדיכאון מתמשך עובדי מדינה צעירים שייאבדו את משרותיהם. הבעיה היא שהתוכנית מתאכזרת לעובדים ועובדות מבוגרים ואינה כוללת הכשרה מקצועית למפוטרים שהיו כל ימיהם שכירים ואין להם גישה להפעלת עסק משלהם. לא ברור אפוא איך מצפים מן התוכנית להצליח. יחד עם זאת אי אפשר להפריז בחשיבותה של הליברליזציה הכלכלית הזאת שכבר עתה יש מי שמכנים אותה – "המהפכה השניה".

אין זו הפעם הראשונה שקובה מכריזה על רפורמה כלכלית. ניסיון קודם לרפורמה צנועה בהרבה נעשה בסוף שנות התשעים במטרה להתגבר על קריסת השוק הסובייטי, שהיה יעד מרכזי לייצוא התוצרת הקובנית. חברות ייצוא וייבוא שוחררו ממגבלות ביורוקרטיות מסויימות והוקמו כמה אזורי סחר חופשי. אולם לאחר שפידל השמיע ביקורת על הופעתם של "עשירים חדשים" בעקבות הליברליזציה, היא בוטלה באופן שמזכיר את סופו של ניסוי בלתי מוצלח. נראה שהפעם פידל מנסה לתמוך באחיו כנגד ותיקי המפלגה הקומוניסטית המתנגדים עקרונית ליוזמה הפרטית וביורוקרטים החוששים למשרותיהם. בספטמבר הוא העניק ראיון מיוחד לעיתונאי היהודי אמריקאי ג'פרי גולדברג הכותב במגזין האטלנטיק. אנחנו אמורים להכיר את גולדברג, שהיה בעברו פרו-ישראלי נלהב, בעקבות שני מאמרים מרתקים ומעוררי מחשבה שהוא פירסם לאחרונה על ישראל של היום. האחד עוסק באובססיה הישראלית כלפי תוכנית הגרעין האיראנית וחוזה מלחמה איומה בשנה הקרובה, והאחר מטיל ספק עמוק בדימוי הדמוקרטי שישראל השכילה לעצב לעצמה (עד כה) חרף הכיבוש.

גולדברג שוחח ארוכות עם קסטרו ושמע ממנו במהלך ארוחת צהריים נינוחה דברים שנאמרו כמו בהסח הדעת על כך, שהמודל הקובני "אינו עובד יותר אפילו עבורנו". זמן קצר לאחר מכן, בהופעה לפני סטודנטים באוניברסיטת הוואנה, טען פידל שכוונתו היתה הפוכה לחלוטין. אך קשה להאמין שמנהיג חכם ומנוסה בתקשורת כמוהו יאמר לעיתונאי אמריקאי, שנבחר להעביר מסרים מרגיעים למשקיעי חוץ, דברים "שהוצאו מהקשרם". הבדיחה היא, גולדברג מסכם, שמשקיעים אמריקאים לא יוכלו לרכוש נכסים בקובה לא בגלל המדיניות הקובנית, אלא בשל החרם האמריקאי.

מסקרן לדעת כמה זמן יחזיק מעתה החרם מעמד, כאשר לנוכח עיניהם הכלות של בעלי הון אמריקאים ישתלטו משקיעים אירופים ודרום אמריקאים על בתי המלון המושכים ביותר שעל חופי קובה הקסומים. אפשר להניח כי בקרוב נשמע על התפשרות אמריקאית נוספת, והפעם – לטובת קובה.

Share on Facebook