לפני כשבע שנים כתבתי כאן טור מחמיא מאוד אודות הנשיא משה קצב. הוא פגש אז אישים ערבים ופלסטינים בהלוויית האפיפיור ברומא, ונמוכי המצח בתקשורת תקפו אותו על כך. הנשיא טילפן לביתי להודות לי, וראיתי בכך מחווה מפתיעה מאוד. אבל בשנים האחרונות נאלצתי להפנים את העובדות העצובות והשבוע כבר התייחסנו למפלה המוּסרית הנוראה שלו כדבר מובן מאליו.

השבר גדול, ואליו נוספה גם הבושה על הכבוד הגדול שהענקנו לאיש כזה. מזה שנות דור כבר הסכנו למשבר המוסרי שמלווה כצל את ההידרדרות הפוליטית והחברתית, וכבר קשה להפתיע אותנו. כאשר מתנהל ויכוח על הפטריוטיזם שלנו, אנשי השמאל, אני נוהג לומר שאין לנו מתחרים בנושא הזה. הביקורת הקשה שלנו על התנהלות הממסד מעידה בעיקר על שייכות עמוקה לחברה הישראלית.

המאבק שלנו על דמותה של החברה, על צביונה של המדינה ועל התדמית של כולנו כבני אדם לא נועד רק להציל אותנו באורח אישי. את נושא הפרט כערך עליון אנחנו משאירים לידידינו הליברלים. עבורנו יש משמעות רבה גם לקולקטיב, לחברה, ולסוגיית השוויון בין בני אדם. לכן קשה לי לקבל את העליהום על קצב מצד אנשים, כמו הצוות של יום שישי בערוץ 2, שבשנים האחרונות הגנו על פושעי מלחמה שהמיטו עלינו חרפת עולם. את הביקורת של קצב יש למתוח בידיים נקיות, ולתומכי הכיבוש ולמאתרגי אריאל שרון ואהוד אולמרט אין זכות לפתוח את הפה. כאשר רמטכ"ל לשעבר בצה"ל הצהיר שמעולם לא חש דבר כאשר הטיל פצצות קטלניות שפגעו גם באזרחים ובילדים, אפשרתם לו להמשיך בשלו באין מַכלים. אז מאיפה שאבתם את תעצומות הנפש לעלות על בריקאדות בנושא נוח ומקובל על הכול? קצב הוא אנס מורשע וסידרתי והבוז כלפיו הוא כללי. אבל צריך לאזור אומץ כדי לתקוף מטרות יותר קשות, שנהנות מהאהדה בציבור ובכלי התקשורת.

פגשתי השבוע מכר ותיק במרכז העיר. הוא מכר כל כך ותיק, שכבר לא נעים לי לשאול לשמו. בלבי אני קורא לו "השבשֶבֶת", כי באמצעות הערותיו ותובנותיו ניתן לנחש את כיוון הרוח ואת המגמות בדעת הקהל שלנו יותר מאשר בסקרים של מינה צמח. כאשר הודיעני האיש שהוא יצביע ד"ש בשנת 1977 אחרי שתמיד תמך במפא"י וביורשתה מפלגת העבודה, חשבתי בלבי שגורלו של שמעון פרס נחרץ. מפיו למדתי בדיוק מה יקרה בבחירות של שנת 1988 ושוב בשנת 1992, וכשאמר לי לפני שנים רבות שמשה דיין ורשימתו העצמאית ינחלו כישלון חרוץ, הבנתי שכל התחזיות על 15 מנדטים ל"גיבור ישראל" המושחת הן כוזבות. אבל בשנים האחרונות לא זכיתי לתחזיות מפורטות מהשבשֶבֶת. האיש הבין, בדיוק כמוני, שאין הבדל גדול בין המפלגות המובילות, ושזה בכלל לא חשוב אם קדימה או הליכוד ירכיבו ממשלה. קיימת ניידות קולות במרכז ויציבות רבה בהצבעה המסורתית, הדתית והחרדית. לכן "הפוליטיקה" מעניינת רק את מקורבי האישים שמנהיגים את המפלגות, ואת אלה שמצפים מהם לטובות הנאה בצורת מינויים פוליטיים או הטבות מפליגות במסגרת מערכת יחסי הון-שלטון. השבשֶבֶת מדבר בשנים האחרונות בעיקר על מוסר ועל שחיתות בצמרת, ופחות על אידיאולוגיה ואפילו על חלוקת העוצמה. "הגנבים והנהנתנים הורסים את ישראל", כך אמר לי, "אני יודע שאצלך חשובה רק התייחסות לנושאי השלום והשוויון הכלכלי-חברתי, אבל איש מהפוליטיקאים המתחרים על השלטון לא יעשה שום דבר מרחיק לכת בנושאים האלה. יש אילוצים חיצוניים ואילוצים פנימיים, תעשה בעצמך את החשבון ואת השקלול ותבין, ששום דבר לא ישתנה כתוצאה מבחירות כלליות לכנסת".

לא אהבתי כל כך את ההערה הזאת. אנשי שמאל תמיד התייחסו לשחיתות המידות כאל תופעה כמעט טבעית בפוליטיקה, וחשבו שהיא שולית מעצם הגדרתה. אבל בינתיים למדנו לא מעט מהתמוטטותן של מפלגות חזקות במערב (כמו הנוצרים-דמוקרטים באיטליה) וממצוקתן הכרונית של מדינות רבות באפריקה, ונוכחנו לדעת שהשחיתות יכולה להתפשט כמו סרטן ממאיר ולכלות אותנו, אחרי שהמערכת החיסונית שלנו תיפגע אנושות. בישראל הסתבכו קשות בפלילים מנהיגים בכירים כמו הנשיא, ראש הממשלה, שר האוצר ואנשי ציבור רבים אחרים. לא נוכל להעלים עין ולנסות לאתר בהם היבטים נוחים לנו בנושא השלום.

השבוע נראה השבשֶבֶת קודר מתמיד. בריאותו איננה תקינה עוד, הילוכו כבד ולאחרונה הבחנתי גם בצליעה קלה, כתוצאה מטיפולים קשים שעבר. אבל הוא טען שכל זה לא מטריד אותו. ההשפעה של הרשעת נשיא המדינה לשעבר בנושא כה מגונה יכולה להביא להשחתה נוראית, כך טען. לכן קיווה כל העת שבית המשפט יזכה איכשהו את קצב. לדעתי, הוא לא נימק את טיעוניו בצורה משכנעת. הבושה קיימת, הדכדוך מובן גם לי, אבל גם גורם ההרתעה הוא חשוב. ברור שאנשים יחששו עתה להתנהג בצורה אלימה כלפי נשים, שהמושגים השתנו ושנורמות חדשות משתרשות כיום בחברה. אמנם השאלות לגבי המשפט ההוגן שקצב היה אמור לקבל אינן קלות כלל ועיקר. יש להניח שדעתם של בכירים באליטות הישראליות בכל התחומים (עוד במהלך הדיון על עסקת הטיעון עם קצב) השפיעה מאוד על השופטים, שהם חלק בלתי נפרד מהחברה ומהתרבות שלנו. גם דעת הקהל בכללותה חרצה דין, ולא בפעם הראשונה. הזהירות שנהגו בעבר בנושאי "סוּבּ-יודיצה", נעלמה לגמרי מההתנהלות התקשורתית והציבורית בנושא קצב. ייתכן שהמערכת המשפטית תצטרך לאכוף מחדש נורמות המאפשרות לכל נאשם לזכות במשפט הוגן, בלי מורא ובלי משוא פנים.

בכל הנוגע לתדמיתה של ישראל בעולם אין לשבשבת שום סיבה לחשוש. מאז חריצת הדין קראתי עיתונים ואתרים מארצות רבות בעולם, והתרשמתי שישראל דווקא הרוויחה ממשפט קצב. רבים בעולם טענו שפרשת קצב היא מבישה ומעטה חרפה על מוסד הנשיאות בישראל, אבל בעת ובעונה אחת הם גם התרשמו מהטיפול של המערכת המשפטית באונס ובהשלכותיו המוסריות והחוקיות. השוויון בפני החוק, מעמד האישה, והדגש שהוא קיבל לא רק בבתי המשפט אלא גם במשטרה ובפרקליטות, הרשימו את דעת הקהל העולמית. לעתים נדמה לי שישראל קיבלה מחמאות מעבר למה שמגיע לה כמדינה כובשת ומפרה שיטתית של זכויות האדם, אבל יש בפסק הדין ובהתנהלות המשפטית מסביבו גם אלמנט מובהק של היטהרות, שלא נעלם מעיניהם של מבקרים בעולם.

אני רק מצר על הישראלים הרבים מעיירות הפיתוח ומהשכונות, שהאמינו בקצב וראו בו מייצג מוכשר שלהם שהגיע לגדולה. מעשיו אינם מטילים עליהם צל כלשהו, והאכזבה מקצב לא מונעת מאיתנו להאמין בעתידם.

* התפרסם ב"כל העיר".

Share on Facebook