השבוע קראתי בהנאה גדולה טור מעולה של אמנון דנקנר ב”מעריב”. בעצם, דנקנר מודה שאנחנו (השמאל הרדיקלי) צדקנו בניתוח המציאות וגם בהצעות לתיקונה אבל מתקשה מאוד להשתחרר מטינתו הרגשית כלפינו. לכן הוא רוקח במאמץ גדול מעין סינתזה מאולצת, שבה הוא מנסה להסביר שהשמאל אמנם צודק, אבל יש שנאה כלפיו בציבור ולכן טיעוניו אינם אפקטיביים.
אחרי שפטר אותנו כבלתי רלבנטיים, מתרכז דנקנר בתיאור מוצלח של הציבור והקונסנזוס, שגורמים לו להתבייש בזהותו כישראלי. הוא סומך על כך שרוב קוראיו לא יבינו את הסתירה המשוועת בדבריו. אבל היא קיימת, דנקנר. אם ההתקוממות נגד הקונסנזוס גורמת לכך שהציבור ישנא את המורדים בו, ואם גם אתה מתקומם נגדו, אז מה מחסן אותך בפני האיבה והמשבצת של "חוסר רלבנטיות"? שום דבר, בעצם, ואתה יודע זאת היטב. מי שלא מסכים לסתימת הפיות לאנשי השמאל, ליחס הגזעני לאזרחי הערבים ולכיבוש, נחשב בעיני רוב הציבור לשמאלן מסוכן. את תמשיך לומר את האמת שלך, יקטלגו אותך כרדיקל מסוכן גם בעל כורחך; אם תחזור להיות בן-דרור ימיני לעניים כפי שהיית בעשור האחרון, אז תיאלץ להתבייש לא רק ב"ציבור", אלא גם בעצמך.
מדבריו של דנקנר אני יכול להסיק, שגם הוא רואה את ש"ס, בהנהגת שר הפנים אלי ישי, כחלק מוביל בקונסנזוס שגורם לו להתבייש בישראליותו. זהו אולי המכנה המשותף בינינו. כאשר הגן דנקנר על אריה דרעי הבעתי גם אני דעה דומה, מבלי להצטרף לחלק מנימוקיו האנטי-ליברליים. דרעי היה אולי מושחת, ששילם את חובו לחברה וריצה גם את תקופת הקלון. אבל היו בו גם היבטים מרעננים ואפילו מושכי לב. הוא היה חכם, זהיר, והאמין בדוקטרינה של הרב אליעזר שך, שאליה חבר אז גם הרב עובדיה יוסף, שאסור להתגרות בגויים. העמדה הזאת קרצה לנון-קונפורמיסטים טבעיים כמו דנקנר ואולי גם כמוני.
הרב יוסף לא חינך את תלמידיו לעמדה אוהדת כלפי הצד השני בסכסוך, וגם בעידן שיא יוניותו (הוא הוקיע אז את אריאל שרון כ"איש דמים") הוא חיבר מזמורי שנאה לערבים. אבל בגישה המינימליסטית בנושאי השטחים הייתה טמונה תקווה גדולה לציבור היוני. כאשר היה חבר בממשלה דרעי תמיד תמך בהצעות מתונות, וניסה "לקרר" רעיונות מתלהמים. לכל מי שדואג באמת לגורלנו כאן, גישה כזו היא נכס רעיוני ופליטי גדול. כיוון שאפילו ראש המוסד היוצא, מאיר דגן, חזר השבוע על אזהרותינו נגד המזימה המטורפת לתקוף את איראן, הצורך באדם כמו דרעי במקום ישי הוא אקוּטי. אבל בינתיים מדובר בחלומות חסרי תוחלת. ישי יצטרף בהתלהבות לכל יוזמה שמתפרשת אצלו כעמדה "נגד הגויים". כיוון שגם הרמזים של דגן מובילים אל ראש הממשלה בנימין נתניהו ואל שר הביטחון אהוד ברק כאישים שלא מרפים משאיפתם לתקוף את איראן, יש אפילו לאופטימיסטים המושבעים שבינינו סיבה אמיתית לדאגה חמורה.
כפי שכבר כתבתי כאן לאחרונה, אני חושש שעם כניסתו מחדש של דרעי לזירה הפוליטית, הוא ייאלץ להתפשר עם דעת הקהל בקרב הציבור המזרחי-מסורתי, ויקצין את עמדותיו המדיניות. באווירה השוררת כיום בישראל, יתקשה מאוד איש זהיר מטבעו ומכורח המסורת הפוליטית שבה צמח, להילחם בנצים בש"ס בשם המסורת הליטאית הישנה, שגם מייצגיה בכנסת כבר זנחו אותה מזה זמן רב. למצער דרעי לא יהיה לעולם כהניסט כמו אלי ישי, וכן יציל אולי חלק חשוב מהמזרחים מצלו הכבד של מאיר כהנא, מפיץ חיידק הגזענות בקרב הציבור החרדי. המורשת הכהניסטית של ישי ואנשיו בסיעת ש"ס בכנסת, גורמת לו להעדיף את הפרימט הלאומני על פני השקפת העולם החרדית המובהקת. לכן הוא משתף פעולה עם אוכלי הטריפות של אביגדור ליברמן, ומשלם מס שפתיים למאבק על אופי יהדותם של העולים מרוסיה. ישי מנהל מלחמת חורמה נגד "זרים" מכל הסוגים, אבל מוכן לשתף פעלה עם ליברמן על בסיס המכנה המשותף שביניהם: השנאה לאזרחים הערבים בפרט ולזרים בכלל.
אם דנקנר חזר בתשובה גם כדי להילחם בישי, אני מוכן לשכוח הכול ולחבור אליו במאבק הזה. עם זאת, מוּטב להבהיר ולחדד את הנימוקים בנושא כה רגיש: ישי טוען ש"השמאלנים" שונאים אותו כיוון שהוא חרדי, מזרחי וימני. כדאי לפרק את ההצהרה המסוכנת והמסיתה הזו לגורמים, ולהסביר את היחס לישי באורח שכלתני ומסודר, דבר דבור על אופניו:
אנשים כמונו המטפחים השקפה שמאלית אמיתית, כלומר אינטרנציונליסטית וסוציאליסטית, אינם פוסלים פוליטיקאי בגלל חרדיותו שלא לדבר על השתייכותו העדתית. אנחנו רואים בחרדים חלק חשוב באוכלוסייה הישראלית ותומכים בדרישות הכלכליות הלגיטימיות שלהם, כיוון שהם חלק מהציבור העני במדינה. זוהי עמדה עקרונית. במציאות הפוליטית הקיימת היום קשה להתמיד בה, בשל חדירת הלאומנות ליהדות החרדית, ומחמת האנוכיות הסקטוריאלית של רבים ממנהיגיה. אבל עצם ההשתייכות ליהדות החרדית היא לגיטימית, ואנחנו שופטים מנהיגים חרדים לפי העמדות והמעשים שלהם, לא בשל הלבוש או הזקן.
אשר למזרחיות, ברור שישי מסית נגד החילונים כדי להסיט את תשומת הלב ממעשיו וממחדליו. המזרחים הם חלק חשוב מאוד מהחברה הישראלית, ומי שמבקש לדאוג לאינטרסים שלהם חייב לחשוב על מערכת הבריאות, מערכת החינוך ותוכניות השיכון. ישי חבר מזה שנים רבות לממשלות ימניות גם מבחינה חברתית-כלכלית, וההנהגה הכלכלית בממשלה הנוכחית נתונה בידיים ניאו-ליברליות, שדואגות להון הגדול מתוך אידיאולוגיה ולא רק אינרציה שלטונית. ישי אינו עושה דבר כדי לחסום את המגמות האלה. לכן זעקתו נגד האוצר בפרשת השריפה בכרמל היא מזויפת. מדיניות של הטבות להון והורדת מסים על חשבון ההקצאות לשירותים חיוניים, כולל שירותי הצלה, היא אורגנית בממשלה כזו. ישי זועם בצדק על כך שכל הזעם מופנה כלפיו; כל הממשלה אחראית על ההזנחה. אבל הוא שותף לא רק למחדל הנקודתי הכרוך בכבאות אלא גם לממשלה המאפשרת זאת, וכתמורה הוא מקבל אתנן של הקצבות לישיבות שלו. השטרסלרים שתומכים באורח עקבי בניאו-ליברליזם מתנפלים על ישי בידיים לא נקיות; אבל הביקורת בשמאל נגדו מבוססת על השקפת עולם חברתית, שישי איננו שותף לה חרף מס השפתיים בכל הנוגע ל"עניים".
לכן היחס שלנו לישי הוא לא בגין חרדיותו ומזרחיותו, אלא למרות כל אלה. ישי הוא איש ימין קיצוני מאוד, אנטי-ערבי ושונא זרים. הוא רחוק מלהיות לוחם לזכויות המזרחים. הביקורת הזאת נשמעת לאחרונה גם מתוך ש"ס, וזהו מקור זעיר, אבל חשוב, לתקווה.
* התפרסם ב"כל העיר".
בן-דרור ימיני הוא לא יותר מטומי לפיד לעניים.וטומי לפיד עם כל הביקורת עליו היה לפחות אדם חכם.
עכשיו אנני מבין דבר:
האם האתנחתא הקומית נמצאת באמירה ש"טומי לפיד היה לפחות אדם חכם"?…משום שאני זוכר בולי כוחן וזחוח מלא שביעות רצון עצמית,צדקתן ודעתן שתמיד הגיע גם למסקנות הלא נכונות וגם לעשיה השגויה.
אלי ישי אף פעם לא הרשים אותי וכן, הוא מתלהם וקיצוני, אבל זה לא משנה את העובדה שמטרתם היחידה של הפלסטינים היא השמדת ישראל. תקיפה של אירן תביא עלינו אסון, אבל אין ספק שאירן תנסה להשמיד את ישראל באמצעות פצצה גרעינית, אם חלילה תשיג אותה. אני קורא את הטור שלך כבר 20 שנה ומאוד נהנה משנינותך וניתוחיך, אף על פי שאיני מסכים עם דעותיך, אבל מעולם לא הבנתי למה אתה בוחר להתעלם מהרטוריקה הרצחנית והמטורפת של הפלסטינים והאירנים.
האתנחתא הקומית היא בן-דרור ימיני עצמו.