יש לפעילי סולידריות (שייח ג'ראח) סיבות רבות לסכם שנה וחצי של פעילות בסיפוק ובגאווה. סולידריות הצעידה את תנועת המחאה נגד הכיבוש צעדים משמעותיים קדימה. במהלך השנה חזרה התנועה על ההצלחה במאבקה נגד ההתנחלות בשייח ג'ראח גם בשכונות ואזורים נוספים בירושלים המזרחית, תוך כדי שיתוף פעולה מרשים עם פעילים פלסטיניים מקומיים נוספים.
סולידריות אף החלה לפעול מחוץ לירושלים במקומות כמו לוד וטייבה, תוך כדי קידום אחדות פעולה עם חוגים ערבים מקומיים. לאחרונה ארגנה התנועה שלושה תאי סטודנטים, כרגע בראשית דרכם. אך ההישג החשוב ביותר הוא התשתית הרעיונית של התנועה כלומר, הדרישה לאחדות יהודית-ערבית הלכה למעשה. הודות לפעילי סולידריות אפשר לקבוע שתנועת המחאה עלתה מדרגה, בכך שנפטרה מהצורך להצטדק ולהצטלב בפני הקונצנזוס הרווח בחברה הישראלית. תכונה זו היא הנשק הסודי והיסוד להמשך המאבק הרעיוני והמעשי ברחוב ובתודעה.
יחד עם זאת יש כמה נקודות במסמך החשוב הזה הראויות לדיון.
העניין הבעייתי ביותר הוא הטיפול בסוגיה הקשה והמורכבת: שאלת יחסה של סולידריות אל כלל השמאל, על הישגיו וכישלונותיו. כאמור, יש לסולידריות זכות מלאה להתגאות בהישגיה, אך אין בכך כדי להפחית מערכם של גורמים ותיקים וחשובים בשמאל. בנוסף, אין זה ראוי להתעלם מגופים חדשים וקטנים יותר המתארגנים על יסוד פרוגרמה רדיקלית, כפי שנעשה בסיכום השנה של התנועה. כמו כן, הכרחי להכיר במעמד של חד"ש וגורמים נוספים בעלי תמיכה נרחבת באוכלוסיה הערבית-ישראלית. הניסוחים של סולידריות רומזים שהיא שואפת להיות הארגון המוביל והמרכזי בשמאל, תוך שהיא מדגישה שהיא באה כדי למלא חלל ריק.
בהקשר זה אין ברירה אלא להזכיר את השמועות הסובבות סביב סולידריות, כאילו התנועה או חלק ממנה שוקלים השתלבות בפוליטיקה אלקטוראלית. רשמתי לעצמי את ההכחשות של חברים מרכזיים בתנועה שמדובר בשמועות שווא ובעורבא פרח, אך תהיה זו תמימות להתעלם מכך שיתכן שיש כאלה החולמים על הפיכת ההצלחה של סולידריות למניות אלקטוראליות בקלפי. בנושא זה רצויה מילה ברורה מצד התנועה שאין לה, ולא יהיה לה, עניין בפוליטיקה ממסדית אלקטוראלית. כלומר, שסולידריות אינה מתכוונת לרוץ לכנסת. קיימת סכנה של אשליות פרלמנטריות, ויש חשש שהאשליות הללו עלולות להופיע אצל חלק מהפעילים של שייח ג'ראח, כולם בעלי כוונות טובות.
סוגיה נוספת שראויה לדיון היא יחסה של סולידריות לסיכוי להסכם שלום ישראלי-פלסטיני. אמנם, סולידריות קמה והתפתחה על רקע התרסקות "תהליך השלום". אך לא יהיה זה נכון להעמיד את הפעילות המעשית והלוחמת נגד הכיבוש וההפליה של האוכלוסייה הפלסטינית הערבית בישראל אל מול הניסיון לפתור את הסכסוך בתהליך שלום של אמת. נכון כי הניסיון האומלל להכניע את העם הפלסטיני ולהכריח אותו להשתלב במערך הישראלי-אמריקאי על חשבון הזכויות הלאומיות הצודקות של הפלסטינים נכשל, וטוב שכך. יחד עם זאת, אין שום סיבה לשלול עקרונית משא ומתן שיושתת על עקרון השוויון והכיבוד של הזכויות הצודקות של שני העמים. הסכם שלום צודק נשאר הדרישה הבסיסית של העם הפלסטיני ושל אלה הנלחמים נגד הכיבוש. אין להבין מכך שעל סולידריות לקבל פרוגרמה מפורטת לקראת הסכם שלום מהיום למחר, אך חשוב מאד שלא תפסול אפשרות כזאת.
דווקא ההישגים החשובים של פעילי סולידריות מטילים עליה אחריות כבדה. ותיקים וצעירים כאחד רוחשים לה אהדה ומצפים שהיא תעצב נורמות חדשות בשמאל. היא החלה במלאכה זו, שהיא רבה וקשה מעצם טבעה.
יצחק לאור על היעדר הרצון להצליח של השמאל
היינו יכולים לברך על הופעתו של המשורר ואיש הספרות יצחק לאור מעל דפי טורי הפרשנות הפוליטית ב"הארץ", אך נראה שהמימד המרכזי בניתוחיו אינו אלא תרומה צנועה ביותר לדיון האין-סופי בנושא "איך לבנות שמאל" – תרומה פשטנית ורדודה. בטורו, זוכה השמאל הרדיקלי אצל לאור לקיתונות של בוז ושל לעג.
לאור מונה את כל החסרונות של השמאל הרדיקלי. אך הבעיה העיקרית של השמאל, לפי לאור, היא שאינו רוצה לעשות את הדברים שהוא צריך לעשות – במקום זה הוא עסוק בדברים משניים, כגון ההפגנות בשייח ג'ראח. לאור מסביר לשמאל הרדיקלי שהוא יכול להגיע לשלטון, אם רק ירכוש את התמיכה של ההמונים: העניים והנאבקים על הפרנסה, הצעירים המתגייסים וכדומה. השמאל, ממשיך לאור, אדיש למאבקי העובדים ולבעיות של העלייה הרוסית.
מוזר שלאור מתעלם מקיומה של חד"ש. חד"ש על הישגיה וכישלונותיה בוודאי ראויה לדיון. לאור קובע כי אין אף גוף בשמאל אשר הציב לעצמו למטרה לאחד, לדוגמא, את תושבי שפרעם וחיפה בפני הסכנה של רעלי מפרץ חיפה. דווקא האשמה שהשמאל ובמיוחד חד"ש ומק"י, אינה נכונה מכיוון שאלו שותפים מרכזיים במערכה האקולוגית. לאור לא מהסס לקבוע כי אפילו ניסיון לפעילות ערבית יהודית משותפת בנושאים אקולוגיים לא התבצע.
הטענה שהשמאל הרדיקלי אינו רוצה להפיל את השלטון, כאילו זו שאלה של רצון, היא מגוחכת ונלוזה. האם השמאל הלוחם נגד אויב בעל כח אדיר ומשאבים כמעט בלתי מוגבלים חייב להתנצל שהוא לא נאבק על כיבוש השלטון? כאילו איום של שמאל רדיקלי על השלטון הוא תופעה שכיחה ונפוצה בעולמנו. כיצד אדם רציני יכול לתאר את חולשת השמאל בתנאים המורכבים שלנו כבעיה פסיכולוגית, בעיה של חוסר רצון. אם "הארץ" ייבא את יצחק לאור לעמודים הפנימיים כמומחה לשמאל, העיתון קנה חתול בשק. לאור פשוט אינו בעניינים.
הפרשנות האנרכיסטית של יוסף דנה: אין שמאל ולא יהיה שמאל.
מי שעוקב אחרי המאבק ההרואי נגד גדר ההפרדה אינו יכול שלא להתרשם מהתרומה החשובה והאמיצה של חברים אנרכיסטים במערכה זאת. יונתן פולק, איש קשר בין הפעילים הישראליים לבין הוועדים העממיים בכפרים בגדה, הצטיין בפעילות מסורה שאין כמוה ובימים אלה משלם על כך בישיבה בבית סוהר, לאחר שמשפטו והפסק דין הדרקוני שנפסק זכו לפרסום ולתהודה ציבורית רצינית.
יחד עם זאת, ישנן תופעות רעיוניות מבית המדרש האנרכיסטי שראויות לדיון. יוסף דנה, מהמפעילים של אתר מעניין ובעל ערך – מתיימר לקבוע קו כללי לכלל האקטיביסטים נגד הכיבוש. לאחרונה, הוא הציע "קו אסטרטגי" לפעילים נגד הכיבוש:
"תוך כדי רצון לנצל את מעמדם כבעלי זכויות-יתר – כדי שקולותיהם יגיעו לאמריקה הצפונית ואירופה, ועל מנת להעצים את קולותיהם של הפלסטינים שבשותפות איתם הם נאבקים – אנשי שמאל ישראלים אלה, מנתקים מגע עם חברה שאינה מוכנה להישמע להם. […] האקטיביסטים הישראלים התומכים בעניין הפלסטיני נוטשים כעת את הנסיונות הכושלים להישמע בשוליים של השיח הלאומי הישראלי ובוחרים להיאבק למען פעולה ישירה גלובלית".
הטיפוח של הניגוד המלאכותי בין פניה לציבור הישראלי ובין ניסיון להשפיע על דעת הקהל הבין-לאומית, הוא חסר היגיון. המאבק בארץ משפיע כאן ובחו"ל, ואפשר לפנות בעת ובעונה אחת לקהל בארץ ולקהל בחו"ל. תהיה זו טעות חמורה לזלזל בפעילות ציבורית בישראל ובהדים המקומיים שהיא יוצרת. אין זה מקרה ששוחרי שלום וזכויות אדם בחו"ל, משבחים ומעלים על נס כל גילוי בישראל של מאבק יהודי-ערבי נגד משטר הדיכוי הישראלי. יש חשיבות מיוחדת למאבק המקומי נגד הכיבוש כיוון שמעריכים את הקשיים ואת התושיה הנחוצה לקיים מאבק רב משתתפים, בתנאים של שיסוי לאומני.
נזכר אני באנקדוטה בנושא זה. בפגישה שנתקיימה בין שוחרי שלום אמריקאים ובין פידל קסטרו כשכיהן אז כנשיא קובה, ביקשו כמה מהאורחים האמריקאים להפחית בערך של פעולתם לעומת הבניה של סוציאליזם בקובה. קסטרו הסביר לאורחיו שהעולם רואה אותם כנאבקים במלתעות האויב, וכי ניהול מערכה ציבורית לוחמת ונבונה בתנאים כאלה היא גבורה שאין כדוגמתה.
