העוני הולך ומעמיק בישראל וזה לא סוד. העוני הולך ומעמיק בייחוד בקרב השכירים, שחלקם היו לעניים-עובדים. ממשלת נתניהו ידועת זאת היטב. יועצו הכלכלי של ראש הממשלה, פרופ' יוג'ין קנדל, העומד בראש המועצה הלאומית לכלכלה, אמר זאת מפורשות בריאיון שהעניק בשבוע שעבר (7.1) ל"דה מרקר". לדברי פרופ' קנדל "יש עלייה בעוני – אנחנו צריכים לפתור את זה. אבל אי אפשר לפתור את זה עכשיו, אלא רק בעוד עשור. אני לא רואה אף אחד שעכשיו יושב ובוחן אלמנטים שקשורים לזה, כמו תעסוקה, ומכין תוכנית עבודה ארוכות טווח כדי שהאנשים העניים כיום לא יעמידו עוד דורות שלמים של עניים".
היועץ הכלכלי של ראש הממשלה לא רואה "אף אחד יושב ופותר את בעיית העוני. אולי בעוד עשור". אין מי שעוסק בפתרון שאלת העוני, אבל יש מי שעוסק בהעמקת העוני. במחקר שפרסם באחרונה מינהל המחקר והתכנון במוסד לביטוח לאומי, ישנן מספר תשובות לשאלה "איך מתכננים עוני". המחקר בדק בנתונים השוואתיים את מערכת הביטחון הסוציאלי בישראל לעומת המדינות הקפיטליסטיות המרכזיות החברות בארגון לפיתוח ושיתוף פעולה כלכליOECD . הפרסום נערך על ידי כלכלן, ז'ק בנדלק, וחוקרים אחרים ממינהל המחקר והתכנון במוסד לביטוח לאומי.
להצטרפות ישראל למדינות הארגון לשיתוף פעולה כלכלי באמצע שנת 2010 היו מתנגדים מעטים. ההצטרפות מסמלת את נטישת ישראל את "הארצות המתפתחות" וגיוסה לשורות ה"ארצות המפותחות", קרי: המדינות הקפיטליסטיות המרכזיות. ישראל כמדינה קפיטליסטית פריפריאלית עוד תשלם ביוקר על הצירוף לארגון. העמקת ההפרטה, שילוב הולך וגובר בגלובליזציה הפושטת רגל ו"פתיחת המשק לתחרות" (קרי: כניסתן של החברות הרב-לאומיות והפיכתן לבעלי הבית במשק המקומי) יהיה חלק מהמחיר שנשלם על כך. אבל להצטרפות יש לפחות פן חיובי אחד. היא מאפשרת להציג נתונים של הכלכלה והחברה בישראל, שרובם הותאמו להגדרות של הארגון. כך, שהארגון מהווה מסגרת מתאימה להשוואת המדיניות החברתית של ישראל עם המדינות הקפיטליסטיות המפותחות. ההשוואה מלמדת על הפערים בהיקף הכיסוי הביטוחי בין המדינות השונות ומאפשרת, אם הממשלה תרצה (והיא לא רוצה), לבסס הצעות לשיפור המערכת הביטחון הסוציאלי בישראל.
הפרסום של הביטוח הלאומי מאפיין את מערכות הביטחון הסוציאלי הן בנוגע לתשלום דמי הביטוח והן בנוגע למספר ענפי הביטוח מרכזיים, כגון אבטלה, אמהות, ילדים, נכות, נפגעי עבודה וזקנה. בכל נושא, מוצגת השוואה של המצב החוקי המעודכן לשנת 2009, וכן מידע סטטיסטי על פעולותיהן העיקריות של מערכות הביטחון הסוציאלי במדינות הארגון לשיתוף פעולה. מותר כבר לגלות שישראל עומדת בדרך כלל בתחתית בכל הקשור לביטוח הסוציאלי. אגב, יש לאן לשאוף: טורקיה ומקסיקו הן בתחתית של התחתית.
להלן הממצאים העיקריים שעולים מהשוואת מערכות הביטחון הסוציאלי בישראל לעומת מדינות הארגון. בתחומי ההוצאות לרווחה, ההשוואה של ישראל למדינות ה- OECDמצביעה על מקומה הנמוך למדי של ישראל. כמה דוגמאות לרמת הנדיבות הנמוכה של הביטחון הסוציאלי: קצבת הילד הראשון נמוכה במיוחד; תקופת העבודה המזכה בדמי אבטלה ארוכה למדי כאשר התקופה המרבית לתשלום דמי אבטלה נמוכה יחסית; רמה נמוכה של קצבת הזקנה בהשוואה לפנסיה הציבורית של רוב מדינות הארגון.
נושא קצבאות הילדים הוא מרכזי למדי. שליש מילדי ישראל הם עניים. מספר הילדים (עד גיל 14) בחברה הישראלית הוא גדול במיוחד: 28% – כמעט כמו במקסיקו ואף פחות מטורקיה (27%) וכמחצית ממספר הילדים בספרד. אך בישראל קבצת הילדים מהווה רק 2% מהשכר הממוצע ואילו הממוצע בארצות הארגון הוא כפול: 4%.
גם למימון מערכת הביטחון הסוציאלי בישראל כמה מאפיינים עיקריים: חלקו של העובד בתשלום דמי הביטוח גבוה מזה שחל על המעסיק, מגמה הפוכה מזו הקיימת במדינות הארגון לשיתוף פעולה. ועוד: דמי הביטוח שהמעסיקים משלמים בעבור עובדיהם נמוכים. גם גביית דמי הביטוח כאחוז מהתמ"ג בישראל נמוכה מרוב מדינות הארגון.
עד כאן, כמה מהנתונים שבפרסום הלמ"ס ממנו עולה שניתן בקלות לתכנן איך להגדיל את מספר העניים. זו הממשלה שהחליטה לקצץ בקצבאות וקבעה את חלקם (ההולך וקטן) של המעסיקים בתשלומי הביטוח הלאומי. בקלות ניתן "לייצר עניים" אך הקושי הוא, שלדברי יועצו הכלכלי של ראש הממשלה, לא ניתן לתכנן איך להוציא מאות אלפי אזרחים מהעוני. אחת מהתשובות ל"חידת קנדל" היא השוואת רמת השירותים וגובה הקצבאות להן האזרח זכאי בארצות הקפיטליסטיות המתקדמות. אבל ממדיניות הממשלה ניתן להסיק שזו לא הסיבה בגללה ישראל הצטרפה לארגון לפיתוח ולשיתוף פעולה כלכלי.
לפרסום המלא של הביטוח הלאומי (98 עמ').
מה חבל שמחבר המאמר לא הביא את כל הנתונים מן הפרסום של הביטוח הלאומי: לו היה עושה כן היה מתברר לקורא שחלק מן הביקורת אותה הוא מטיח במדיניות הממשלות בישראל אין לה על מה שתסמוך.
כך למשל מסתבר ששיעור הבלתי מועסקים בישראל נמוך מן הממוצע במדינות הOECD, שכר המינימום כאחוז מן השכר הממוצע גבוה בשיעור משמעותי מן הממוצע -רק 4 ארצות נדיבות יותר מישראל: צרפת, אוסטרליה, ניו זילנד ונורווגיה.
אבל גם בהוצאות רווחה ציבוריות כאחוז מהתמ"ג אין לנו במה להתבייש: קצבאות שאירים שוות לממוצע, קצבאות למשפחה אף הן שוות לממוצע, קצבאות נכות גבוהות מן הממוצע ויש עוד סעיף המוגדר כ"שונות" הגבוה מן הממוצע.
ניתוח של נתוני תמ"ג לנפש צריך להתחשב בעובדה שנוטים להתעלם ממנה: בישראל התמ"ג הכולל נמוך ביחס לתמ"ג במדינות רבות החברות ב OECD פשוט מן הסיבה שאין לנו כמעט אוצרות טבע.
מקסיקו, קנדה, ארצות הברית, נורווגיה, בריטניה ושוודיה הן מדינות שלהן אוצרות טבע עצומים(מחצבים ונפט) המהוים נתח משמעותי מן התמ"ג, וגם מדינות אחרות באירגון יש אוצרות טבע שישראל יכולה רק לחלום עליהם.
למרות העובדה הזו מציין הפרסום בפתח דבריו כי: "כלכלת ישראל נחשבת לאחד מן המשקים המפותחים מבין מדינות הOECD עפ תוצר מקומי גולמי לנפש המהווה 80% מן הממוצע של מדינות ה OECD" .
באמת חבל שאת הנתון החשוב לעינייננו, מה אחוז העניים בישראל לעומת מדינות ה-OECD לא טורחת הגב' להביא אלא נתונים שטחיים בלי לבדוק את משמעותם התומכים בדעתה שאצלנו הכל בסדר.
שיעור הבלתי מועסקים אצלנו נמוך אלא ששיעור העניים בקרב המועסקים גבוה. שכר המינימום כאחוז מן השכר הממוצע גבוה אלא שכ-50 אחוז מן המועסקים בישראל משתכרים שכר מינימום כך שהשכר הממוצע כאן יורד בהתאם.
בישראל התמ"ג הכולל נמוך מן הסיבה שאין לנו כמעט אוצרות טבע. אבל אוצרות הטבע (מחצבים ונפט) מופקים ברובם במדינות העולם השלישי ששם הוצאות הפקתם (שכ"ע) נמוך (וכן התמ"ג).
ההצלחה הכלכלית של ישראל ויתרונה על פני מדינות אפילו המפותחות נובע מכך שהיא מייצאת אמצעי לחימה (תחת הכותרת של היטק) שאף משטר לא יכול לוותר עליהם אפילו בזמן משבר.
למדינה קפיטליסטית לא מפריע עניים. להפך, זה כוח עבודה זול וחסר ברירה שמאפשר הוזלת עלויות ומקסום רווחים. כל עוד הם "נסתרים מן העין", בין אם מטעמי בושה ובין כי הם עובדים כל היום קשה כדי להתפרנס ונוסעים עוד 4 שעות הלוך חזור הביתה בתחבורה ציבורית, אף אחד לא רואה אותם ולא שומע אותם ומאמר מחאה או הפגנה קטנטונת פעם ב- , הם המחיר שכל ממשלה קפיטליסטית תהיה מוכנה לשלם עבור התעשרות בטוחה (ובחברה שהרוב בה עבדים ההתעשרות היא בטוחה).
הפתרונות , אני מקווה, ידועים. להצביע ברגליים: לא לרכוש דברים לא הכרחיים, לא לקנות דירה, לנסות לחיות ממועט, לפרנס אנשים פרטיים ולא מפלצות שיווקיות כמו סופרים, רשתות וכו. לחזור לחיים של פעם, ובכיף. זה הפחד הכי גדול שלהם, כשנפסיק לצרוך. ואת זה אפשר לעשות בלי מהפכה.