בבוקר שלאחר יום הבחירות לכנסת ב-1981 הגיע חנוך לדירתו הקטנה במושבה הגרמנית וידיו כל כך רעדו, עד שהתקשה לפתוח את הדלת. הוא סינן לעצמו קללה חרישית, אבל בכל זאת חשב שאחרי הקפה גופו יתייצב קצת והוא יחזור לעצמו. את העיתונים שנערמו ליד הדלת השאיר במקומם. אין סיכוי לקבל בשורה חדשה כלשהי, את התוצאות שמע כבר ברדיו, והוא הבין שהן הרות אסון לא רק לאומה, אלא גם עבורו.

תחושת הריקנות שמילאה את יישותו התחלפה עתה בהתקף קל של פאניקה. חנוך הבין שלא יוכל לחזור לעבודתו הקודמת, ושגם המשרה הדלה שיש לו במפלגה תלויה עתה על בלימה. רשימת השלום שלו לא עברה את אחוז החסימה, ולכן גם להבטחה שקיבל להיות מזכיר הסיעה בכנסת לא היה כיסוי. אבל הוא לא ירעב, לפחות לא בתקופה הקרובה, ויוכל לחיות שנה שלמה על כספי הפיצויים שלו. דאגות הפרנסה היו שוליות בעיניו; בעיקר התקשה לחיות עם האכזבה, עם הכישלון, עם דעיכת הפעילות הקדחתנית במטֶה הבחירות ועם היעלמותם המהירה של הצעירים והצעירות הנלהבים, שטוו חלומות גדולים ונחלו מפח נפש.

בשעה ארבע לפנות בוקר כבר קלטו כל הפעילים, שלא יהיה ייצוג לסיעה בכנסת הבאה. הגזבר הנצחי יעקב ברוּק, קומוניסט בעברו שעזב את המפלגה אחרי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, הסביר לצעירים את משמעות המפלה: לא ישמעו אותנו במליאת הכנסת, לא יצטטו אותנו בתקשורת, לא נקבל מימון. ורד היפה בכתה קצת, חנוך חשב אולי לחבק אותה אבל חשש שהמחווה לא תתקבל יפה. הוא לא נחל הצלחה אצל נשים, חרף קלסתר פניו הנאה. הוא היה אולי נמוך מדי, ובעיקר חסר ביטחון. החינוך בבית הספר הדתי בירושלים לא הכשיר אותו לחיים משותפים עם בנות. לכן נהג להתבונן בהן ברעב, שהיה מהול בהערצה קצת נמוכת רוח. הוא שמע את דניס, הפליטה המקסימה מרדיפות הגנרלים בארגנטינה, אומרת במטבח המטֶה שיש לו עיניים רטובות, "כמו של כלב". הוא נעלב עד עמקי נשמתו, שכן היה נדמה לו שדווקא דניס רוחשת לו חיבה ידועה. אבל היא פשוט הייתה סימפטית, מאירת פנים לכולם, והנשים אהבו אותה בדיוק כמו הגברים. כמה קל להיות אהוב, חשב לעצמו חנוך, וכמה קשה להילחם כל החיים בעבור מנה קטנטונת של חיבה מסויגת. ברוק לא אהב את כרכוריו של חנוך סביב הנשים. ממילא העדיף גברים, אבל הוא שמר בקפדנות על פרטיותו. איש מאנשי המפלגה הבכירים לא ביקר בחדרו ברחוב ארבע ארצות בתל-אביב, וצעיר שכן ביקר אותו כשהיה חולה טען שהחדר הוא לא רק מבולגן אלא גם מצחין ממש.

החיבה לא שרתה בין חנוך, איש הממסד לשעבר, לבין ברוק, איש מחוטט פנים ולמוד רדיפות, ששמץ של הומור בכל זאת הציץ לפעמים מעיניו הקטנות, הכחולות. חנוך חשב שברוק מתנהל במפלגת השלום באותם דפוסי התנהגות שהממסד נקט כלפיו בשנות החמישים: פרוטקציה, שקרים, הפחת שמועות שווא ורכילויות זולות ואפילו שימוש בכספי המפלגה לטובת הפעילים החביבים עליו. החוזה של חנוך במפלגה פג ביום הבחירות, ואם הדבר היה תלוי בברוק, לא היו מחדשים אותו. אבל חנוך נהנה מאהדתם של רוב מנהיגי המפלגה. לא שהם יכלו לעשות משהו בשבילו ברגע זה. כולם היו תשושים וחשו שהגיעו לצומת דרכים המובילה אולי גם לשוקת שבורה.

לקראת בוא השחר החלו הפעילים להתפזר. חנוך הבחין שוורד ודניס יצאו מהמטה עם שני קיבוצניקים יפים וגבוהים, ומצב רוחו הגרוע ממילא צנח פלאים. ברוק הלך גם הוא מבלי לומר שלום, ורק העיף בחנוך מבט קשה, כאילו הוא עצמו הביא על המפלגה את המפלה בבחירות. חנוך שתה עוד קפה דלוח במטֶה, תפס את קו חמש לתחנה המרכזית בתל-אביב והגיע למרכז ירושלים במונית שירות. בקפה "עטרה" ישבו כמה גמלאים ודנו בתוצאות הבחירות, אבל גם הם נראו עייפים ודהויים. אולי ישבו כל הלילה וחיכו ששמעון פרס ידיח מהשלטון את מנחם בגין. חנוך השתדל שאיש לא יבחין בו, שתה את הקפה המעולה של "עטרה" והתבונן בעיתונאית הוותיקה שישבה בשולחן סמוך. היא הייתה יפה לפני שלושים שנה ודהתה קצת עם הזמן, חשב חנוך, אבל לא הייתי מתנגד שתלך איתי הביתה. אבל כאשר שלח לעברה את חיוכו הכִּבשׂי, זכה רק למנוד ראש עייף שאותו הצליח לפענח בתוך שניות. העיתונאית בעצם אומרת לי, כך חשב, שהיא אמנם מכירה אותי, אבל לא מעוניינת בשום פלירטוטים. מצד שני, היא לא מתעלמת ממני לגמרי, כי אולי אמצא איזה ג'וב באחת המפלגות ויום אחד היא תצטרך ממני איזו עזרה, אולי הדלפה עסיסית. הדיאלוג האילם והמורכב הזה החל והסתיים בתוך פחות משנייה, אבל שני המשתתפים בו לא היו זקוקים לפרשנות כלשהי. חנוך יצטרך ללכת לחדרו בגפו.

חנוך ישן עד הערב, התעורר עם טעם רע בפה, ומול הראי בחן בביקורתיות רבה את עיניו הטרוטות ואת שערו הסתור. הדרמה במהדורות החדשות בטלוויזיה לא נגעה ללבו. החגיגה בטרם עת של פרס ואנשיו התחלפה במהלך הערב לשמחה מטורפת במרכז הליכוד. חנוך לא הכחיש את ההיבט הדרמטי בסיפור, אבל כל משחק כדורגל טוב מספק יותר ריגושים מאשר המאבק הזה, שכבר אז הגדיר אותו לעצמו כ"כליכוד א' נגד ליכוד ב'". הייתה אפילו כתבה קצרה על הרשימות שנחלו מפלות כבדות, כי אפילו שולמית אלוני נבחרה בדוחק רב, למה שהפך לסיעת יחיד. את רשימת השלום פטרו בשבריר שנייה, שבמהלכה ריצדו כמה דמויות מטושטשות על המרקע, וברוק ניער לרצפה את האפר מהסיגריה הצרפתית שלו, בלי פילטר. מנהיג רשימת השלום טען שהמלחמה בין שתי הרשימות הגדולות הטילה צל על הקטנות, שפשוט נרמסו בהתגודדות האלימה שליוותה את מערכת הבחירות. חנוך חייך לעצמו בבוז. גם כאשר המנהיג אומר דברים נכונים הם נשמעים חבוטים ונטולי השראה.

למחרת הלך לראות סרט בסינמטק. האולם היה ריק כמעט לחלוטין. חברה ישנה שלו, שנעלמה לכמה שנים בלונדון, הגיעה גם היא לבדה. נעמה ישבה לידו ולבסוף הלכה עימו הביתה. היא לא הייתה פוליטית ואפילו לא הצביעה בבחירות, אחרי שנים של נאמנות לשולמית אלוני. זה הרגיז את חנוך עד מאוד, אבל לא מספיק כדי לשלוח את הידידה לנפשה ולמנוע מעצמו את מנת החום ומנת הסקס, שהיה זקוק להן כל כך. להפתעתו, הוא נהנה מאוד מהפגישה מחדש, נעמה הייתה חביבה מאוד, והם נדברו ביניהם להיפגש אחרי שהחבר שלה יבוא מחוץ לארץ והיא תלבן את העניינים איתו. הבשורה הזו גרמה לו מפח נפש קל, שלווה גם בתחושת הקלה מסוימת. הוא תמיד היה צריך זמן כדי להחליט על דרכו וכל דחייה היא לטובה.

יומיים אחרי הבחירות נסע לתל-אביב לישיבת ההנהלה, שהתמזגה שוב עם מטֶה הבחירות. מישהו שטף את הרצפות, החדרים היו מסודרים ואפילו הכוסות היו שטופות. אבל ישיבת הסיכום הדיפה ניחוח של עגמומיות ואפילו של קבלת הדין, וכמה עסקנים ותיקים, שהתפרנסו במשך שנים מהמפלגה ומקודמותיה, נראו גמורים. גם חנוך לא זכה לחיוכים הלבביים שהסכין להם במטֶה. הוא היה חלק מהכישלון, ובמורד הדרך נסגר חלון ההזדמנויות. הוא הביט בברוק, והחליט שאולי נעמה איננה רק פרס ניחומים, אלא משהו שכדאי להילחם למענו. המחשבה הזאת חיממה אותו קצת. רשימת השלום כשלה, חנוך ימשיך לפעול למענה בשביל המצפון, אבל את השינוי המיוחל יחוללו אחרים. החֶבְרָה תפנה ימינה, ולא שמאלה. כדרכו הגיע למסקנה מלאת ייאוש, שדווקא נסכה בו יכולת להמשיך הלאה. כמו שאביו אמר לו בטלפון: לא הכול תלוי בך. השמאל שלך לא מחולל את המציאות אלא רק משקף אותה.

בקו 5 לתחנה המרכזית כבר קרא ספר בנחת. הרצון לתפוס מרחק הוביל אותו שוב ל"הר הקסמים" של תומס מאן. גיבורו הגרמני, הנס קסטורפּ, נסע לשווייץ לבקר את דודנו החולה יואכים, וחנוך נישא עימו על כנפי החלום והזיכרון.

Share on Facebook