החלטתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לתמוך ביישומן המלא של המלצות ועדת ששינסקי ולהביא אותן לאישור הממשלה פורסמה, ונראה שלא במקרה, בעיצומו של הרעש הפוליטי שעורר התרגיל המלוכלך של ברק וארבעת חייליו. נתניהו קצר מחמאות מחברי כנסת כמו חיים  אורון ושלי יחימוביץ', ובאהדה תקשורתית של כותבי טורים בבלוגים חברתיים מצד שמאל ופרשנים כלכליים חסידי השוק החופשי מצד ימין. פתאום הוא נחוש, לא מזגזג, בלתי לחיץ, קשוב לרחשי הציבור, מגבה את שר האוצר שטייניץ ובו בזמן מראה לליברמן, מתנגדה החריף של ועדת ששינסקי, מי מנהיג ואפילו אינו חושש מתיוגו כ"חברתי".

בדבריו על מסקנות הוועדה ציין נתניהו שהן מבוססות על איזון נכון בין הפיצוי ליזמים ועידוד המשקיעים ובין האינטרסים של אזרחי ישראל, הבעלים של משאבי הטבע של המדינה. האמת היא, שגם ועדת ששינסקי מציעה חלוקת תמלוגים שמשאירה אותנו, האזרחים, בצד המתפשרים לטובת היזמים והמשקיעים המצפים לרווחי ענק. אך מה שעורר בי את השד הציני היתה דווקא הטענה שנתניהו בחר להשמיע על מחוייבותו "לתת משהו למשקיעים", בנימוק שמתקני הקידוח הימיים צפויים לשמש מטרות אסטרטגיות לפיגועי טרור. כפיצוי על העלאת שיעורי המס על הפקת נפט וגז טבעי, המדינה, הבטיח נתניהו, תממן מחצית מעלויות ההוצאות הכרוכות באבטחת המתקנים "הנובעות מסדרי האבטחה המונחים על ידי משרד הביטחון". לנוכח הטיעון הביטחוני המנצח הזה אפילו ח"כ אנסטסיה מיכאלי אמורה לעבור לדום ולוותר על הביקורת.

נתניהו הוא איש מכירות מעולה המכיר היטב את נפש צרכניו ויודע שהטיעון הביטחוני מוכר מצויין כל המצאה פוליטית, זולת הביטחון עצמו או תחושה של ביטחון. השאלה המטרידה היא, איך הפכנו לחברה המשליטה על עצמה תרבות מיליטריסטית גם בשאלות שהתשובה עליהן צריכה להימצא בזירה האזרחית.

המשקיעים עצמם לא התלהבו ממתנתו של ראש הממשלה. אורי אלדובי, יו"ר איגוד תעשיות חיפושי הגז והנפט באיגוד לשכות המסחר, אף הביע אכזבה מהחלטת ראש הממשלה והזהיר מפני "אי כדאיות כלכלית" בתעשיית הגז הישראלית. משקיעים, אמר אלדובי, יעדיפו להשקיע בתעשיית הגז של לבנון וקפריסין. האם אסדות הקידוח הימיות בלבנון ובקפריסין חסינות מאיומי חבלה ותקיפות ? למעלה מ-3000 מתקני אנרגיה ימיים פועלים כיום בעולם ומהווים שוק ענק ועתיר משאבים לחברות האבטחה, שעליהן נמנות חברות ישראליות שכבר עשו להן שם עולמי בהגנה על מתקני אנרגיה ותשתית ימיים. לא מעט חברות אבטחה קשורות בעשרות דרכים סמויות לתאגידי הנפט והגז, ומתפרנסות היטב מתעמולת האיומים המפותחת.

בכל מקום בעולם חשופות אסדות הקידוח להשתלטות עויינת, חטיפת אנשי צוות, חבלה תת-מימית על ידי צוללנים, פיגוע חבלה מכלי שיט או מטוס, גניבה תת-מימית של גז או נפט וגניבת ציוד, שלא להזכיר סערות ורעידות אדמה תת-מימיות. חברות הביטוח והאבטחה מציעות מענה לאיומים מן הסוג הזה, אך על תקיפה צבאית מצופה מהמדינה בעלת המאגרים להגיב. יוצא אפוא שנתניהו הבטיח למשקיעים "מתנה" שממילא הם יקבלו מן המדינה בעת עימות צבאי או מתקפת טרור.

למעשה, הגנה על מתקני תשתית ימיים, המבודדים ממרכזי אוכלוסיה, קלה הרבה יותר מהגנה על מתקנים יבשתיים. אזור מפרץ חיפה, לדוגמה, שהשר לשעבר פואד בן אליעזר אמר עליו,  לאחר דליפת הגז בבתי הזיקוק לנפט בנובמבר האחרון, שהוא "כמו פצצה גרעינית, וכבר שנים אני מתריע על הסכנה", מעמיד בסכנה גדולה לאין שיעור את תושבי חיפה וסביבותיה. מה הובטח למשלמי המסים (ללא הנחות) בחיפה וסביבותיה במקרה של מלחמת טילים בעורף?

רק לאחרונה הסדירו ישראל וקפריסין את גבול המים הכלכליים שלהן, אולם לבנון טוענת נגדנו  שתגליות הגז בקידוחי תמר ודלית, המתבצעים במרחק 90 ק"מ צפונית-מערבית לחיפה, נמצאים בשטחה הימי ותובעת לקבוע את גבול מימיה הכלכליים. ומי מאיים על לבנון? דווקא שר התשתיות הלאומיות שלנו, עוזי לנדאו, שאמר על מסקנות וועדת ששינסקי שהן "הימור מסוכן". ביוני שעבר הכריז לנדאו בריאיון שהעניק לאתר הידיעות האמריקאי בלומברג, כי ישראל לא תהסס "להגן בכוח" על תגליות הגז שלה. מדבריו הנחרצים של לנדאו עולה החשש שאנחנו מייצרים במו ידינו אזור סכסוך חדש.

לפיכך, הבטחתו של נתניהו ליזמים מהדהדת כמו איום מוסווה למחצה המכוון לאוזני השכנים בלבנון. באיומים אנחנו מבינים. הם משמשים בעקביות את מערכת הביטחון לשם הגדלת תקציבה ונגד כל קיצוץ מתבקש, גם כשמערכות החינוך, הבריאות והרווחה קורסות. אני חוששת שתמלוגי הגז העתידיים, שהובטחו בפי נתניהו ל"חינוך, חינוך, חינוך וביטחון", יבוזבזו בעיקר על אשליית הביטחון, ואנחנו לא נזכור על מה ולמה ניטש פעם מאבק איתנים בין הכלכלן, פרופ' ששינסקי, לאיל ההון והגז תשובה.

Share on Facebook