נאומו של הנשיא חוסני מוברכ, הלילה (בין שישי לשבת), דומה עד למאוד לנאומיו האחרונים של נשיא תוניסיה, זיין אל-עבדין בן עלי, בדיוק בחמישי-ששי לפני שלושה שבועות. בנאומו האחרון, שעות ספורות לפני שנמלט מארצו מזעם ההמון, "פיטר" בן עלי את ממשלתו והבטיח רפורמות חברתיות ופוליטית מרחיקות לכת. כעבור מספר שעות, שריו ה"מפוטרים" היו אלה שהודיעו על נטישת נשיאם.
מובן שקשה עד מאוד לנבא אם סופו של מוברכ יהיה כסופו של הרודן הנמלט בן עלי. יחד עם זאת, ניתן כבר להסיק כמה מסקנות בעקבות המרד החברתי הערבי הגדול שפוקד את מצרים ("הגדולה במדינות ערב", כפי שמנחם בגין נהג להגדירה), תוניסיה, תימן ובעצימות נמוכה יותר: ירדן ואלג'יריה. האם יש מן המשותף במרד החברתי? האם ניתן למתוח קווים מקבילים בין "אינתיפאדת העניים" של תוניסיה ובין הדרישות להתפטרות נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח הנצחי (32 שנה בשלטון!) , חרף השוני בין מדינה למדינה? להלן עשר מסקנות שכבר עתה ניתן להסיק מהאירועים ההיסטוריים המתחוללים בשבועות האחרונים במזרח התיכון:
על משבר קפיטליסטי וטלטלה חברתית: מדוע פרץ כעת המרד? האם מדובר רק בעיתוי מקרי או בפעילות מתוכננת של כוחות פוליטיים? המרד פרץ באופן ספונטני, אך לא במפתיע. למרד סיבות פנימיות וחיצוניות, סיבות חיצוניות שיש להן השלכות ישירות על המשק והחברה בכל מדינה ומדינה. ראשון הגורמים החיצוניים המשפיעים על התרחשויות החברתיות והפוליטיות: המשבר הקפיטליסטי המתגלגל בליבת המשטר הגלובלי-אמריקאי- אירופי מזה כשלוש שנים, אך מתחיל לתת את אותותיו בפריפריות. והפעם בפריפריה הקרובה: צפון אפריקה והמזרח הקרוב (כפי שנוהגים לכנות באירופה את המזרח התיכון). המשטרים הרודניים, שיש המכנים אותם "קלפטוקרטיה" (בלעז: שלטון הגנבים), השליטו דגם של חברה ניאו-קולוניאלית וניאו-ליברלית התלויה עד מאוד במרכזי הליבה הקפיטליסטית הגלובלית. כל תנודה במחירי המזון, כל ירידה בזרימת התיירים (מאירופה), כל פגיעה בייצוא של טקסטיל או מוצרי הצריכה המיוצרים במדינות שבהן העובדים משתכרים פרוטות היא בעלת השפעה עמוקה ביותר על החברה והכלכלה המקומיות.
מהפריפריה אל המרכז: המשברים ניכרים היטב בפריפריות שבמדינות הפריפריאליות. השנים האחרונות היו שנים של מאבקים חברתיים ומאבקי עובדים מקיפים ביותר במספר מדינות האזור והבולטת שביניהן היא מצרים (ועל כך בהמשך). אבל המרד האחרון פרץ בערי הפריפריה שבהן ריכוזים של עובדים ומובטלים – וכולם עניים. בסואץ שבמצרים נרשמו ההפגנות הגדולות וההמוניות ביותר. מדרום תוניסיה העני יצא המרד, וכעת רוב הנאבקים ברחובות הבירה תוניס הם תושבי הדרום שבאו אל הבירה על מנת להדיח את ממשלת המעבר שהיא, למעשה, ממשלת המשך לשלטונו של בן עלי.
חלקם של העובדים והמובטלים במאבק: בניגוד ל"מפלגות האופוזיציה" במצרים ובתוניסיה, המותרות בגבולות הברורים שהשלטון מציג, ואף מהאחים המוסלמים המונהגים על ידי שכבה של סוחרים ובעלי הון, חלקם של העובדים והמובטלים הוא גדול מאוד במחאה שהייתה ממחאה חברתית – נגד האבטלה ונגד יוקר המחיה – למחאה פוליטית. אם צריך לדייק בנוגע לשכבה שנשאה את נס המרד בתוניסיה, מצרים, תימן וירדן, מדובר באקדמאים ואקדמאיות (כן, גם נשים רבות לקחו חלק בהפגנות) מובטלים או ששורדים תודות לחלטורות או עבודות שאינן הולמות את כישוריהם והשכלתם.
גל שביתות ומאבקים חברתיים: בכל אחת מן המדינות שבהן פרץ המרד החברתי התחוללו בשנים האחרונות מאבקים חברתיים, מאבקי עובדים ומערכות של פלאחים להגנה על אדמותיהם או על פירות עבודתם. מצרים היא הבולטת שבהן. גל השביתות שהחל במצרים לפני כארבע שנים הוא חסר תקדים בתולדות מצרים העצמאית. אין כמעט מגזר שלא שבת, והשביתות הארוכות והקשות ביותר נרשמו בקרב עובדי הטקסטיל שנאבקו בהפרטה ולמען תוספות שכר. בתוניסיה היה מאבקם של הכורים בגפסה, בשנה שעברה, ארוך במיוחד והקיף מגזרים רבים באזור. המאבק גבה מחיר כבד: לפחות שני הרוגים ועשרות עצורים. כעת, אחד המגזרים החזקים בתדלוק המחאה והכוונתה הוא האיחוד הכללי של העובדים התוניסאים (UGTT), ובייחוד האגף השמאלי שבתוך האיגודים המקצועיים. גם באלג'יריה, מרוקו, לבנון וירדן נרשמו בשנים האחרונות מאבקי עובדים רבים, רבים הרבה יותר ממה שהיה בעבר, שכללו שביתות כלליות וסכסוכי עבודה ארוכים.
בין החברתי לפוליטי: כפי שנכתב קודם, בכל מדינה ומדינה, המאבקים החלו כמאבקים חברתיים – למען הפרנסה (הסיסמה הנפוצה בתוניסיה היא "לחם, עבודה וכבוד"). מול אטימות המשטר ובעקבות הקשחת הדיכוי, המאבקים החברתיים הפכו במהרה למאבקים נגד השלטון, למאבקים פוליטיים המשלבים מטרות חברתיות ומעמדיות.
האם האופוזיציה יכולה להיות אלטרנטיבה? להמונים המפגינים ברור מה צריך לעשות והם דורשים עשייה מיידית. האופוזיציה המפולגת והמורכבת מבעלי עמדות אידיאולוגיות וחברתיות שונות. קשה להן הרבה יותר לנסח מצע ואף חזון ל"יום שאחרי". בינתיים האופוזיציה חזקה מול המשטרים, בייחוד בגלל ההיחלשות של המשטרים, אבל תכניותיה לעתיד לוטות בערפל. האופוזיציה האסלאמית החזקה במצרים, למשל, אינה יכולה להציע שום חלופה סוציאליסטית למשטר הקפיטליסטי הכושל (ע"ע: ערך איראן).
המערב הקפיטליסטי בבעיה: המעצמה הקפיטליסטית הגדולה, ארה"ב, נקלעה למשבר נוסף בחצר האחורית הרחוקה: המזרח התיכון. לאחר כיבוש אפגניסטן ועיראק, שנקלעו לדרך ללא מוצא, והכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטינים הזוכה לתמיכה אמריקאית, פורץ עתה מרד חברתי המאיים איום קשה עוד יותר על ההגמוניה הכלכלית-חברתית-צבאית-פוליטית של ארה"ב באזור. האיחוד האירופאי, הקרוב יותר לאזור, נגרר בדרך כלל אחר ארה"ב ואינו מסוגל להתמודד בצורה מוצלחת יותר עם המשבר. תקוותיהן של מעצמות המערב הן "לנהל את הסכסוך", קרי: שהוא לא ייצא מכלל שליטה.
האם ישראל בבעיה? ממשלת ישראל אינה מסתירה את עמדותיה: היא מתייצבת לימינו של כל משטר ערבי המצדד במדיניות ארה"ב באזור. מכיוון שלישראל אין מדיניות חוץ עצמאית והיא תלויה לחלוטין בארה"ב, סביר מאוד להניח ש"מה שיהיה טוב לארה"ב – יהיה טוב לישראל". הבעיה של ישראל היא ש"מה שטוב לג'נרל מוטורס – טוב לארה"ב". כך שלא מדובר באינטרסים כלכליים ופוליטיים חופפים בין שתי המדינות. אם ישראל רוצה למזער את "נזקי ההתקוממות" (כפי שהם נתפסים על ידי פרשנים, אנשי עסקים, פרופסורים, אנשי ביטחון ונציגי הממשלה), היא צריכה לנקוט בצעדים פוליטיים-אסטרטגיים שממשלת הימין הקיצוני של בנימין נתניהו אינה מוכנה לנקוט, והראשון שבהם הוא נסיגה מכל השטחים הפלסטינים והקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית שבירתה היא מזרח ירושלים.
בין קהיר לדאבוס: המרד החברתי הגדול מתקיים בעת שבעיירה דאבוס מתכנסים כל ה"מי ומי" של אצולת ההון והשלטון בעולם. אלה שחוללו את המשבר הקפיטליסטי מתכנסים מדי שנה בעיירה הציורית השוויצרית כדי להוכח קבל עולם, עם ועדה שהמשבר הסתיים ושעידן חדש-מחודש של שגשוג עומד בפתחנו. המרד החברתי הערבי החזיר את אצולת ההון והשלטון למציאות הקרקע (הבוערת). דובריו שוב "מודאגים" בעקבות המחאות החברתיות בעולם ובייחוד בפינת העולם שבה הם סברו שהודות לשירותי הביטחון, המשטרה והצבא המחאה לא תפרוץ – המזרח התיכון.
בין קהיר לדקר: בעוד מספר ימים עומד להתכנס בדקר, בירת סנגל שבאפריקה, הכינוס השני של הפורום החברתי העולמי – פורום התנועות האנטי-גלובליות הבינלאומי הגדול. בהתכנסות עומדים להשתתף רבבות פעילות ופעילים מכל העולם. הם בוודאי יסיקו את המסקנות המתבקשות מהטלטלה החברתית והפוליטית המתרחשת בצפון היבשת. הדאגה של דאבוס שבאירופה תתחלף לתקווה בדקר האפריקאית.
